|
|
| נשלח ב-27/4/2011 12:08 |
 |
| |
לא קראתי את כל האשכול (זה לחא כ"כ ארוך אז בע"ה בהמשך)
אבל נראה לי שהעיקר חסר מן הספר , תנועות כאלו צומחות על רקע של חיפוש משהו "גדול" וטרנצדנטי , אחרי שכביכול הקב"ה נעלם מן העולם (לעיני האדם הפשוט) ונראה (בצדק מסוים אולי) שצריך דרך חדשה , באופן טבעי את זה מרגישים בעיקר דלת העם, שקודם חוו דתיות מסוג מסוים שסיפקה את צרכיהם וזו אבדה לה, (בימי חורבן הבית ההקשר ברור, אך גם תקופות הפריחה השונות של החסידות באות על רקע של סיום ימי הבינים וחיפוש דרך חדשה ופחות ממוסדת בדת) על הרקע הזה צומחים אנשים שמשלימים ומספקים את הצורך הזה, בהתחלה בדר"כ מתוך רצון כנה ואמונה לוהטת ואח"כ נוצר גם מנגנון ציני יותר שמנסה לנצל את המצב לטובת עצמו אם כבר. (כי אחרי הכל המשמשים ב"קודש" מבינים אחרי איזה זמן שישועה אמיתית לטווח ארוך לא צומחת מהדרך הזו...)
בכל מקרה חלק לא מבוטל מהדפוסים שאתה מציין קל למצוא גם בתנועות אחרות כולל תנועת הלמדנות בליטא, שהצמיחה מתוכה את תנועת המוסר. כך שלמרות שאכן יש קוי השקה משמעותיים יותר בהקשר של הנצרות אני חושב שזו אמירה כללית מדי, ולכן לא לא מאוד משמעותית, למעט הצד המעט פרובוקטיבי אך שגם עלול להיות פוגעני (מה שגורם לי להסתייג ממנו) בהשוואה שכזו...
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 19:06 |
|
| |
| למשל כתב: |  | חסידות "גשמית" כמו רוזין.. מי ילד לא יודע על מיקום המשיחיות ברוזין הישר מתחילתה? "שנאה עצמית המתבטאת בסגפנות" איזה חסידון מתחיל לא יודע על הוראת הבעש"ט להמיר את הסיגופים בעבודה מתוך שמחה?
|
|
אם אלו הראיות שיש לך כנגד דבריי, אז אני במצב טוב...
אה. נכון. יש לך גם עלבונות אישיים עבורי. תודה.
את המשיחיות ברוז'ין אני עצמי ציינתי ברשומתי --- אילו היית קורא אותה לא ברפרוף אולי היית שם לב. ושמחה, כידוע, לא קונים בהזמנה, אחרת לפסיכולוגים לא היו לקוחות. אחרי שאתה מספר לאדם שאם לרגע קט הוא מפסיק מדביקות מייד הוא נעשה מרכבה לסטרא-אחרא, ואחרי זה אתה עוד דורש ממנו שיעבוד את ה' בשמחה -- זה לא יגרום לו להיות שמח אלא מקסימום להרגיש שאתה מתעלל בו.
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 27/04/2011 19:11:04
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 19:22 |
|
| |
| אישציפור כתב: | | לא קראתי את כל האשכול (זה לחא כ"כ ארוך אז בע"ה בהמשך)
אבל נראה לי שהעיקר חסר מן הספר , תנועות כאלו צומחות על רקע של חיפוש משהו "גדול" וטרנצדנטי ,
נדמה לי כי הזכרתי את העניין הזה שם.
על הרקע הזה צומחים אנשים שמשלימים ומספקים את הצורך הזה, בהתחלה בדר"כ מתוך רצון כנה ואמונה לוהטת ואח"כ נוצר גם מנגנון ציני יותר שמנסה לנצל את המצב לטובת עצמו אם כבר. (כי אחרי הכל המשמשים ב"קודש" מבינים אחרי איזה זמן שישועה אמיתית לטווח ארוך לא צומחת מהדרך הזו...)
