בס"ד
ימי ספירת העומר לפי פרשת השבוע - "תזריע - מצורע"
מתוך תורת אמת - בים דרך - פרשת "תזריע" - ו"מצורע"
ובהמשך תיאור הגאולה בפתאומיות ומה אנו נדרשים בכדי להיות מוכנים לה ...
עיין הייטב
פרשת תזריע א' - מאמר נג - קינאה וצרות עין
לימי הספירה
א. לא נהגו כבוד זה בזה מפני צרות עין שהיתה להם זה בזה
מובא בקהלת רבה פי''א ה': י''ב אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת, עד שלקח ז' תלמידים חדשים ואמר להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד מלאו כל הארץ תורה.
ואילו בגמרא יבמות ס''ב ע''ב ישנה גירסא אחרת, שמתו בין פסח לעצרת משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
אומר הגר''י לוינשטיין זצ''ל, דאין זה ב' טעמים, אלא אחד תלוי בשני, מדוע לא נהגו כבוד זה בזה משום שהיו צרי עין זה בזה.
יתכן ולומדים שנים תורה, ומתנגחים ומפלפלים בדברי תורה, ורואה האחד כי השני אמר סברא נפלאה או תירוץ נפלא ובזה הפריך לו דבריו, ואכן זו סברא שיש מה להתפעל ממנה ולשבחה, אולם הצרות עין מונעת ממנו מלשבח את חבירו על אותה סברא, ואף שבפנימיותו הוא עצמו התלהב והתפעל מאותה סברא, ומפני הצרות עין אינו נותן את הכבוד הראוי לחבירו על סברתו הישרה. ולא די שאינו נותן לו את הכבוד הראוי, לפעמים אף דוחה סברתו בקש, ומתעקש לערער את אמיתות סברת חבירו בטענות שאין להם טעם, והעיקר שלא להראות לחבירו כי נכנע הוא ויורד מעמדתו, וכשאין לו ברירה ואכן חבירו הפריכו לגמרי ופיו מלא מים מהפרכת חבירו, אזי מקבל סברת חבירו בפנים חמוצות ובדיעבד, ואומר לו: ''אולי''... ''יתכן כמו שאתה אומר''... ''עדיין צריך לבדוק ולברר''... ''בינתים, כשאין פשט אחר נשתמש בסברתך''... וכדומה, ואינו מאיר פנים לחבירו לכבדו על סברתו שזכו לו מן השמים לאומרה, ולעומת זאת כשהוא אומר סברא הרבה פחות בישרות השכל מחבירו, דורש ומתעקש שיתקבלו דבריו כדברי האורים ותומים.
והמרחיק לכת בשחיתות מידותיו, אף מתעוררת אצלו שנאה כתוצאה מן הקינאה שיש לו בחבירו, וממתין ומצפה לכשלונו של חבירו, ויבוא על ספוקו רק כשיכשל חבירו בדברי תורה ובזה יוכל הוא להבנות על חורבן חבירו, או אז ירגיש שלווה ורוגע, ובפרט בראותו שמחלקים כבוד לחבירו על הצלחתו יתחמץ לבבו ולא יוכל השקט. ולנחיצות הענין קצת נרחיב בזה את הדברים.
ב. ''כת שונאי ה'''
לחומרת הענין, חייבים אנו להקדים דבריו של רבנו יונה גירונדי ב''שערי תשובה'' (שער ג' ק''ס):
וענין שונאי ה' נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירה במעשה ובלשון - אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה, וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו. וכאשר ודאי תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו, כי הוא שונא את המלך - כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל, שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצוות, כי הם שונאי ה'.
וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים, ושונאים עטרת תפארתם, או ירע לבבם אם עדיהם תאתה ובאה ממשלת הדור, וכן כתוב (שמואל א' ח, ז): ''כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם'', וכל שכן אם יבקשו כבודם לכלימה או ישפילוהו.
