|
|
| נשלח ב-8/4/2010 19:42 |
 |
| |
| muchnick כתב: |  | אה, נכון מצטערת, אתה צודק סתרתי את עצמי!
הרגש לא יכול להיות שווה להגיון הרי זה הפכים, אם כך מה הוא המצפון, ריגשי או שכלי??????????? |
|
מאד מעריך את ההודאה. בד"כ אנשים מנסים לעוות ולזרום עם הטעות.
אבל...
למה רגש והיגיון הם הפכים? הם אכן לא אותו דבר. אך הרגש יכול להיות הגיוני.
ישנה תאווה שהיא דבר שמתקבל על דעתי לטעון שאינו הגיוני אף שלענ"ד יש בו הגיון בזה שנובע תמיד משורש חיובי. אך על רגש לא שייך לומר שהוא הפך ההגיון. לדוג' - רגש של רחמים, אהבה, קינאה, האם אינם הגיוניים?
לגבי מצפון - כתבתי את דעתי באשכול שם, שמצפון הוא ה"אני הפנימי" - האמיתי של האדם כאשר הוא ישר - רגשית ושכלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2010 20:06 |
|
| |
תראה אני תמיד מעדיפה להודות בטעות, בשביל מה להסתבך בפיתולים וסתירות, אח"כ מגיעים עיוותים במחשבה ח"ו.
חוץ מזה, אני באתי לכאן (אם אפשר לקרוא לזה כך) להרחיב אופקים, ולא להתנגח ראש בקיר.
ועכשיו לעיניינו, לא שאלתי למה ההגיון והרגש הינם הפכים כי זה ברור.
אלא האם המצפון שכלי או רגשי???? הרי הוא לא יכול להיות שניהם, או שכן????
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2010 20:37 |
|
| |
תשובה לשאלתך בענין המצפון תמצאי בדברי כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2010 21:38 |
|
| |
| muchnick כתב: | | תראה אני תמיד מעדיפה להודות בטעות, בשביל מה להסתבך בפיתולים וסתירות, אח"כ מגיעים עיוותים במחשבה ח"ו.
חוץ מזה, אני באתי לכאן (אם אפשר לקרוא לזה כך) להרחיב אופקים, ולא להתנגח ראש בקיר.
ועכשיו לעיניינו, לא שאלתי למה ההגיון והרגש הינם הפכים כי זה ברור.
אלא האם המצפון שכלי או רגשי???? הרי הוא לא יכול להיות שניהם, או שכן???? |
|
ברור שהגיון ורגש הינם הפכים? קראי שוב את דברי. אני "לא ממש" מסכים עם זה...
המצפון נידון באשכול אחר והתייחסתי כאן גם אליו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2010 21:47 |
|
| |
מה זאת אומרת רגש יכול להיות הגיוני???????? מה הגיוני ברגש הוא פשוט ריגשי!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2010 22:41 |
|
| |
רחמים, קינאה, אהבה...לא הגיוני?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2010 10:53 |
|
| |
אתם חייבים לדעת שזה עובד גם הפוך,
כלומר כלפי מצוות, ברגע שהמצווה נעשה הרגל אין כאן מצווה לשמה רק מצווה מתוך הרגל
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2010 14:40 |
|
| |
מקסמן, אני יענה לך במקום הראיה... הבעיה במי שרגיל לעשות עבירה זה לא עצם ההרגל שלו בה כי הבעיה בפעם העשירית היא בדיוק כמו בפעם הראשונה.
אבל העבירה שהוא מורגל בה פשוט מטמטמת אותו ומעוותת לו את השכל משא"כ במצוות אפילו אם הוא מורגל בהם אולי זה בעיה ההרגל אבל זה לא מטמטם, להיפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2010 20:16 |
|
| |
אם נחשוב על זה קצת בהיגיון רגש הוא לא הגיוני!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2010 21:25 |
|
| |
שוב, בבקשה הפסיקי לכתוב אקסיומות ללא היגיון. את לא יכולה לקבוע עובדה - רגש לא הגיוני.
לפי הפשט רגשות הם הגיוניים. הגיוני שאדם מקנא באדם אחר, וקינאה היא רגש. הגיוני שאדם מרגיש גאווה כשמצליח. הגיוני שירגיש רע כשצוחקים עליו. הגיוני שירחם או יאהב אדם אחר. רגש הגיוני.
לגבי הערת מקסמן - אני מעדיף לענות אחרת.
