שינדלר כמאורע ניסי - מצפון מול מוסר

צריכים לשים את השם שלך ליד המונח "התמדה" במילון אבן – שושן...

[כתבת: מה גם שהשואה היא לא באמת מקרה מובהק של הקרבה עצמית של יהודים - שהרי רובם לא הקריבו עצמם אלא פשוט נהרגו ע"י הנאצים ימ"ש מבלי שתיהיה להם ברירה כלשהי. גם משומדים נשלחו לאושוויץ. היו כמובן כמה וכמה סיפורים של הקרבה עצמית עילאית - כמו במקרה של קורצ'אק - אבל הרוב המוחלט פשוט הלך כצאן לטבח. זה עצוב אבל זה כך... ואם אנו עוסקים בדיון ראציונאלי, אזי עלינו קודם כל להבהיר מה אנו בכלל מתכוונים כשאנו אומרים שהיהודים הקריבו את עצמם למען היהדות יותר מאשר כל חברי דת אחרת הקריבו עצמם למען דתם שלה? ].

הסרט שהבאתי ממש לא בא לסתום את הגולל על דיון רציונאלי, אלא להראות את גדול הניסיון של העם היהודי, שגם כשהיו בתוך המשרפות, אחרי כל ההשפלות, וכאשר לקחו מהם את כל רכושם, וכל משפחותיהם נרצחו, עדיין הם הרימו את ההתנגדות הגדולה ביותר (שהייתה גם הנפוצה ביותר, וזאת עובדה היסטורית שמצויה בכתבים, וכך גם מעיד פיליפ מילר בספרו "הייתי עד לאושוויץ – 3 שנים בתוך תאי הגז", שעבד בזונדר - קומנדו כמסיק תנורים, והיה עד יומיומי במשך 3 שנים לכמעט כל ההוצאות להורג שהיו שם. וכך גם שמעתי מפורשות מאשה שהייתה בתוך תאי – הגז אבל מסיבה לא ברורה שיחררו אותם, ובעוד ההוצאה להורג תוכננה להתקיים למחרת, היא הצליחה להינצל בדרך כלשהי) כאשר היו בתאי הגזים, והמשפט האחרון על שפתותיהם היה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". את האמונה לא הצלחתם לקחת לנו! זה הגדלות האמיתית!

מלבד זאת, אתה מוזמן לקרוא את ספרו של מ. אליאב "אני מאמין" בהוצ' מוסד הרב קוק, וכן לקרוא את הספר "אותיות של אש" של איתמר לוין, ולראות מסירות נפש מהי!

[כתבת: "כל דת שהמון (ותיהיה אשר תיהיה משמעות המילה "המון") מאמינים הקריבו עצמם למענה היא דת אמת"].

אני לא אמרתי את זה... אני אמרתי שהרצף ההיסטורי שבו עוברת הנחלת מסורת האירועים ההיסטוריים, עד כדי נכונות למסור את הנפש – כן מעיד על נכונותו ההיסטורית [וע"ע בדברי הארכיאולוגיים שהבאתי לעיל]... אבל על טענות תיאולוגיות – פה יש מקום כבר לדון... ואני אתן דוגמא: יש מסורת היסטורית מדוקדקת של האיסלאם שהיה אדם כזה בשם מוחמד, והוא חי ופעל בארצות כאלה ואחרות... עצם העובדה שיש לכך מסורת מוכיחה שהוא אכן היה קיים? ובכן, התשובה היא כן! האם זה מוכיח את עיקרי דתו [האסלאם]? לא! כי פה זה כבר טיעונים תיאולוגיים... וטיעונים תיאולוגים [ולא היסטוריים פרופר] צריכים לעמוד במבחן ההיגיון, וזאת עליהם לטעון, ועלינו להפריך – אם יש באפשרותנו [והרי שבוודאי יש]... 

[כתבת: מה פירוש "יותר" בהקשר זה?].

פשוטו כמשמעו... יותר ניסיונות לבחון את דבקותם באמונתם, לא באופן של מארטירים פה ושם לאורך ההיסטוריה של הנצרות... אלא באופן תמידי, דור אחרי דור בכל אתרא ואתרא, וע"ע בהודעתי הקודמת...

[כתבת: מהי הראיה לכך שאכן היהודים הקריבו עצמם יותר מכל חברי דת אחרת].