ד. סימן לידע האדם את עצמו אם עובד ה' באמת הוא או לאו
ועל כך היה אומר ה''נועם אלימלך'': מה הסימן של עובד ה' אמיתי ובמה ייבחן איפוא אם עובד ה' באמת הוא? כשרואה את חבריו מצליחים בתורה ובעבודת ה' יותר ממנו, ועם כל זה לבו טוב עליו, ושמח בראותו חיילים חרוצים לדבר ה'. זהו עובד ה' באמת.
והוא שענה משה רבינו עליו השלום כשבאו ואמרו לו: ''אלדד ומידד מתנבאים במחנה'' - ''מי יתן כל עם ה' נביאים''.
ו. טעם שנענשה הלבנה ונתמעטה
ואפשר לרמוז במה שענה ה' ללבנה שאמרה 'אי אפשר לשני מלכים לשמש בכתר אחד' - 'לכי ומעטי את עצמך'. הלבנה טענה: זה לא כבוד שמים שיהיו למלך עבדים באותה עמדה ובאותו לבוש ובאותה דרגה; כבוד המלך מתבטא כשיש עבדים קטנים, ויותר גדולים, וכן הלאה והלאה למעלה, עד שהמלך יותר מכולם, וכך מוחשי יותר כבוד המלך כשיש דרגות דרגות והוא מעל כולם, אבל כשכל עבדיו שווים במעלתם, לא מוחש כבוד המלך. ובמידה כנגד מידה ענה לה ה': את רוצה בכבודי באמת? נראה, לכי והמעיטי את עצמך. והיה, אם בקשת זאת למעני באמת - אין לך מה להצטער, כיון שבכך נתמלאה בקשתך שיובלט ויומחש כבודי, ולכן המעיטי את עצמך כדי שיומחש הגדלת כבודי כפי שטענת שבריבוי הדרגות זה למעלה מזה מתכבד כבוד ה', ואם כן כמו שכבודי מתגדל מן השמש כן יגדל כבודי ממיעוט הירח בכך שיתרבה הדירוג להמחשת כבוד ה'. ואם אמנם תצטערי מכך, הרי שלא ביקשת זאת לשמי ולכבודי, אלא לכבודך.
הרי שכבוד שמים מתעלה גם מהקטנים וגם מהגדולים, כי כשיש קטנים, ניכרים הגדולים, ועל כולם... כבודו יתברך, כך שהחכם מנצל גם קטנותו למען הרבות כבוד שמים.
ט. מי נקרא המצליח בתורה
הגאון ''הסטייפלר'' זצ''ל מוסיף עוד נקודה ביסוד הנ''ל, בספרו ''חיי עולם'' (פרקים י''א וי''ב). נעתיק מעט מדבריו המאירים:
רבים מהתלמידים חושבים, שעיקר ההצלחה בלימוד היא כשיכול לחדש חדושי תורה. אם להמציא קושיא ממקום למקום, או לתרץ איזו קושיא שהאחרונים זצ''ל נשארו בצריך עיון. וכשאין זה עולה בידו, חושב עצמו לבלתי מצליח, ולבו עליו כואב. [וכל זה בא בעבור שהחברה רוחשת כבוד בעיקר למי שיותר חריף ויותר מפולפל, ויכול לחדש חדושי תורה].
ובאמת זו טעות - כי לחדש חדוש או סברא ישרה, אינו אלא סעיף אחד מכשרון הלימוד,
ועיקר ההצלחה בתורה היא הבנת הסוגיא היטב, לכל פרטיה וטעמיה. זה נקרא תלמיד חכם מופלג וראוי לעלות לגאון ולתפארת. וכתב בספר שאילתות (בשם מרן הגר''ח מוואלאז'ין): חדושי תורה נקרא - כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים ומתחוורים אצלו, וכשחוזר יותר, נתבארו טעמים ופרושים, וזה אצלו חידושים.