אולי. אבל אם זה לא הובן עדיין -- אני לא ייחסתי כוונות זדון לאף אחד בסקירה שלי.
בכל מקרה חלק לא מבוטל מהדפוסים שאתה מציין קל למצוא גם בתנועות אחרות כולל תנועת הלמדנות בליטא, שהצמיחה מתוכה את תנועת המוסר. כך שלמרות שאכן יש קוי השקה משמעותיים יותר בהקשר של הנצרות אני חושב שזו אמירה כללית מדי, ולכן לא לא מאוד משמעותית,
קרא את כל הרשומה ואז נדבר
למעט הצד המעט פרובוקטיבי אך שגם עלול להיות פוגעני (מה שגורם לי להסתייג ממנו) בהשוואה שכזו...
על טעם וריח..
|
|
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 20:04 |
|
| |
הקטע הבא, מתוך 'שיחת השבוע', בהחלט מספק חומר למחשבה:
" הרעיון שמאחורי הסעודה הוא שעלינו לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים רוחניים, כמו השכל והרגשות, אלא גם באמצעות הגוף הפיזי שלנו. כשאנחנו אוכלים את 'סעודת משיח' אנו סופגים את הארת המשיח לתוך גופנו. המצה שאנו אוכלים והיין שאנו שותים נהפכים לחלק מאיתנו. על-ידי כך מתחזקת האמונה בביאת המשיח ומתעצמת הציפייה לבואו הקרוב".
תוקן על ידי ישעיהוהשני ב- 27/04/2011 20:09:00
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 20:13 |
|
| |
מעניין שרעיון זה לא נאמר על סעודה שלשית בסתם שבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2011 22:29 |
|
| |
סעודת המשיח והטקסט מזכירים לי משום את אמירתו של ישו המשיח של הנוצרים- שגם היתה סעודה בחג הפסר-
אכלו את הלחם כי הוא בשרי שתו את היין כי הוא דמי.
והוא מוסיף
האכל את-בשרי והשתה את-דמי יש-לו חיי עולם ואני אקימנו ביום האחרון:
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 00:45 |
|
| |
לכאורה צדקו מאד דברי ואמאי שזכו להסכמת רדף השיג כי קווי הדמיון מעידים על דפוס אנושי רעיוני טבעי החוזר על עצמו. גם אם נקבל שבין החסידות לנצרות יש יותר קוים מקבילים מאשר בין זרמים אחרים, זה בסך הכול יכול להעיד על מטרה משותפת מסוימת ברעיון היסודי של שתי הקבוצות. הרצון למצוא את הנשמה הפנימית והתכלית שמאחורי כל רעיון והניסיון לייצר סדר עדיפויות מתוקן יותר בדת. קווי הדמיון בין כל סוגי המאמינים למיניהם תומכים ברעיון "בראשית ברא האדם את אלוהים". האבחנות הפסיכולוגיות המרכזיות רלוונטיות כלפי כל החברות. אך טבעי הוא שכאשר חברות שונות עוסקות באותו תחום, התוכן והצורה יהיו דומים. יש בהחלט גם למידה הדדית ויניקה של רעיונות אך כדי לקבוע מי ינק ממי יש לבדוק כל דבר ביסודיות. הנה, מחפש השראה הצביע על דוגמאות אשר מקורן יכול בהחלט להיות מהיהדות טרם באה הנצרות לעולם. בעת שהתפרצו המשיחיסטים, אמר לי מתנגד אחד צא וראה למה גרמו דיבוריו של הלובביצר. לאחר מחשבה הוסיף לייחס אחריות לבעל התניא ולחסידות בכלל. אמרתי לו זכור נא ואל תשכח כי הכול מתחיל מהיהדות... במחשבתי לפתוח אשכול "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" להראות