אלו ואלו דברי אלוקים חיים – כפשוטו?

אנו אומרים בכל שבת בתפילת אב הרחמים שה' יקום לעינינו דם עבדיו השפוך, עבדיו כולל את הרוגי החורבן, הרוגי ביתר, מסעי הצלב והפוגרומים, האנוסים שעלו על הגרדום, הרוגי ת"ח ת"ט, הרוגי השואה, חללי האלטלנה וחללי מערכות ישראל הקודמים והאחרונים.
דוקא מפני שיש לנו כל כך הרבה קדושים מכל כך הרבה תקופות, מהווה יום השואה מעין זילזול פורתא בכל שאר הקדושים, למה ניפלו הם לרעה?
דוקא משום שיש לנו כל כך הרבה קדושים מכל כך הרבה תקופות, לכן יש לנו כל כך הרבה ימי זיכרון, והם כל שבת בשבתו.

 הערות למאמר באם ההלכה פלורליסטית

לפרק - האם ייתכנו פירושים שונים לכלל אואדא"ח

אכן – מי אמר שהכלל נכון? ושכל הפרשנויות נכונות? אולי הסמכות של חז"ל הינה בפסיקת הלכה אך לא באגדה או במציאות (המהרש"ל בסנהדרין לגבי רב יוסף ששרף בת כהן כותב דברים המתפרשים כך)? ואולי הפרשנות הינה שטועים אלא שדבריהם לגיטימיים, הם בגדר "תורה" על קדושתה (מבואות המטונפים, ברכת התורה וכו'). ואולי אין אמת בכלל בפרטים שנשארו "פתוחים" וככל שיחליטו ברי הכי יש לעשות?

לפרק – מי שהגיע להוראה "בר הכי"

אולי יש עוד סיבה להגבלה לברי הכי – הם תחילף ביה"ד הגדול שעל פי דעת נעשו ההכרעות, ולא כל אחד יכול לגשת להכריע (ולא בגלל סכויי הטעות. יתכן שיש צורך בממונים הנאמנים על קודמיהם או על העם כאמינים "אמונית", שטובת ה"דת" נגד עיניהם).

אם סמכות חז"ל אינה לגבי אגדה או מציאות אזי אין להקיש מאומה מהגמ' בגיטין לגבי פילגש בגבעה, שהיא עצמה נטולת פתרון אמיתי (שם וודאי שכ"א חשב שזולתו טועה. אולי הפתרון הוא שכ"א מהם קלע למחצית האמת. וצ"ע אם המקרה שם מקרה שהיה או משל). בכל מקרה כבר הוער, נכונה, כי קשה לדון על כך ממקורות שאינם "הלכתיים".

הרב מיכי

 בי"ד בגדול והמשכו – חושבני שדי מוסכם כי גם אם יש שינויים הם אמורים לבוא "מבפנים" וכדי להבטיח זאת יש צורך באדן המקובל על הנערכת הקיימת, וזה מה שקורה בב"יד הגדול שמינויו בשיטת "חבר" (חבר הלכתי, מהסוג שלא נחשד לעשר שלא מן המוקף מביא "חבר", חושבני שזה אחד הפרמטרים לבחירת מיהו  "בר הכי". זאת כדי להבטיח כי ההוראות תצאנה בהרגשת כובד האחריות למסורת (כמובן שיש גם הפן של בר הכי כדי שטעותו או הסכוי לה לא יהיו גדולים). רק לעניין זה קשרתי לבי"ד הגדול. זה ימשיך להיות גם אם פני הסנהדרין יהיו כתקוותך.

לעניין הגמ' בגיטין -  היא "מפריעה" לי היות ולטעמי במחלוקות מסויימות שנשארו "פתוחות" ולא ניתן להם פתרון ע:י הקבלה אין אמת אלא הקבלה השאירה אותן פתוחות לשיקולנו וממילא כל שהטעמים "סבירים" זו הכרעה לגיטימית (ואינה מוטעית כי העניין הושאר פתוח לשקול דעת). בגיטין יש לי בעיה כי שם מדובר על אמת היסטורית ולכן כתבתי כי אינה מתאימה עם דברי. כפי שאני מבין לדעתך זו הוכחה שאיני צודק. שומע. אבל: אין הכרח כי לשון דומה מתפרשת בדיוק באותו פירוש. עתה חשבתי כוון נוסף, שיש בו הגיון:

יש לשים לב כי הסיפור על מחלוקת ר' אביתר (זבוב) ור' יונתן (נימא) בגמ' הובא כאסמכתא לכל שר' אביתר הינו גברא רבא כי ה' הסכים על ידו. באמת ה' הכריע שם קרוב יותר לצד השני (על נימא הקפיד) ואם כן נה הראיה? בהכרח שגם אם פירושו היה טוב פחות מפירוש ר' יונתן הוא בבחינת "דא"ח" ואם כן אין ראיה כי יש חתירה ל"אמת", יש חתירה לסיפור סביר (לדעתי) או קרוב ככל הניתן לאמת וטעות קטנה אינה נוראה, היא גם דא"ח (הרב מיכי) כך שכעת איני בטוח כי משם הוכחה נגד דעתי.

והערת אגב – הדעה כי סנהדרין לא תשאף להנחלת קודקס קבוע של הלכה בכל פרט – מתאימה הרבה יותר על פי הנחתי שאין אמת מאשר לדעתך שיש. כי אם יש מדוע לתת לטעות? תאמר למעו העקרון של "פסיקה עצמית"? לטעמי זה אינו עקרון, זו טכניקה של פסיקה, אך מדוע לקדש זאת כעקרון?