ומכאן דברי תורה - מתוך: פרשת "מצורע"
ב. ''הפתעת'' הגאולה לעתיד - כהפתעת גאולת מצרים
ונראה לבאר עוד טעם כעיקר לקריאת שם השבת שקודם הפסח - ''שבת הגדול'':
נאמר בפסוק (מיכה ז, טו): ''כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'', הרי שמתבשרים אנו בכך שלעתיד יהיו הניסים מופלאים כניסי מצרים, ומאידך הרי נאמר (ירמיה כג, ז): ''ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים וגו''', משמע שניסי מצרים יהיו קטנים בערכם מלהזכירם לעתיד.
ונראה פשוט לומר, דאכן הניסים והגילויים שיהיו לעתיד יהיו גדולים בכמותן ואיכותן עד שלא יזכרו ניסי מצרים לעומתן, שהרי בניסי מצרים לא זכינו לשליטה על כל האומות שיהיו כולם משועבדים תחת ישראל כמו שיהיה לעתיד בביאת המשיח, ועוד הרבה הבטחות המובאים בנביאים שיהיו לעתיד, לא זכינו ואף לא למקצתם בגאולת מצרים, אולם הדימוי שיהיה בגאולה העתידה לגאולת מצרים הוא ''הפתעת הגאולה'', שתהא הגאולה באופן פתאומי ומפתיע מבלי שיהיו סימנים לכך המבשרים את בוא הגואל, אלא בפתע פתאום. וכנאמר (מלאכי ג, א): ''ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים''.
ג. היסח הדעת מהגאולה המצוי אצל תלמידי חכמים
ובענין הגאולה יש לבאר כמה נקודות חשובות השייכות מאד גם לבני תורה, שהיסח הדעת אצלן מהגאולה קצת מצוי, וכמו שחזינן שכן תהא תביעת ה' לעתיד דוקא מהבני תורה, כמובא בספר ''ציפית לישועה'' לה''חפץ חיים'' פרק ג': ''הקב''ה מתרעם על האדם כשאינו מחכה למלכותו, כדאיתא בפסיקתא: שאמר הקב''ה לצדיקים: לא יפה עשיתם ששיבחתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי'', הרי שמצוי אצל תלמידי חכמים היסח הדעת מהגאולה, והוא מאחר ויש להם במה לשעשע עצמם בגלות והוא בדברי התורה הקדושה, בגלל כן מצוי מאד שזוכים המה לבחינת ''עולמך תראה בחייך'', ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, אי לכך קיימת אצלם הרגשת חירות בגלות שאנו בה יותר מייתר העם, ולכך כדאי לעורר בנושא זה של הגאולה על כמה מצוות התלויים בה.
ובפרט בזמן זה של ניסן - ימים המקווים לנו לימי גאולה, וכמו שאמרו: ''בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל'', בודאי ראוי לעורר על נושא הגאולה, וכמו כן יתבאר ענין של ''בעיתה'' לעומת ''אחישנה''. וכמו כן מה ענין ''בניסן עתידין להיגאל'' אחר שאמונתנו היא ''בכל יום אחכה לו שיבוא''.
וכן יש לבאר ''אין ישראל נגאלין אלא בתשובה'' (ירושלמי תענית א, א), הכיצד יהא הדבר שכל ישראל יעשו תשובה, ומה דינו של מי שלא יעשה תשובה.
וכן מהו הנאמר בחז''ל ''אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב'', היתכן הדבר?
ד. יש לצפות לגאולה בשביל שיתקדש שמו של הקב''ה בעולם
וקודם נבאר מה התכלית הטובה עבורנו בביאת הגואל, והלא אדרבא, לכשיבא הגואל יהיו אלו ''שנים אין לי חפץ בהם'' (קהלת יב, א), ודרשו חז''ל (שבת קנא ע''ב) מהו שנים שאין בהם חפץ, אלו ימות המשיח, ימים שאין בהם לא זכות ולא חובה - ביטול הבחירה והרע מהעולם, ואם כן לכאורה דוקא בגלות זה הזמן להגדיל זכויות.