שכמעט אין ואולי בכלל אין, שום רעיון או הנהגה, שאין להם מקור או השראה מהתורה וחז"ל. אסתפק כאן בדוגמא קטנה אך די משמעותית. סוד הנ נח נחמ נחמן הנראה בעינינו כטרלול גמור מופיע בגמ' עבודה זרה (י"ב:). רדף השיג. כתבת, ואם כבר חושבים על עוד אלמנטים דומים - מה תגידו על ההתבודדות החסידית (במיוחד אצל ברסלב)? והרי זו עומדת בניגוד לאתוס הרגיל של תפילה במנין - וישוע במפורש שלל את הפאונטה של תפילה בפומבי ותבע תפילה פרטית! בעוד שכידוע ביהדות אופן הפולחן המועדף תמיד היה פולחן ציבורי [וכמעט כל התפילות מנוסחות בלשון רבים וכו'] ישו, כידוע, אמר [או לפחות מייחסים לו את הדברים הבאים]: "הִשָּׁמְרוּ מִלַּעֲשׂוֹת אֶת צִדְקַתְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁיִּרְאוּ אֶתְכֶם; אִם תַּעֲשׂוּ כֵן, אֵין לָכֶם שָׂכָר אֵצֶל אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. 2 לָכֵן בַּעֲשׂוֹתְךָ מַעֲשֵׂי חֶסֶד אַל תַּשְׁמִיעַ קוֹל תְּרוּעָה לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים הַצְּבוּעִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבָרְחוֹבוֹת כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתָם הַבְּרִיּוֹת. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, שְׂכָרָם אִתָּם. 3 וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ מַעֲשֵׂה חֶסֶד אַל תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֶת אֲשֶׁר עוֹשָׂה יְמִינְךָ, 4 לְמַעַן יִהְיוּ חֲסָדֶיךָ בַּסֵּתֶר וְאָבִיךָ הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים יִגְמֹל לְךָ. כַּאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים אַל תִּהְיוּ כַּצְּבוּעִים, הָאוֹהֲבִים לְהִתְפַּלֵּל בְּעָמְדָם בְּבָתֵּי כְּנֶסֶת וּבְפִנּוֹת שֶׁל רְחוֹבוֹת לְמַעַן יֵרָאוּ לִבְנֵי אָדָם. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, שְׂכָרָם אִתָּם. 6 וְאַתָּה כַּאֲשֶׁר תִּתְפַּלֵּל הִכָּנֵס לְחַדְרְךָ, סְגֹר אֶת הַדֶּלֶת בַּעַדְךָ וְהִתְפַּלֵּל לְאָבִיךָ אֲשֶׁר בַּסֵּתֶר, ואָבִיךָ הָרוֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים יִגְמֹל לְךָ.7 כַּאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים הִמָּנְעוּ מִלְּגַבֵּב מִלִּים כַּגּוֹיִים, הַחוֹשְׁבִים שֶׁבְּרֹב דִּבּוּרָם יִשָּׁמְעוּ.8 אַל תִּהְיוּ דּוֹמִים לָהֶם, כִּי יוֹדֵעַ אֲבִיכֶם אֶת צָרְכֵיכֶם בְּטֶרֶם תְּבַקְשׁוּ מִמֶּנּוּ." כך במתי פרק ו'. ואצלנו, כמובן, הרעיון מופיע אצל ר' נחמן.