עץ הדעת, איזה דעת היא זו?

ספר מורה הנבוכים חלק א פרק ב

הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובותנו בפירוקה. וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר כי כבר ידע כל עברי כי שם אלהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות (פרק ז' חלק ב'), וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, רוצה בו הענין האחרון, אמר ותהון כרברביא. ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא. אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו אשר היא הנכבדת מן הענינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה עונשו של מריו תת לו שלמות שלא היו לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר, כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיא וענינה ואע"פ שלא היתה בזה הלשון. ושמע עניני תשובתנו. אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה. אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה הוא במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר השמים כדוריים נאה, ולא הארץ שטוחה מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל, אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה, טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בענינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערוה לא היה זה מגונה אצלו, ואל השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע כי זאת המלה ר"ל פקח לא תפול בשום פנים, אלא על ענין גלות ידיעה לא ראות חוש יתחדש, ויפקח אלהים את עיניה, אז תפקחנה עיני עורים, פקוח אזנים ולא ישמע, כאמרו אשר עינים להם לראות ולא ראו. אבל אמרו על אדם משנה פניו ותשלחהו, פירושו וביאורו כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן פנה, כי האדם בפניו יכוין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר כאשר שנה פנותו וכיון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוין אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, וליהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר, וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו', בזעת אפיך וגו', ובאר ואמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה. ואמר מבאר לזה הענין אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו:

אבן עזרא בראשית פרק ב

ודע כי אדם מלא דעת היה, כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת, רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע. הלא תראה שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד. והנה חכם גדול היה. ולולי שהיה כן לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם, והוא יודע ממנו שהוא בער. גם השם הראה לו עץ הדעת, כי הנה אשתו ידעה שהוא בתוך הגן:

ספורנו בראשית פרק א

אדם. מין ממיני "נפש חיה" שיצרתי ששמו "אדם", כאמרו "ויהי האדם לנפש חיה" (להלן ב, ז) נעשהו "בצלמנו". שהוא עצם נצחי ושכלי. ונצחי ובזה פתח האל יתברך פתח בתורתו, לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו:
(כלומר האדם נוצר קודם כל כמו כל החיות, max )

כדמותנו. בענין המעשיות שידמה בם קצת לפמליא של מעלה, בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרה. אמנם פעולתם היא בלתי בחיריית, ובזה לא ידמה להם האדם, ובקצת ידמה האדם לאל יתברך, הפועל בבחירה. אמנם בחירת האל יתברך היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית. ועם זה, הנה האלהית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית. ולכן אמר "כדמותנו" כמו דמותנו לא "בדמותנו" באמת:

(כז) בצלם אלהים. הנה מלת "אלהים" על צד ההדמות תאמר על כל עצם שכלי בפעל, שלם, נבדל מחומר, ובזה הוא נצחי בהכרח. ולכן תאמר על האל יתברך ועל מלאכיו, וכמו כן תאמר על השופטים על שם החלק השכלי הראוי בהם. אמנם בהיות כי השכל האנושי אף על פי שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חמרי ותתפשט על בלתי מוחש, ועל קצת עתידות, ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו, ולא בעת זקנת הגוף, אבל יוסיף אומץ. ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחמר בלי ספק, כי אמנם הפך כל אלה יקרה לכחות הגוף החמריות מכל מקום, קודם שיתבונן, בהיותו אז משולל מכל שלמות אשר הוכן לו, לא יקרא "אלהים", אבל יקרא "צלם אלהים" בלבד, עד שיקנה שלמות, בפרט בחכמה אשר בה יקנה אהבת האל ויראתו, כי אז יהיה עצם שכלי בפועל, שלם, נבדל מחומר, ומזה יתחייב שיהיה נצחי וקיים גם אחרי מיתת הגוף, ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות בהשתדלו להתבונן בחכמה הנזכרת, הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה ישאר כחו השכלי על כחיותו, משולל מכל שלמות בפעל, כמו שהיה בתחלה, ויעלה בתהו ויאבד, כאמרו "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, כא). ואת כל אלה הורה האל יתברך בשתי מלות באמרו "בצלם אלהים":

 ספורנו בראשית פרק ב

נחמד למראה. משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי, כאמרו "והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'" (מ"ב ג, טו):
(כלומר כמו יין משמח, כך עץ הדעת נותן כביכול רוגע לחשוב, לדעתי הוא טוען שזה דבר טבעי כמו כדורי הרגעה והבן, max ) 
עץ הדעת. משיא לתת לב אל "הטוב והרע". ומזה "והאדם ידע" (להלן ד, א), נתן לב עליה. ומזה נקרא הקרוב "מודע", כאמרו "מודע לאישה" (רות ב, א), שדרכו לתת לב לצרכי קרובו, כאמרו "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז):

יש לי הסבר יפה בעניין הזה הקושר בין הבושה של האדם ללכת ערום לבושה של אדם לקבל דבר שלא השקיע ע"מ לקבלו = נהמא דכיסופא.

ההסבר עוסק בעניין הצניעות.

מה העניין בצניעות בלבוש?

העניין הוא שאדם ההולך ערום - מבליט את הצדדים החיצוניים שבו וממילא יתייחסו אליו יותר בגלל מראהו החיצוני ולא אל האישיות העמוקה שהיא הוא עצמו. אדם זה מקבל את תשומת הלב והאהבה בגלל דברים שהינם חיצונייים לו ואינם הוא עצמו.

אדם זה מקבל יחס/אהבה/טוב - על דבר שלא השקיע ע"מ לקבלו - על דבר שאינו חלק ממנו - דבר חיצוני לו!

הגענו לאותה הגדרה - אדם לא רוצה לקבל טוב על דבר שלא השקיע ע"מ לקבלו! - הוא מתבייש!!!

כיוון שאכל מן העץ - נכנסה בו הבושה וממילא - "בזיעת אפך תאכל לחם"!!! ("נהמא דכיסופא") - כדי לקבל את הלחם - תאלץ לעבוד מעתה והלאה.