כנ"ל... והדברים לא עומדים על מסירות נפש למיתה בלבד אלא על עוד שורות של ניסיונות, ועיין: בספרו של שמואל אלמוג "שנאת ישראל לדורותיה": http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=575225

ושם תקבל תשובה מפורטת יותר לשאלת מהו "יותר"...

[כתבת: במידה וענינו באופן מספק לשאלות א ו-ב, על מה זה מעיד?].

על שכנוע עמוק די הצורך בצדקת הדרך [בוודאי ההיסטורית]...

[כתבת: מהי ההצדקה לתשובה שענית בסעיף ג? כלומר, למה זה מעיד על מה שאתה טוען שזה מעיד עליו?].

שכן יש מסורת אינטנסיבית ברורה שאבי הנחיל אותה לי, וסבו הנחיל לו כו'...

[כתבת: מאורע היסטורי קורה רק פעם אחת וישנה קבוצה מסויימת של אנשים העדה למאורע זה (ותיהיה גדולה ככל שתיהיה) - וברגע שכל חברי הקבוצה מתו, כבר לא נשארים עדים ישירים למאורע. יוצא שהנגישות שהייתה לאבותינו לפני 2000 שנה לעובדות כמו מעמד הר סיני וקריעת ים סוף היא אותה נגישות שיש לנו היום.כלומר, הם לא ידעו משהו שאנו היום לא יודעים.וכמו שאם אני היום אלך ואקריב עצמי למען האמונה במעמד הר סיני, אין בכך ראיה לכך שמעמד הר סיני באמת קרה, כך אין לכך ראיה מכך שדורות על גבי דורות הקריבו עצמם למען אמונה זו].

אני אצטט לך דברים שכתבתי במקום אחר:

מעמד הר סיני

המסורת בדבר "מעמד הר סיני" שבו אושרה נבואתו של משה רבנו, מתוארת ע"י רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי שהיא: "קבלה הנמשכת כמראה עיניים". ואת דבריו מבאר הרב מ. נויגרשל: "הקבלה הנמשכת" כוחה כה גדול עד שהופכת היא אותנו, כמו את כל המקבלים בכל הדורות לעדים ישרים למעמדות נוראי ההוד ההם. לאור 'קבלה נמשכת' זו, גם החיים דורות אחרי מעמד הר סיני יכולים לדעת בוודאות מוחלטת את כל מה שידעו אלה שנכחו במעמד והיו עדים לו". (הכוזרי, עם ביאורו של הרב מ. נויגרשל, חלק א', עמ' 26 – 27).

המסורת עוברת בצורה כל כך חזקה וברורה שאפילו היהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות חוגגים ליל הסדר, ומלמדים לבניהם את סיפור יציאת מצרים ומעמד הר סיני. וכן כולם תולים מזוזה על פתח ביתם שבה נאמר: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים" (במדבר טו', פס' מא') . עד כדי כך חזקה המסורת, ומעשיהם מעידים עליהם[1].

התורה גם מבטיחה מפורשת, ובאורח נבואי שמעמד הר סיני הוא מאורע חד פעמי, ולעולם לא יהיה בהיסטוריה עם שיעבור את אותו אירוע, או אפילו יטען שאכן עבר עליו מאורע דומה שבו האלוקים נגלה לעם שלם, וכך מעידה התורה: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמוהו? השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי. או הניסה אלוקים, לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות  באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמוראים גדולים ככול אשר עשה לכם ה' אלוקיכם, במצריים לעיניך.
"אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו. מן השמיים השמיעך את קולו, לייסרך. ועל הארץ, הראך את אישו הגדולה, ודבריו שמעת, מתוך האש. ותחת, כי אהב את אבותיך, ויבחר בזרעו, אחריו.ויוציאך בפניו בכוחו הגדול, ממצריים. להוריש, גויים גדולים ועצומים ממך מפניך. להביאך, לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה. וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים, בשמיים ממעל ועל הארץ  מתחת אין עוד". (דברים ד', פס' לב' – לט').