עוד נקודה דומה. ההתבודדות בברסלב אינה תחליף, בוודאי שלא ניגוד, לתפילה בציבור אלא תוספת. עבודת התפילה "הרגילה" דומיננטית מאד בברסלב ומהווה פן מרכזי בהתנהלותה. לעומת ישוע אשר לדבריך שלל את הפואנטה של תפילה בפומבי. כפי שהבאת מבשורת מתי. ר' נחמן לעומת זאת כלל לא ביטל ואפילו לא המעיט בחשיבות תפילה בציבור ואדרבה. ההבדל הוא גם בנימוק. מתי טוען כי תפילה בציבור יש בה משום צביעות. ר' נחמן מעולם לא התייחס כך לתפילה בציבור. הוא הוסיף אלמנט של תפילה אישית כדי להתקרב יותר לבורא ולדבר אליו כדבר איש אל רעהו, רעיון המופיע גם אצל בעלי מוסר שאולי שאבוהו מר' נחמן. שמעתי פעם מפי בעל מוסר על הפסוק בהושע "קחו עמכם דברים... אמרו אליו" כי יש "לדבר" עם הרבש"ע. הרעיון הכללי של לא להשתבח עם מעשים טובים מופיע אין ספור פעמים ביהדות של לפני מתי. תלמיד, ברכות ח'. אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע וכו'. יש שם אריכות גדולה בחובת תפילה בציבור ובבית הכנסת דווקא. יש עוד כמה וכמה גמרות בנדון הן בחומר ומעלת תפילה בציבור והן הלכות מי שעבר אחורי בית הכנסת המופיעות במשנה. באותו עמוד גם מופיעה דעת ר' אלעזר בן עזריה במשנה "אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר" פרש"י "לא תקנוה אלא בציבור" גם בגמ' שהבאת מוכח שהייתה תפילה בציבור. "מכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו והדר נפקא לפרקא". פרש"י "ולכך הם היו מאספין להם י' שחרית קודם שילכו לבית המדרש". כל הדיון הוא רק איך לנהוג כאשר התפילה מתנגשת עם זמן הדרשה. החוקרים מתייחסים לזמן שהייתה הקרבת קרבנות. אם אינני טועה הטענה היא כי בעת ההיא לא הייתה תפילה ממוסדת כלל, לא בציבור ולא ביחיד. הטענה שבתי הכנסת נועדו ללימוד ולא לתפילה ג מתייחסת אף היא לכאורה לתקופה מוקדמת יותר. בתקופת חז"ל מצינו בית כנסת ובית מדרש וחילוקי דינים ביניהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 01:06 |
|
| |
ייתכן --- מסכים עם כל דבריך.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 04:03 |
|
| |
| רדףהשיג כתב: | | אני מאז ומעולם טוען שהיהדות האורתודוקסית בהתפתחותה (לפחות עד שלב מסויים) מקבילה אחת לאחת לנצרות המוקדמת - אלא קצת בקצב אחר:
1. בתחילתה, תנועה דתית עממית שאיננה רק (כפי שאמרת) פוטרת את היהודי הפשוט מהשעבוד לכהנים ולפולחן המקדשי אלא גם יוצאת כנגד הנפוטיזם הכהני ומאדירה את יהודי הקאסטות הנמוכות עובדי האלוהים יראי השמים (למשל: יקרה היא מפנינים - יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפניי ולפנים)
2. כמובן שכפועל יוצא מכך גם מתרופפות המסגרות ההלכתיות הקיימות - התנ"ך - ולא צריך ללכת עד לשבתאות כדי להסביר התרופפות זו - שהרי מי שאיננו בקיא בתנ"ך (תוספות ב"ב קי"ז), מפרשו לפי ראות עיניו ומכניס בו אנכרוניזמים מגוחכים (ברכות ב' - נידה ל"ד) קרוב לוודאי שלא יבין את רוחו... ועל כך נאמר: "לא עם הארץ חסיד". [אגב, חשב לציין בהקשר זה שהתנועה הפרושית בראשיתה פנתה לשכבה שאינה כהנית או חזקה מבחינה פוליטית, ואף עשתה להם דמוניזציה קשה ביותר...]