שאלה זו האחרונה נשאלה למרן החפץ חיים זצוק''ל, וענה, שאכן מצידנו בודאי שימי הגלות שהמה ימי הבחירה עדיפים, זה הזמן להרבות זכויות, מה שלא יהא כן לימות המשיח, אולם עבור כבוד שמים בודאי שעדיפים ימות המשיח, ימים שבהם יתקדש שמו יתברך וידעו אותו כולם, מה שאין כן בזמן הגלות הרי מתחלל כבוד שמים, בני אדם אינם יודעים מכבוד ה', בשוגג או שלא בשוגג דורסים על מצוות התורה ועל כבוד חכמי ישראל, ועל זה צריך לכאוב לנו מאד, ולכך עלינו לצפות במהרה להתגלות כבודו יתברך בעולם, ואף שיהא זה על חשבון האפשרות אצלנו לצבור זכויות ומעשים טובים, לפי שיש לנו לוותר על כבודנו ומעלתנו הן בעולם הזה והן בעולם הבא, עבור כבוד שמים שלא יתחלל חלילה, אחרת נראה שאנו חפצים להבנות על חורבן חילול ה' חלילה, וזו עיקר הכוונה שצריכה להיות לכל יהודי בתקוותו וצפייתו לגאולה.
ה. ארבע מדריגות במצפים לישועה
בספר ''שומר אמונים'' מונה ארבע מדריגות במצפים לישועה:
והנה בענין הצפוי לגאולה יש כמה אנפין:
יש שמצפה לגאולה בהיות שראה כי כלו העסקים ופסקו התאוות מפני צרות ונסיוני הזמן, ומפני פחדו הנה מסכים בלבו שכבר היה טוב שתבוא הגאולה, כי ממילא אין לו ברירה, מפתאים כאלו אין דבורינו כאן, והגם כי זה גם כן טוב, כי על כל פנים מאמין בגאולה, לאפוקי הרשעים והפוקרים שכבר נעקרו מזו האמונה.
ויש אשר הם יותר בעלי השגה, ותקוותם לגאולה אינו מחמת פתאות כזה, רק יודעים שאין התכלית רק לחיות חיי בהמה כזה בעולם הזה השפל, ומצפים שיגיע זמן שינוחו מעמל הבלים הללו, ויתענגו בטוב נפשם בקבלת שכר על הסבלת אריכות הגלות וקיום המצוות, ויתענגו בכל מיני עונג המקווה לנו בעזרת ה'.
ויש יותר בעלי מעלה שאין שום ערך ודמיון לזה הקדום, כי עיקר צפויים להגאולה הוא כי אז נוכל לעבוד ה' מתוך שמחה ואהבה, ויקויים בנו מה שכתוב (ישעיה נב): ''כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'', ונחזה בעינינו גדולת בוראנו ב''ה, וכבוד שמו ושכינת עוזו ותפארתו, שזה באמת מדריגה גדולה לגבי הראשונות.
ויש עוד מדריגה רבה ונעלה מזו, שעיקר החכוי והצפוי הוא שיתגלה כבוד מלכותו יתברך שמו בעולם, ויגאל ה' ימינו שהוא שכינת עוזו (תקונים דף כ''ח ע''א) שהיא בצער, כמובא לעיל שמבואר שם גודל צער שכינת עוזנו המשתתפת בצערן של ישראל, (שהוא ענין כבוד שמים המתחלל מסיבת שיפלותן וחילול כבודן של ישראל) שזה תכלית הקווי של הגאולה, וזה הכוונה (תהלים קלז): ''תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'', וזה תלוי באלף אלפים מדריגות, כפי אשר הכרתו חזקה ומשתתף בצערו של הקב''ה ובצערן של ישראל ובוכה בחצות לילה ובעת התפילה, וצערו גדול על צער כבוד שמים ועלבון תורתו שלבשה שק, ועל גודל חילול ה' בעולם וצערן וצרתן של ישראל.