אכן יש אמת בדבריך. כאשר אדם מרגיל עצמו למצווה - השכל נבנה. אט אט הוא כבר רוצה בעשיית המצווה. אלא שכאן נכנס גורם נוסף.
ככל שאדם רוצה יותר בעשיית המצווה - המצווה מקבלת מימד אחר. היא נעשת ביתר איכות. האדם עושה אותה מיתוך הרצון שלו ולא בגלל כפייה חיצונית. כאשר עושים מיתוך כפייה - לא ממש עושים, כמו שאדם שמאיימים עליו ברובה עושה מה שאומרים לו. דרגת המצווה עולה. ואט אט עולה לדרגה גדולה אף יותר מזו.
משל חשוב בפני עצמו:
3 דרגות באהבת אישה (וכן באהבת ה'):
1. אהבה חיצונית - בשביל מראה חיצוני המהנהו / בשביל כסף / כבוד.
2. אהבה פנימית - אהבת האישיות של האישה, אך אהבת עצמו גוברת על אהבתו זו.
3. "אהבה רבה" - אהבת הפנימיות עד כדי כך שמתבטלת בעיניו טובתו האישית באהבתו אותה.
פירוט:
1. באהבה חיצונית האדם לא אוהב את האשה כלל אלא רק את עצמו - נותן לה רק כדי לנצל את התועלת החיצונית שיכול להשיג ממנה - בטל דבר - בטלה אהבה.
2. אהבה פנימית - הוא אוהב את האישיות של האשה אלא שעקב כך שאוהב עצמו יותר - נותן ועוזר לאשה בכדי שלו עצמו יהיה טוב להיות עם אשה כזו טובה, ולא חושב באמת על טובת האשה. עליית דרגה - אך לא האידיאל.
3. אהבה רבה - מרוב הערכה כלפי האישה כבר אינו חושב על התועלת האישית שיוצאת לו מהנתינה לה אלא נותן לה רק ע"מ שיהיה לה טוב, היא כ"כ טובה! - מגיע לה טוב! מצידו שלא תדע כלל שהוא זה שנתן לה! רק שיהיה לה טוב! הוא אינו חושב כלל על עצמו.
בהתחלה האדם כופה את עצמו לעשות את המצווה אף שהוא לא רואה את הערך הפנימי שבמצווה שהיא אכן טובה עבורו ועושה אותה בעל כורחו. אח"כ כשמרגיל עצמו כבר עושה אותה מרצון ומבין בשכלו המיושר עד כמה היא טובה בעבורו ושמח בעשייתה - אך בתחילה עושה אותה בשביל השלמתו ולא לשם עשיית נחת רוח לקב"ה. בשלב מתקדם יותר יעשה אותה רק בשביל לעשות נחת רוח לבורא יתברך.
יה"ר שנזכה...(שוב...)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/4/2010 22:00 |
|
| |
| הגיוניי כתב: | | מקסמן, אני יענה לך במקום הראיה... הבעיה במי שרגיל לעשות עבירה זה לא עצם ההרגל שלו בה כי הבעיה בפעם העשירית היא בדיוק כמו בפעם הראשונה.
אבל העבירה שהוא מורגל בה פשוט מטמטמת אותו ומעוותת לו את השכל משא"כ במצוות אפילו אם הוא מורגל בהם אולי זה בעיה ההרגל אבל זה לא מטמטם, להיפך. |
|
יש לדאבוננו הרבה מצוות שאנשים עושים עם טמטום וחבל לפרט
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2010 13:31 |
|
| |
| maxmen כתב: | |
יש לדאבוננו הרבה מצוות שאנשים עושים עם טמטום וחבל לפרט |
|
צר לי אבל ההערה לא כ"כ במקומה, אם אתה מתכוון לחומרות שאנשים מחמירים על עצמם או למצוות שאנשים עושים בטמטום בלי מחשבה, זה ענין אחר לגמרי, אני דיברתי על זה שהחזרה על מעשה העבירה היא מטמטמת בניגוד למצוות שהחזרה על מעשה המצוה לא מטמטם, אם הוא נעשה מתוך הרגל אז אולי הוא פחות בעל ערך אבל הוא לא מטמטם!
הראיה, מה שאתה אומר זה קצת מוזר והפוך מהמציאות כי בדר"כ כשאדם נכנס לטראנס של הרגל וחוזר על מצוה אחת הרבה פעמים אז הוא עושה אותה כבר בלי לחשוב ורק בצורה חיצונית. ואתה אומר שכמה שהוא יהיה רגיל בה אז היא יותר פנימית אצלו..