3. לזאת התנועה מספקת הצדקה אידיאולוגית ומציעה כאלטרנטיבה אידיאולוגית במקום פולחן מקדשי אידיאל אחר - על מנת שחסידי התנועה לא ירגישו סוג ב' - והוא דת אישית שמרכזה לימוד התורה, ובה הקשר לאל דרך מעשים יומיומיים וללא צורך במקדש ובקורבנות, ואף מתוגמלים בתגמולים נצחיים באיזשהי אמצאה שהמקורות הקדומים יותר (התנ"ך) מעולם לא הכירו שימעה.
4. עכשיו, בהתחלה "הדת האישית" זה רק תירוץ לכך שהפרושים ותלמידיהם מתקשים עם הפולחן המקדשי שעליו ניסח האל היהודי חומש וחצי ו/או מרוחקים ממנו מבחינה גיאוגרפית או פוליטית, - מעין טפיחה על השכם, ככתוב: אפילו נכרי ועוסק בתורה גדול מכהן גדול המקריב לפניי ולפנים [כמו שתורת הרב קוק בזמנו שימשה מעין טפיחה דתית על השכם של הציונים הדתיים המוקדמים]. אלא שבמוקדם או במאוחר ישנם אנשים שלוקחים את האידיאל הזה ברצינות גמורה ושואפים להגשים אותו [כמו שהציוינים החלו לקחת פתאום את תורת הרב קוק ברצינות עם הזמן].
5. או אז מתגלה שהאידיאל של הכנסת הדת לפרטים הקטנים והציות העיוור לדברי הרבנים ולהלכות שהם מחדשים חדשים לבקרים זה מאד מאד מאד קשה להגשמה - אף יותר קשה מפולחן מקדשי. פתאום, כל מי ששלח ידו למטה מטבורו במטרה לשפר את דיוק הקליעה למטרה מוטב שתיקצץ ידו ואין לו חלק לעולם הבא, ואם ישן לפני תפילת ערבית חייב מיתה, וכן הלאה וכן הלאה [השווה: "הדרשה על ההר" ושאר דרשות של ישוע - שם הוא מציב רף בלתי ניתן להשגה של התנהגות נטולת כל אינטרסים - "לשמה" טהור כזה, שבלעדיו היהודי בעצם משרת את השטן אף אם מקיים מצוות בקפדנות ואף אם איננו מזיק לאף אחד]
6. עכשיו, זה כבר גורם לחרדה של ממש בקרב המאמינים. כי הרי כל אחד יודע על עצמו שאיננו עומד בקריטריון זה. אוי לנו ואוי לנפשינו! מה נעשה כדי להנצל מדינה של גהנום! אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה! וכן הלאה וכן הלאה.
7. יתר על כן, ישנה ריאליזאציה ברורה מאד שכל האנשים הסובבים אותנו - ואף אנשים שאנו מחזיקים מהם כצדיקים ויראי שמיים ולמדנים ואף מקפידים על קלה כבחמורה, רחוקים מאד מלהגשים את האידיאל הזה.