הרב משה שטרנבוך שליט"א עמד גם הוא, על הנושא על מעמד הר סיני וייחודיותו המתוארים בפסוקים אלה, וכך כתב: "גילוי השכינה במעמד הר סיני בעת מתן תורה היה מאורע פומבי אשר בו נכחו מיליוני עדים בלתי תלויים זה בזה. זו תופעה ייחודית אשר אין לה אח ורע לעומת סיפורי שאר הדתות בדבר "גילויים" שונים, שהיו רק ליחידים ורק על פי עדות אותם יחידים בלבד, ואשר על כן היה עליהם לשכנע את מאמיניהם באמיתות ה"גילויים". מתן תורה היווה התרחשות היסטורית מפורסמת אשר איננה שנויה במחלוקת, לא קיימת ולו טענה אחת המטילה ספק באמיתות התורה או באמינות עדותה". עכ"ל. (יסודות באמונה - דע מה שתשיב, עמ' 12).   

וכך מסכם הרב מ. נויגרשל את מעלת המעמד הנורא והנשגב: "מעמד הר סיני אינו רק הוכחה שיכלית בסגנון: אירועים כאלה מעידים ללא ספק על מציאות הבורא, מעמד הר סיני הוא מפגש בלתי אמצעי עם האלוקים, מפגש שלם של עם שלם, אנשים נשים וטף". (הכוזרי, עם ביאורו של הרב מ. נויגרשל, חלק א', עמ' 18).

רצף מוסרי ומקבלי התורה

* התורה ניתנה למשה רבנו בהר סיני במעמד של מיליונים, ומאותו מעמד המסורת עוברת מאב לבן, ומרב לתלמיד בקשר חזק של אמינות, ובצורה אינטנסיבית שאין שני לה. ויש בידינו הוכחות היסטוריות על רציפות מסירת התורה, ומעמד הר סיני מרב לתלמידו החל ממשה רבנו. וכך מונה "הילקוט מעם לועז" (בהישענו על דברי הרמב"ם) את סדר מקבלי ומוסרי התורה לאורך ההיסטוריה[2]: "משה קיבל מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומסרה ליהושע, ויהושע לפינחס, ופינחס לעלי, ועלי הכהן לשמואל, ושמואל הנביא לדוד, ודוד לאחיה, ואחיה השילוני לאליהו, ואליהו הנביא לאלישע, ואלישע ליהוידע, ויהוידע לזכריה, וזכריה להושע, והושע לעמוס, ועמוס לישעיה, וישעיה הנביא למיכה, ומיכה ליואל, ויואל לנחום, ונחום לחבקוק, וחבקוק לצפניה, מצפניה לירמיה, מירמיה הנביא לברוך, ומברוך בן נריה לעזרא, ומעזרא הסופר לשמעון, ומשמעון כהן גדול לאנטיגנוס, ומאנטיגנוס ליוסי ויוסף, ויוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן ליהושע וניתאי, ויהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי לשמעון ויהודה, ושמעון ויהודה לשמעיה ואבטליון, ושמעיה ואבטליון להלל ושמאי, והלל ושמאי לרבי שמעון, ורבי שמעון לרבי גמליאל, ורבי גמליאל לרבי שמעון, ורבי שמעון לרבי יהודה הנשיא, ורבי יהודה הנשיא לרבי יוחנן, ורבי יוחנן לרב הונא, ורב הונא לרבה, ורבה לרבא, ורבא לרב אשי".

ואחרי רב אשי שחותם את תקופת האמוראים, מגיעה תקופת הסבוראים, ולאחר מכן תקופת הגאונים, שהם מסרו לראשונים, והם מסרו לאחרונים עד ימינו אנו.

עיינו גם באתר הזה, שבו יש את מחקרו אשל  הרב זמיר כהן, שהביא שם באריכות את כל סדר מקבלי ומוסרי התורה עד ימינו אנו:

http://www.reshet-he.net/Articles.asp?iPagesID=647&iNews1ItemsID=282

* באמת דבר מדהים הוא, שכאשר עם ישראל, לאחר שהיה מפוזר בארבע קצוות תבל, חזר מהגלות לארץ ישראל, כל היהודים הביאו איתם את אותו ספר תורה מדוייק, למרות כל הגזירות והרדיפות. וזאת להבדיל מספר האוונגליון של הנוצרים שידועים להם כיום כ - 150 אלף (!) גרסאות. וזאת למרות שגילו של התנ"ך כמעט כפול בשנים, וכן למרות העובדה שהדת הנוצרית לא סבלה משמדות כמו העם היהודי.