ו. נסיון הצפיה לגאולה אינו נסיון קל
ואל נחשוב שקל הוא לרצות את הגאולה מבלי לחשבן שום חשבון אישי, שהרי נורא לראות היאך נכשלו המרגלים בחשבון אישי, ואף שהיו אנשי מעלה, וכפי שנאמר: ''כולם אנשים ראשי בני ישראל המה'' (במדבר י''ג), ומובא בזוהר (פר' בשלח קנח ע''א) (מתורגם ללשה''ק): ''כולם אנשים ראשי בני ישראל המה'' - כולם צדיקים וראשי ישראל היו, אבל הם נטלו עצה רעה לעצמם, ולמה נטלו עצה זו? אלא אמרו: אם יכנסו ישראל לארץ ישראל, יפטרו אותנו מלהיות ראשים - מנהיגים, ומשה ימנה אחרים, כי הרי אנו זכינו להיות מנהיגים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה להיות מנהיגים, ועל שנטלו עצה רעה לעצמם מתו הם וכל אלו שקבלו דבריהם, ועונשם נורא, עד שאמרו בסנהדרין קח ע''ב: מרגלים אין להם חלק לעולם הבא. עד כאן.
''כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו'' (סוכה נב), המנהיגים יש להם יצר גדול משלהם, עד כדי לרצות את הגלות ואפילו לדחות את הגאולה בידים בשביל שישאר בידם הכבוד של המנהיגות.
איום ונורא כמה קשה הוא הכבוד, להביא את הרודפו לכפירה נוראה עד כדי לחשוב שכאילו ובידו להחזיק לעצמו את הכבוד בידים, ובידו למנוע כניסת עם ישראל לארץ ישראל, ועל אף רצון ה' להכניסם לארץ, חושב הוא שיוכל לעצור את הקב''ה מעשות זאת, עד כדי כך הוא טמטום הלב היכול להיווצר ממחלת הכבוד.
בכל אופן רואים אנו כמה יכול להזיק חשבון אישי, וגם אם לא עסקינן בטפשי וברשיעי כאלה שיבואו לדחות את הגאולה למען כבודם, אולם לכל הפחות נבין שיתכן אי רצון לצאת מהגלות לפחות בפנימיות רצון הלב, גם אם מתביישים לומר זאת בפה, תתכן בהחלט הרגשה פנימית כזו: מה בעצם חסר לי בגלות, ב''ה יש לי פרנסה, כבוד, מה חסר לי, מבחינתי אין לי צורך בגאולה שמי יודע מה יהא מעמדי אז וכו'.
ואפילו לתלמידי חכמים יכול להיות יצר משלהם, הרי אני כעת במצב של זיכוי הרבים, הרבצת תורה בתלמידים, עשיית ספרים אין קץ, לימוד תורה יומם ולילה, מה צורך יש לי בגאולה העתידה אחר שאז כבר לא יהא חפץ בזכות תורתי ומצוותי, וכמובן שלא אוכל יותר לעבוד בתיקון המידות ושבירת התאוות, כי לא יצטרכו לזה שהרי מלאה הארץ דעה את ה', וכיוצא במחשבות שכאלה, וכאמור שהוא חשבון שלילי באופן נורא, לרצות להיבנות ולהתעלות עלחורבן חילול שמו ית'?! ואף שהוא גופא נחת רוח לבורא לראותינו גוברים על יצרנו בזמן ששמו מחולל, מכל מקום מצידנו צריך לגבור החשק והרצון לקידוש שם שמים ושיפסק חילול שמו ית' מיד.