8. זה גורר שנאה עצמית המתבטאת בסגפנות (על זה לא הייתי חותם. לא יודע בדיוק אם היא נוצרה ובמה היא מתבטאת)
9. בבוא הזמן, שנאה זו מופנית כלפי חוץ - כלפי העולם המושחת הסובב אותנו ושאיננו מאפשר לנו להגשים את הייעוד הרוחני שלנו. [ישנו פה הגיון של: אילו רק הייתי גודל בנסיבות אחרות...]. הנשים הופכות דֶמוניות - בניגוד למקומן בתנ"ך, נוצרים שדים העומדים סביב האדם וכל רצונם לעשות לו רע, הכהנים בני צדוק מהמקדש השני הופכים לסמל הרוע והכפירה, וכן הלאה
10. השנאה הזאת גוררת ייחולים לקץ העולם המושחת הזה - לקץ הימים, ולביאת גואל שילבין את חטאותינו כשלג וכן הלאה - במילים אחרות, לתסיסה משיחית [באורתודוקסיה הבורגנית של היום, כמובן אין תסיסה כזו - אבל זאת משום שהם התקדמו הלאה כמה שלבים והעבירו את העולם הריאלי אל הדמיון. במאה הראשונה, לעומת זאת, האמין רבי עקיבא שבר כוזיבא הוא מלך המשיח. למען ההגינות יש לציין שאז לא יוחס למשיח התפקיד האפוקליפטי שיש לו כיום, ושנשאב מהתנועה המקבילה - הנצרות. אבל בכל מקרה ניתן לראות הדים להעצמת הציפיה לקץ הימים בשימוש שהלך והתגבר בכוחות החזקים ביותר שמאפיינים את הפרושים: האיומים בבלתי ידוע והפנטזיות. האמונה בתחיית המתים הפכה ליסוד תורני, והוא נאנס בעזרת איומים-בבלתי-ידוע בתוך הקאנון המוכר (התנ"ך). נוצרו הזיות על עצים שמגדלים לחמניות ובגדים. דבריו של רציונליסט אחד, שמואל הקטן, שניסה לטעון שימות המשיח הם בסך הכל מלכות ישראלית - לא התקבלו על הספרות היהודית, שהתחילה לקשור, וקושרת עד ימינו, לאותו נצר מגזע ישי תפקודים אפוקליפטיים הזויים. בשלב מאוחר יותר הפכה גם האמונה בביאת המשיח ליסוד של היהדות, עם פרסום ספרו של תיאולוג פרושי אחר - מיימונידס.
11. בשלב הזה - כל ההבטים החומריים , הארגוניים וכן הלאה מאבדים מחשיבותם. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, כך היא דרכה של תורה. ואיזשהו עשיר - השמח בחלקו. אגדות העם מספרות על חוזב"ת בן 40 שעזב את אשתו 12 שנים כדי ללמוד תורה ולאחר מכן חזר לעוד 12 שנים (ותוגמל ב24000 תלמידים). כך גם ישוע אמר שכל מי שרוצה ללכת אחריו, עליו להיפרד ממשפחתו ולשאת איתו את הצלב [מן הסתם מדובר בסיפור אנאכרוניסטי שהומצא כבר אחרי מותו על הצלב - אבל הוא ממחיש היטב את רוח התונעה באותה עת]
12. ואז המנהיגות הרוחנית של התנועה שולפת פתרון קסם מהכובע - מעין כביש עוקף לקב"ה - משהו שפותר את עם הארץ מהחרדה העצומה לנפשם, מהצורך להקפיד על קלה כבחמורה, ומהצורך להרוס את כל אישיותם ולהרכיבה מחדש: ועשית ככל אשר יורוך. דהיינו: אתם, פשוטי העם, לא צריכים לחשוב - כי אנחנו, הרבנים, נעשה את העבודה במקומכם ונחליט באופן שרירותי בשביל אלוהים מה אתם צריכים לעשות ומה אתם לא. ואם אתם תקשיבו לנו, תעריצו אותנו ותתמכו בנו פיננסית - אתם מסודרים. זאת, כל עוד תכריזו על נאמנותכם לנו ותסמכו לגמרי עלינו. [אגב, בנצרות ממש משתמשים במילה "הצלה" בהקשר זה. אלא שבתרגומים פוליטיקלי-קורקטיים עכשויים מעדיפים להשתמש במילה "גאולה" כמשהו יותר סימפתי ועמום].
במקום לעבוד קשה, פשוט תאמינו בי - "תזרמו", "תשחררו" וכן הלאה...
13. תורת הצדיק של הפרושים דומה לתיאולוגיה הנוצרית בכך שהאדם הפסיק להיות משרת האל הכנוע, אלא שבעוד בתיאולוגיה הנוצרית הוא הפך לבנו של האל, כהן התורה הפך לתלמיד-חבר של האל, כמו באתוסים החזקים על "נצחוני בניי, נצחוני בניי".