* מקור נוסף בדבר הדיוק של מסירת התורה כותב הרב אברהם קושלבסקי זצ"ל, וז"ל: "הכתבים המוקדמים המצויים בידינו, הם "המגילות הגנוזות" שנמצאו במדבר יהודה, ונכתבו כמאה שנים לפני חורבן הבית השני (כ - 30 שנה לפני הספירה). מידת דיוק הטקסט והתאמתו לתנ"ך המצוי בידינו מפליאה". (מפגשים בין יהדות מדע וטכנולוגיה, עמ' 87).

* יוסף בן מתתיהו שחי לפני כאלפיים שנה, בזמן חורבן בית שני כותב בספרו "נגד אפיון" (עמ' י"ד): "והמעשים מוכיחים עד עמה אנו מאמינים בספרינו, כי בדורות הרבים שעברו עליהם לא ערב איש את ליבו להוסיף על הספרים ולא לגרוע מהם וגם לא לשנות בהם דבר, כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בריאתו האמונה בספרים האלה כי דברי אלוהים הם והוא קיבל עליו להחזיק בהם וגם למות עליהם בשמחה לעת הצורך".

לפני כאלפיים שנה מעיד אפוא יוסף בן מתתיהו כי "בדורות הרבים שעברו עליהם" לא שינו מאומה, עדות זו מביאה אותנו עד סמוך למעמד הר סיני ממש ומחזקת את הנאמר לעיל כי התורה הייתה תמיד במתכונתה המוכרת לנו.

מבחינה ארכיאולוגית

* והגם שהבאתי לעיל את ציטוטים החוקרים, אביא אותם שנית פה:

-  ד"ר יוחנן אהרוני, מי שהיה מן הארכיאולוגים הבולטים ביותר בישראל בתחום הארכיאולוגיה המקראית, כותב: "התגליות החדשות שינו לחלוטין את גישת החוקרים למקרא, הם רואים בו עתה מקור היסטורי ממדרגה ראשונה... גישת החוקרים השתנתה לא רק משום שבינתיים נמצאו מקורות מקבילים המתארים את ההתרחשויות המסופרות במקרא מנקודת ראותם של המצרים, האשורים או הכנענים הקדמונים... גישת החוקרים השתנתה, משום שתיאורי המקרא אינם שרויים עוד בחלל ריק, היום אנו מכירים את התמונה היישובית והמדינית של העולם, ושל הארצות שבתוכם התרחשו, את המנהגים והחוקים המתוארים במקרא, את שמות האנשים והמקומות הנזכרים, וכל אלה מתאימים אך ורק לתקופה הנידונה... שום סופר או עורך לא יכול היה לחבר או להמציא סיפורים אלה מאות שנים אחר התרחשותם, אין עוד חוקר רציני אשר יכול לפקפק כיום בעובדה שמסורות אלה אומנם נמסרו בנאמנות מפליאה מדור לדור". (ד"ר יוחנן אהרוני, 'ארץ ישראל הכנענית המאוחרת', עמ' 2 – 5, הוצ' מטכ"ל).

ובמקום אחר הוא אומר: "אין יסוד להטיל ספק בעצם המאורע של יציאת מצרים". (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא, עמ' 168).

- פרופ' ויליאם פוקסוול אולברייט, שהיה אחד מחשובי החוקרים של הארכיאולוגיה המקראית ונחשב לבר סמכא בנושא, כותב: "המסורת העברית הלאומית עולה על כל המסורות הלאומיות האחרות, בתמונתה הבהירה על יסודות שבטיים ומשפחתיים. במצרים בבל, באשור ובפיניקיה ביוון וברומא נחפש לשווא אחרי תופעה דומה. בניגוד לעמים אחרים אלה, שמרו בני ישראל על תמונה בהירה באופן יוצא מגדר הרגיל".the biblical) (period.

ובמקום אחר הוא כותב: "דברי ימי האבות בארץ, עד כדי כך מרובים כאן הפרטים שנתאמתו ע"י התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים סלקו את ידם מן התיאוריה הישנה של ביקורת המקרא". (פרופ' ו.פ. אולברייט: מתקופת האבן עד הנצרות, עמ' 143).  

