שלום שוב חבר'ה,
רציתי להציע נושא שכבר נטחן עד דוק אבל נראה לי שזה בכל זאת נושא חשוב
ולא מזיק להעלות אותו מפעם לפעם בגלל הלקח החשוב שאפשר ללמוד ממנו.
והנושא הוא: שינדלר (כן, ההוא מהסרט).
תשאלו: מה פתאום שינדלר עכשיו? מה פתאום דחוף לך לדבר עליו?
אז נראה לי שחשוב להזכיר מידי פעם את הסיפור שלו בגלל הלקח שאפשר ללמוד
מהסיפור המוזר הזה ליומיום. הלקח הזה עצמו איננו פשוט כלל ועיקר מבחינה
פילוסופית, ואני משער שכשאני אנסח את הלקח הזה, אז אצל רבים מכם תיווצר
התנגדות פנימית אליו. אבל תקראו עד הסוף.
והלקח שאני מתכוון אליו הוא כזה: תיהיה מה שתיהיה השקפתך הכוללת על החיים
בכלל ועל עניני מוסר בפרט, תיהיה אשר תיהיה שיטתך הפילוסופית ו/או הדתית
ו/או הפוליטית. חשוב לקחת אותה בעירבון מוגבל ולא לתת לה להקהות לך את
החושים - לא לוותר על המוסריות הפשוטה, האנושית, הנאיבית-משהו.
ולמה לדעתי זהו דווקא הלקח שיש ללמוד מהסיפור של שינדלר דווקא?
ובכן, בגלל הייחודיות של הסיפור הספציפי הזה.
ראו, במהלך ההיסטוריה היו הרבה אנשים מאומות שונות ומאידיאולוגיות
פוליטיות/דתיות/לאומיות שונות שהקריבו עצמם ו/או סיכנו עצמם - את חייהם,
את רכושם, את חירותם, את בריאותם וכדומה - למען האידיאל שבו הם האמינו.
כך שעצם המוכנות של מאן דהו להקריב עצמו או לסכן עצמו בשם האידיאל אמנם
ראויה להערכה (גם אנו מתנגדים לעצם האידיאל שלמענו הוא עשה זאת) אבל
איננה בלתי שגרתית.
אבל
ופה בא ה"אבל" הגדול.
ניקח לדוגמה יהודי שמת על קידוש ה' באירופה של ימי הבייניים - נגיד,
שהציעו לו להתנצר והוא העדיף למות ופסע בשמחה לעבר המדורה שהכינו לו.
הרי יש פה כמה גורמים שאפשר לייחס להם השפעה על החלטתו זו (בלי לטעון שרק
בגלל הגורמים הללו הוא קיבל החלטה זו!!! - והיזכרו לדוגמה במה שכתב
ה"מכתב מאליהו" על נקודת הבחירה וכו).
א. הוא חונך משחר ימיו למערכת ערכים מסויימת ולהשקפת עולם מסויימת ולכן
גם ברגע המבחן, על אף יצר ההשרדות הבסיסי, הוא הצליח להתגבר עליו ולפעול
מתוך מערכת ערכים והשקפת עולם זו.
[ב. הוא האמין שיזכה לשכר בעולם הבא. ] - אני שם את זה בסוגריים משום
שהרי אני מביא סיפור זה רק כדוגמה טיפוסית של הקרבה למען אידיאל והיו
הרבה אנשים שלא האמינו לא בעולם הבא ולא בשכר ועונש ועדיין הקריבו/סיכנו
את חייהם למען האידיאלים שלהם - תשאלו רוסים זקנים שנלחמו בסטאלינגראד...
ג. הוא זיהה עצמו כמשוייך לחברה מסויימת (במקרה זה - עם ישראל) - גם אם
חברה ווירטואלית/מדומיינת בלבד (כלומר, גם אם בשלב בו הוא נאלץ להקריב
חייו אף יהודי לא עמד והסתכל עליו וגם אם הוא חשב שלא יהיה למעשה השמד
הנדרש ממנו שום השלכה חברתית - שום גינוי מצד היהודים האחרים ושום
סאנקציה אחרת) וראה בחברה זו את ה"מראה" בה הוא משתקף. במילים אחרות, הוא
העריך/שפט/מדד עצמו ביחס לדעה המשוערת של החברה אליה הרגיש עצמו שייך,
חברה שמחוצה לה לא היו לו חיים - חברה שאם הוא היה עוזב אותה (מבחינה
תודעתית) אישיותו הייתה צריכה להשתנות ללא הכר.
אולי כדי להבהיר את הנקודה האחרונה כדאי להזכר באימרת הכנף: אתה אינך איך
שאתה תופס עצמך ולא איך האחרים תופסים אותך אלא איך שאתה חושב שהאחרים
תופסים אותך.
ממילא, אם הוא היה בוחר להשתמד גם בזה היה פן של מעין הקרבה עצמית - הוא
היה צריך להקריב את אישיותו הנוכחית.
ד. [הופעל עליו לחץ חברתי מצד הקהילה היהודית לההרג ולא לעבור] - טוב, גם
את זה אני שם בסוגריים - בגלל מה שכתבתי בסעיף הקודם.