לפרושים אין את הצורך בדבקות בצדיק אלא אמונה ברבנים.
14. עכשיו, אמונה שהרבנים הם אנשי העל לאור מה שהם עושים היא משימה לא פשוטה ודורשת היפנוזה עצמית לא קטנה.
15. אך גם לזאת נמצא פתרון: במקום לנמק כל קביעה, משתמשים הפרושים בנשקי יום הדין שלהם: איומים בבלתי ידוע ודמיונות. כל אמירה שלהם מיוחסת למשה מסיני, וכל הכופר בכך או תוהה על מידת השימושיות של אנשים שממציאים הלכות (מאי אהנו לן רבנן) הופך לאפיקורס ומאוים בביטול החלק לעולם הבא. כך קוטעים הפרושים של שיח אקדמי שיבדוק על מה בעצם הם מסתמכים, באמצעי הפחדה מליגה ד' (אגב - מתי בנצרות יש טבילה?)
16. בשלב הזה, כבר ישנו גיבוש של תורה שלמה ההופכת את הארגון - הרבנים/הכנסיה לכדי גוף אורגאני קדוש - המזוהה עם השכינה/הקב"ה עצמו/ה ושהראש המטאפורי שלה הוא בית המדרש. אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל חד הם. ובידוע שאם נכרת הקשר בין הראש לאחד האיברים אז אותו איבר מת. כך, חשוב לשמור על רצף - הן בזמן: מסורת העוברת מדור לדור מתקופת הייסוד של התנועה עד ימינו - לפיד העובר מיד ליד וכן הלאה. בנצרות זוהי ה"מסורה האפוסטולית" ואצל הפרושים זו מסורת מרבן גמליאל והלאה שיוחסה בשלב מסוים לעזרא הסופר ולמשה מסיני.
17. זה כבר מוביל לשינוי ארגוני ביהדות. ביהדות המקורית, ההתארגנות היא סביב מוקד הפולחן: יש בית מקדש וסביבו נעים חיי הדת, עם עוד אי אלו מצוות מזעריות שנועדו לשמור על איזשהו רגש יהודי למי שלא מתגורר בירושלים. כך שהיהדות המקורית היא דת דיי פגאנית ונפוטיסטית-דטרמיניסטית במהותה: עבודת האל מתמרכזת בשריפת חיות והשפרצת דמן על מזבח, כאשר כל זה נתון לשליטת משפחה אחת על בסיס גנטי (הכהנים). בנצרות [הקדם פרוטסטאנטית] ישנו, לעומת זאת, ראש כנסיה [בין אם פאטריארך או אפיפיור - אצל הקאתולים והאורתודוקסים בהתאמה] שממנה ארכיבישופים/מטרופוליטים והם בתורם ממנים בישופים שממנים כמרים מקומיים. כלומר - ישנה היירארכיה בה הדרגים הנמוכים נתלים בגבוהים.
בכנסיות פרוטסטאנטיות לא קונגרגאציונאליסטיות (שזה בעצם רוב הכנסיות הפרוטסטאנטיות), המודל דומה - היירארכיה המשתלשלת מלמעלה למטה.
כך למשל אם כומר סרח, אז אם הקהילה רוצה להחליפו באחר, עליה לפנות לרשויות האזוריות והמה יחליטו על גורלו - ממש כמו בביורוקראטיה מפא"יניקית... .
כך גם בדת הפרושית, כמו בנצרות. הרבנים צריכים לעבור הסמכה על ידי רבנים גדולים מהם שהוסמכו על ידי רבנים קודמים וגדולים מהם וכן הלאה צבים וצבים עד למטה (כלומר, לאחר שנשכח איך השיגו המנהיגים הפרושים הראשונים את כוחם). בעוד שהכהן (=משרת האל) ביהדות המקורית נבחר על בסיס גנטי ועל פי ציווי האל הנצחי מלפני 1000 שנה, ראש הגולה או הרב אינו תלוי אלא בטקט-אפיל שלו בעיני חבריו לספסל הלימודים או טיב יחסיו עם רבו... ועל פי זה יישק דבר.