י. מגאולת מצרים יש לנו להתחזק מאד באמונת ''הפתאומיות'' של הגאולה העתידה ושאכן אינה תלויה בשום גורם
וכמו שהסברנו בתחילת המאמר, שהכח שיש לנו במשך הגלויות להחזיק מעמד בהם ולצאת מהם לשלום, ובפרט מהגלות האחרונה, הוא היציאה ממצרים, שהרי נניח שכשהיינו בגלות זו של מצרים היינו שואלים אז לפוליטיקאי וההיסטוריון הגדול ביותר שיש לו נסיון עשיר במקרי העולם במלחמות האומות אלו באלו, האם יתכן שעם שכזה המשועבד בעבודת פרך, עם הנתון לשליטתה המלאה של האימפריה שבמדינות העשירה ביותר והחכמה ביותר - מצרים, היתכן שעם זה אי פעם יצא מכאן, בודאי היה משיב שאין שום סיכוי בעולם שיצא עם זה מכאן לעולם, ולו היינו מוסיפים לשואלו: היתכן שיצא עם זה בנצחון וברכוש גדול, בודאי היתה תשובתו: על אחת כמה וכמה שלא שייך מציאות שכזו.
והנה!
עם ישראל יוצא ברכוש גדול עד כדי ''וינצלו את מצרים'' - עשאוה כמצולה שאין בה דגים, להורות שישועתנו וגאולתנו אינה תלויה בשום פוליטיקה, וכימי צאתנו מארץ מצרים תהא ישועתנו לעתיד, דהיינו מאפס הגמור של עצמאותנו וממצב של שליטת האומות עלינו להכתיב לנו כל צעד וצעד היאך לנהוג בבטחונינו ובשמירת חיי הנפש שלנו, משם נבוא לשליטה מלאה על כל העולם כולו שיהיה באמצעות משיח צדקנו.
וזאת ההשוואה שתהא בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים שתהא בפתע, וללא סיבות המבשרות את המציאות החדשה שתהא, אמנם מצד הגילוי עצמו שיהא לעתיד בודאי שיהא עולה על גילוי השכינה שביציאת מצרים עד שלא יזכרו ניסי מצרים לעתיד, כמבואר בפסוק (ירמיה כג, ז): ''ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים''.
יא. עיקר נסיון האמונה בגאולה העתידה היא האמונה ב''פתאומיות'' הגאולה
ובאמת זה הנסיון הקשה לאמונת הגאולה, שהרי נשאל כל יהודי, האם מאמין הוא בביאת הגואל? בודאי יענה מיד: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח שיבוא, וכששוב תשאלהו: האם הינך מאמין שזה יתכן הרגע ממש? מיד יעמוד מהורהר, ויקשה עליו לענות, ואף שאומר הוא בעצמו בכל יום דברי הפייטן על יסוד דברי הרמב''ם: ואע''פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
ומדוע יקשה הדבר על המאמין להאמין שיתכן הדבר בפתע פתאום, מכיון שעדיין אמונת המקרה שולטת עלינו, והמהלכים הטבעיים של ''עולם כמנהגו נוהג'' אוחזים את עינינו לחשוב שיש בהם ממש ואי אפשר לשנות טבעי העולם בין רגע ממש.
וכמו שמצינו גבי ''נח'' שאמרו חז''ל: נח מקטני אמנה היה, דאף שאמר לו ה' ליכנס לתיבה לא נכנס אלא מחמת המים שדחקוהו, שנאמר: ''ויבא נח מפני מי המבול'' (הובא ברש''י), ותימה, והלא מאה ועשרים שנה בונה הוא תיבה מאמונתו בדבר ה' שעתיד לבוא מבול, אלא כאמור, כשצריך ליישם את האמונה בפועל ממש בשעת הנסיון - הדבר קשה מאד.
אולם זאת הראה לנו הבורא ביציאת מצרים, היאך עם שהיה מושפל ומשועבד למעצמה אדירה, יצא ביד רמה וברכוש גדול, מלבד המכות המופלאות שהכה הבורא במעני נפשינו.
עד כאן כמה מדברי פרשת "תזריע מצורע" המתייחסים לספירת העומר - ועד לגאולה השלימה במהרה בימינו
א. כ. י. ר
והמשכילים יזהירו ...
כן יהי רצון ...
חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים ל - ה' ...
ואתם הדבקים ב - ה' אלוקיכם חיים כולכם היום ...
היום !!!
אם בקולו תשמעו !!!