אוקיי. אז ציירנו תמונה פאראדיגמאטית של הקרבה/סיכון עצמי/ת למען
האידיאל.
האם המקרה של מתנגדי המשטר הנאצי ברייך השלישי מתאים לפאראדיגמה זו?
וודאי !
קבוצות קטנות אלו ראו עצמם כסוג של "נבחרים" - כאלו שמסוגלים לשמור על
שפיות ומוסריות בכל התוהו שהתחולל סביבם. הם חונכו בצעירותם (לפני עליית
הנאציזם) לערכים מסויימים ושמרו על ערכים אלו גם לאחר עליית הנאציזם (או
חזרו לערכים אלו אחרי התפקחותם מהנאציזם) - גם אם הם לא באו במגע ממשי עם
אנשים בעלי אותה דעה, הם יכלו לראות עצמם כמשוייכים לחברה ווירטואלית -
החברה המערבית, למשל.
כנ"ל הרבה מחסידי אומות העולם שהצילו יהודים (ואני לא מדבר על כאלו שעשו
זאת למען בצע כסף. נעזוב אותם בצד).
אבל המקרה של שינדלר הוא שונה בתכלית.
שינדלר לא היה מתנגד משטר - אדרבא, הוא היה נאצי!
הוא נולד בצ'כיה למשפחה גרמנית והיה משחר ימיו לאומן גרמני. הוא הצטרף
לסניף הצ'כי של המפלגה הנאצית זמן רב לפני עליית הנאצים לשלטון. אחרי
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוא (בהיותו בצ'כיה) ריגל לטובת גרמניה
וסייע לסיפוח צ'כוסלובאקיה לרייך השלישי.
בשום שלב בביוגראפיה שלו אין אנו מוצאים נקודה בה הוא עושה חושבים עם
עצמו ומשנה את דעותיו הפוליטיות-ערכיות ומגיע למסקנה שהנאציזם זה רע
ומחליט להתנגד למשטר. אדרבא, מכל מה שנראה, הוא כנראה, יחד עם כל החברה
הגרמנית, ייחל להצלחת גרמניה במלחמה ולהשתלטות הנאציזם על העולם.
שינדלר גם לא היה מופת להתנהגות מוסרית או מופת להתנהגות בכלל: הוא היה
נואף, אלכוהוליסט, לא-יוצלח, איש עסקים כושל ונוכל.
אבל.
כשאנו בוחנים מה הניע אותו לפעול כפי שפעל, אנו נתקלים במיסתורין - זה
פשוט לא מובן. כל טעם נראה לעין אפשר לפסול בקלות (ואינני הראשון שעושה
אנאליזה מעין זו הבאה להלן):
א. ההשערה ששינדלר עשה זאת כדי לזכות בהוקרה או לפחות להציל את שמו במקרה
של הפסד של גרמניה במלחמה:
אז נכון שב-1943 למעשה המטוטלת של המלחמה כבר נעה לכיוון של הפסד גרמני
אבל החברה הגרמנית בשלב בו החל שינדלר את פעילותו להצלת יהודים הייתה
כולה שטופה בשלהוב אידיאולוגי ובאאופוריה שהנה, אוטוטו, אנו (הם כלומר)
כובשים את כל העולם ואשתו. באמת כך נראתה תמונת המלחמה מנקודת המבט של
הגרמנים אכולי התעמולה של גבלס ב-1943 (השנה בה שינדלר החל את פעילותו) -
שהנצחון קרוב מתמיד. כמובן שהתמונה האמיתית הייתה הרבה יותר עגומה
מבחינתם אבל זה לא הנושא. בכל אופן, אף אחד בשלב זה (גם לא בעלות הברית)
לא שיער שההפסד יהיה כל כך טוטאלי ולא תישאר מגרמניה אבן על אבן. מן הסתם
קיוו שגרמניה תיסוג לתוך גבולותיה ובזה ייגמר העסק.
כך ששינדלר, כנראה, כמו כולם, חשב שעוד מעט כל היהודים (חוץ מאלו שהוא
הציל אותם) פשוט ייכחדו והוא, שינדלר דהיינו, על פי מערך הערכים של החברה
הסובבת אותו (שהוא עצמו היה שותף לו!), ייחשב פושע ובוגד.
ב. שהוא עשה זאת מתוך חולשה - חוסר יכולת נפשית ללכת עם האידיאולוגיה שלו
עד הסוף:
רחמים באמת נחשבו לחולשה - שאריות מ"שטיפת המוח היהודית" הטרום-נאצית
ורבים היו הנאצים ש"חטאו" בזה - כלומר, לא יכלו להביא עצמם לירות בראש של
מאן דהו וכדומה.
אבל, חולשה גרידא איננה יכולה להביא אדם לגלות יוזמה ולפעול בצורה
אקטיבית, תוך כדי סיכון חייו ושלומו בניגוד לכל מה שהחברה הסובבת חושבת.