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2010 13:50 |
|
| |
| הגיוניי כתב: | |
יש לדאבוננו הרבה מצוות שאנשים עושים עם טמטום וחבל לפרט
צר לי אבל ההערה לא כ"כ במקומה, אם אתה מתכוון לחומרות שאנשים מחמירים על עצמם או למצוות שאנשים עושים בטמטום בלי מחשבה, זה ענין אחר לגמרי, אני דיברתי על זה שהחזרה על מעשה העבירה היא מטמטמת בניגוד למצוות שהחזרה על מעשה המצוה לא מטמטם, אם הוא נעשה מתוך הרגל אז אולי הוא פחות בעל ערך אבל הוא לא מטמטם!
|
|
השאלה היא שהעבירה נעשה לו כהיתר ולמה ? התשובה שלי היא כי הוא פשוט לא חושב כי יש לו כבר הרגל,
אותו דבר לדעתי במצוות כלומר אם אין את "והשבת אל לבבך" ? הוא פשוט לא חושב ועושה הכל מהרגל,
(כן טמטום לא טמטום זה כבר הגדרה לתופעה,)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2010 15:19 |
|
| |
| הגיוניי כתב: | |
יש לדאבוננו הרבה מצוות שאנשים עושים עם טמטום וחבל לפרט
צר לי אבל ההערה לא כ"כ במקומה, אם אתה מתכוון לחומרות שאנשים מחמירים על עצמם או למצוות שאנשים עושים בטמטום בלי מחשבה, זה ענין אחר לגמרי, אני דיברתי על זה שהחזרה על מעשה העבירה היא מטמטמת בניגוד למצוות שהחזרה על מעשה המצוה לא מטמטם, אם הוא נעשה מתוך הרגל אז אולי הוא פחות בעל ערך אבל הוא לא מטמטם!
הראיה, מה שאתה אומר זה קצת מוזר והפוך מהמציאות כי בדר"כ כשאדם נכנס לטראנס של הרגל וחוזר על מצוה אחת הרבה פעמים אז הוא עושה אותה כבר בלי לחשוב ורק בצורה חיצונית. ואתה אומר שכמה שהוא יהיה רגיל בה אז היא יותר פנימית אצלו.. |
|
אסביר את ההיגיון ואציג את זה במציאות.
כשאבא אומר לבנו לא לשחק בכדור בבית לדוגמא. בהתחלה הילד יירצה לשחק - כי כיף לו! כי ככה בא לו. יהיה לו קשה מאד לחשוב על כך שזה אכן לא כדאי כי דברים בבית עלולים לההרס ולהשבר. אך לאחר שהילד מתרגל שכשהוא רוצה לשחק בכדור הוא יוצא החוצה, אתה עלול פתאום לשמוע אותו מסביר לאחיו הקטן לא לשחק בבית כי משהו עלול להשבר...
למה?
כי הוא כבר רגיל לשחק בחוץ, זה לא מפריע לו, זה מה שתכנן לעשות בכל מקרה, ממילא למח שלו אין בעיה לחשוב בצורה ישרה ולהבין שהדבר הזה לא כדאי.
ואותו דבר בענייננו...
|
|
|
|
| נשלח ב-11/4/2010 16:25 |
|
| |
הדוגמא לא כ"כ דומה לנידון, קודם כל בפסיכולוגיה של חינוך זה דבר מוכר שכשילד צריך להסביר למישהו אחר זה חודר אצלו יותר טוב (בעצם לא רק אצל ילדים אלא אצל כולם) כי אז הוא גם משכנע את עצמו בזה.
אבל בעיקר בגלל שכשאנחנו מדברים על הרגל אז אנחנו מדברים על מעשים שהם יכולים להראות כשטחיים ופשוטים אבל באמת יש להם תוכן עמוק ככל שמעמיקים וחושבים עליהם יותר, מעשים כאלה אם אתה עושה בהתרגשות ובהתפעלות אז זה מכל הלב אבל ככל שתעשה אותם יותר פעמים תישאר רק השטחיות שבהם ומה לעשות... לצערנו זה גם במצוות.
הדוגמא של המשחק בכדור, אין שום תוכן שהילד פספס בזה שהוא חזר על זה הרבה פעמים בחוץ כי אין במשחק יותר מאשר השטחיות שלו, מה שהוא הבין שלא טוב לשחק בבית לא נוגע לענינינו כמו שהסברתי.
|
|
|
|
|