18. והנקודה האחרונה (מן הסתם ישנם עוד קווים מקבילים אלא שאני כרגע לא ניזכר בהם ואני חייב לרוץ ללימודים...): היחס המחודש אל הגויים.
בעוד שביהדות המקורית, שהיא שבטית במהותה, היחס אל הגוים נע בין כריתות ברית במקרה הטוב לג'נוסיידים פרועים במקרה הרע (או להפך עם ערכי הטוב והרע), בנצרות מחד וביהדות הפרושית מאידך, שצמחה כקבוצת מיעוט בתוך אוכלוסיות לא יהודיות ומאחר ולא התעניינה בפולחן המקדשי בירושלים לא עשתה עניין גדול מכך שמישהו אחר שולט בהם כל עוד הוא מרשה לקיים את המצוות האישיות, פתאום ישנה התענינות בגורלם ודאגה ליחסיהם עם האל - ממציאים להם מצוות שעליהם לקיים ומסבירים שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. בנצרות, ביטול החשיבות של המצוות מחד (בכנסיה הראשונה של השליחים בירושלים - שם גרסתו של פאולוס לנצרות ניצחה) , ביטול היש מאידך (ואיתו ביטול כל ההבחנות המטאפיזיות והסוציאולוגיות) איפשרו בהתחלה קליטה של יהודים שאינם שומרים מצוות ולבסוף גם המון גויים בתוך התנועה. בהתחלה הגויים היו רק שוליים של התנועה - מעגלים חיצונים שלה. בסופו של דבר, הגויים ניהיו לרוב והחלו לרדוף את המיעוט היהודי שניסה לשמור על ייחודו (הנצרנים) עד כדי העלמותו. בלהבלהבלה נייעס
|
|
לא היה קשה, תכל'ס.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 04:17 |
|
| |
יפה
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 04:18 |
|
| |
רק לא הבנתי את השאלה אודות טבילה בנצרות
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 07:40 |
|
| |
יתכן יודעני שיש הרבה גמ' ומעט משניות המראות תפילה בצבור. עם זאת, לא תוכל להתעלם מכך שר' אשי לא טרח להתפלל בצבור ומכך שכפי הנראה לא היה לציבור סידור לתפילה במנין (לו היה היה ר' אשי יכול להסתדר עם הצבור). אבין את מי שיביא גמ' זו כראיה שהלכת חובת התפילה במנין היתה רופפת אז, וזה מובן לו היה זה מנהג חדש יחסית, מאי שם אחרי החורבן (למיטב זכרוני יש ראיות מדורות התנאים המאוחרים כי נהגו בתפילה בביהכ"נ)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 07:42 |
|
| |
עד כמה שזכור לי, המשנה אומרת שהכהנים, כשהם מברכים מעל הדוכן, מברכים בכך את העם בשדות [גם את אלה שמאחוריהם]...
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 09:25 |
|
| |
רדף השיג, כתבת, ייתכן --- מסכים עם כל דבריך. גם עם המשפט "בראשית ברא האדם את אלוהים"? מונח העם שבשדות מבטא את המציאות שיש מי שלא באו לבית הכנסת להתפלל מסיבות שונות.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2011 09:28 |
|
| |
רדף
כתבתי את דברי אחרי שקראתי את כל הרשומה (אך לא את כל האשכול) על כל פנים, גם אם נניח שהניתוח שלך מדויק ואין פנים לכיוונים אחרים (מה שלא נכון לדעתי) כל עוד אין ממנו איזהשהוא לימוד קונקרטי למציאות שלנו, אני לא רואה בו הרבה ערך, וכנראה גם נזק מסוים.
_________________
|
|
|
|
|