ג. שהוא עשה זאת למען בצע כסף:
טוב, זה נכון שאת פעילותו ההומאניטארית הוא החל "במקרה" מתוך פעילות
כלכלית - הוא השתלט על מפעל שהיה שייך קודם לכן ליהודים וגם קנה עבדים
יהודיים שיעבדו שם. אבל במהרה "פעילות כלכלית" זו הפכה למפעל הצלה של
יהודים תחת כסות של פעילות כלכלית גרידא.
שינדלר פיזר את כל כספו על תשלומי שוחד לקצינים נאציים כדי לקבל לידיו
(גם) יהודים שבכלל מלכתחילה לא היו מסוגלים לעבוד - אנשים נכים וזקנים
ובלתי מאומנים. המפעל עצמו לא ייצר כלום (בפועל) - הוא היה כסות בלבד -
הצדקה אידיאולוגית בלבד לפעילות האמיתית שהתחוללה שם - הצלת יהודים
מהשמדה, דהיינו.
בסוף המלחמה לא נשאר לשינדלר גרוש על הנשמה ואת רוב חייו הנותרים הוא
בילה בנסיונות עסקיים כושלים וחיי את מרביתם על צדקה - מארגונים יהודיים,
ביטוח לאומי מהמדינה וכו'
ד. שהוא עשה זאת מתוך סימפאטיה אישית לעובדים שלו:
אז שוב, זה נכון שזה התחיל ככה - הוא קיבל לידיו עובדים שבמהרה הבין
שטובה לא תצמח לו מהם אבל כאב לו לחשוב שישלחו את כולם לתאי הגאזים אז
הוא החליט לשמור אותם לצידו מתוך רחמים.
כשהוא נשאל אחרי המלחמה למה עשה זאת הוא השיב: "ראו, כשמכירים מישהו
אישית לא יכולים להתייחס אליו אלא כאל בן אדם."
(ספר זאת לכל החברים שלך ששחטו אנשים נשים וטף...)
אבל, איך נוכל להסביר את העובדה שהוא באופן אקטיבי השיג עוד ועוד יהודים
ל"מפעל" שלו - יהודים שהוא בכלל לא הכיר? שהוא סיכן את חייו שוב ושוב
ושוב כדי לעשות זאת (הוא נעצר 5 פעמים על ידי הגסטאפו ונחקר אבל שיחד את
דרכו החוצה)? את העובדה שזה הדבר היחיד למעשה שהוא עסק בו מ1943 ועד לסוף
המלחמה?
רחמים או סימפאטיה גרידא לפלוני או אלמוני לא יכולים להסביר זאת.
בקיצור - סיפור לא מובן.
עכשיו, יכול להיות שבעוד כך וכך שנים יתגלו ממצאים שישפכו אור על הפרשה.
ויכול להיות שלא. כמו כן, יכול שאף על פי שלא נגלה כלום, עדיין היו שם
מניעים מוסתרים שפשוט הוסתרו טוב.
אבל אני שואל, מדוע בכלל חשוב לנו למצוא מניעים אלו או לפחות לשער היו
מניעים כלשהם "פרוזאיים" (אינטרסנטיים או אידיאולוגיים) למעשיו? למה
הסיפור לא מספק אותנו כמות שהוא?
אז כנראה זה נובע מציניות מסויימת שיש בנו (ציניות בריאה, אגב) - אין
אנו, בעולם העייף שלנו, נוטים להתייחס ברצינות לרומאנטיזאציה של אדם או
של מעשה ותמיד אנו מניחים שאם נראה את התמונה המלאה אז נגלה שהתמונה לא
כל כך פשוטה וכדומה.. לרוב השערה זו באמת נכונה. אבל מאידך, לא בטוח שהיא
תמיד נכונה.
נראה לי שדווקא הסיפור של שינדלר הוא מעין "נס" - מין תופעה בלתי ניתנת
להסבר - שבא (כמו כל נס) להראות שיש דבר כזה מצפון.
או, אם "נס" איננו מילה המקובלת עליכם, אולי עדיף להשתמש במילה "נשגב" - במובנה הקאנטיאני. אצל קאנט, הנשגב הוא חוויה בה המערכות הפרצפטואליות (התפיסתיות) שלנו קורסות וה"דבר-כשהוא-לעצמו" מתגלה. במילים אחרות, הנשגב הוא חוויה בה ה"משקפיים" התיאורתיות שלנו, בהן אנו מסתכלים על העולם, נשברות ואנו נאלצים לבוא במגע עם העולם האמיתי באופן ישיר. במקרה דנן, כשכל ההסברים שאנו מנסים לתת למעשיו של שינדלר לא עובדים, אנו נאלצים להודות שהוא עשה מה שהוא עשה פשוט מתוך "מוסר כליות".
ואין כוונתי למה שאנו בדרך כלל קוראים לו "מוסר" - כלומר, אין כוונתי
למערכת ערכים, לאידיאולוגיה, לשיטה.
כוונתי למשהו הרבה יותר פשוט (במובן של לא מורכב), בסיסי, לא תיאורטי-
אבסטרקטי-נצחי אלא פראקטי-קונקרטי-מיידי.
שינדלר לא היה איש אידיאולוגיה, הוא גם לא היה איזו אישיות מלבבת במיוחד.
אבל מצפון כנראה היה לו.