- פרופ' בנימין מזר, שנחשב לאחד מאבות הענף הישראלי של הארכיאולוגיה המקראית, כתוב כך: "בסיכום, אפשר לומר, שהממצאים הארכיאולוגים בארץ, לא זו בלבד שאינם עומדים בסתירה למסורת המקרא, אלא אדרבה משמשים הם חומר רב ערך וחשיבות להארתו של המקרא, להכרת רקעו ההיסטורי והבנת יתר של חיי העם והארץ מתקופת האבות ועד שיבת ציון". (מחניים לא', עמ' 21).

ואסיים בסיפור:

מקורו בספרה של הפרופסור יפה אליאך (פרופ' להיסטוריה וללימודי שואה בברוקלין קולג' בניו – יורק) "סיפורים של חסידים בזמן השואה", והיא מעידה כי שמעה אותו מפיו של האדמו"ר מבלוז'ב זצ"ל בביתו שבברוקלין. הסיפור הובא בספרו של הרב אהרון לוי "לא בשמים היא", ומשם ציטוטו:

"סיפר האדמו"ר מבלוז'ב, הגאון רבי ישראל שפירא זצ"ל, לתלמידו ברוך זינגר ב – 03.01.1975 בביתו שבברוקלין: במחנה ינובסקה נערכה סלקציה ביום הושענא רבא. השמועה כי נערכת סלקציה התפשטה במחנה במהירות כאש בשדה קוצים. לפי השמועה, מיועדים למשלוח הילדים ממחוזות: דרוהוביץ', בוריסלוב, לבוב וסטניסלב. בתוך דממת המוות ששררה, שמעתי לפתע את קולה הנרגש של האישה שעמדה לצדי. אש מוזרה ומפחידה ריצדה באישוני עיניה, והיא ביקשה ממני סכין! אני סברתי לתומי, סיפר האדמו"ר, כי היא מבקשת לאבד את עצמה מתוך טירוף הנפש.

'בתי' לחשתי לה בהתרגשות, 'מדוע את ממהרת כל כך?! אמנם נגיע לשם בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, אך מדוע את עושה זאת בכוחות עצמך? אל לך, בתי! חלילה לך לעשות כדבר הנורא הזה'.

קצין אס.אס שהגיח בפתאומיות מבין הצריפים הבחין בשיחתנו. הוא בעט בי ושאל: מה אמרת לה כלב מזוהם שכמותך?

- היא בקשה סכין, עניתי. הסברתי לה כי הדבר אסור ע"פ ההלכה היהודית.

האישה שעמדה לצדי הבחינה כי בחגורתו של הקצין יש סכין. היא פנתה אל הקצין וחזרה בתחינתה על בקשתה המוזרה מול פניו הנדהמות. כשהוא מבולבל מן המפגש הבלתי אמצעי הוציא הלה את סכינו מנדנה ונתנה בידיה. ראוי לציין כי מעשה זה היה מנוגד לחלוטין לחוקי האס.אס הנוקשים. כשהסכין בידיה התכופפה האישה אל ערמת הסמרטוטים שנחה על האדמה שלמרגלותיה. הייתה זו הפעם הראשונה שהבחנתי בה – בתוך החבילה נח לו תינוק בן כמה יממות בלבד. ללא שהיות היא בירכה את ברכת המילה ומלה את בנה אל מול עינינו הנדהמות. לפני שהספיק הקצין להגיב, ניגבה האישה את הסכין בבגדיה מן הדם והחזירה אותה לידי הקצין. היא הרימה את בנה המיועד להישלח אל מותו הקרוב ונתנה אף אותו בידיו. כשהוא בוהה בה, היא נשאה את עיניה למעלה, אל שמי מרומים, ובזו הלשון אמרה: 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך אותו ילד יהודי כשר! "מאז", סח האדמו"ר לתלמידיו, "נוהג אני לספר סיפור זה בכל שמחת ברית שאליה אני מוזמן". (עמ' 51 - 52).

[כתבת: במקרה זה, ריבוי האיזכורים לא מעלה ולא מוריד - ויתייחסו לכל שפע האיזכורים הללו כאל איזכור אחד ויחיד!].

אם אתה רוצה לקרוא למסורת של עם שלם, שברורה בכל העם כ'איזכור אחד ויחיד' אז שיהיה... זה עדיין לא משנה את תוקפו ההיסטורי בכהוא זה... ואם תדקדק בדברי, תיווכח שלא טענתי טיעונים תיאולוגים, אלא היסטוריים מחקריים פרופר...