צריך לתאר הנושא ביתר דיוק.
א.
האידאות של אפלטון הן מה שישנו כשלעצמו. למשל, אידאת 'המשולש' היא 'מצולע בן שלש צלעות במישור'. כל המשולשים שאנחנו מכירים ב'מציאות', משולשים מעץ, פלסטיק או מצוירים בגיר על הלוח, אינם 'המשולש' אלא חיקוי מקורב לו, ה'לוקח חלק' באידאה של המשולש.
אפלטון טוען כי האידאה היא 'יש' נצחי ובלתי משתנה, ואילו כל הדברים המוכרים לנו אינם אלה מתהווים וכלים ונתונים לשינוי מתמיד, אבל לעולם אינם יש.
כפי שהעיר אחד הכותבים, יש דוגמאות רבות של מעשים צודקים, או של בעלי חיים הנקראים סוסים. כל קבוצה מן הדוגמאות האלו מכונסת תחת שם אחד 'צדק' או 'סוס'. מאין לנו שכל אותם פרטים שונים מאוחדים בהבט משותף מהותי להם? אפלטון משיב כי כולם 'לוקחים חלק' באידאה מסוימת, ולנו יש הכרה מכלילה הרואה את הצד השווה שבהם. [ראה פיידון, ע' 66-68, כתבי אפלטון כרך ב' תר. ליבס].
יש לעמדה זו גם מקור מתמטי, שהיכירו בחשיבותו עוד הפיתגוראים לפני אפלטון. אדם מצייר משולש ישר זוית ומוכיח את משפט פיתגורס על פי הציור הזה. המשולש אפילו אינו משולש מדויק, אלא רק נראה כמשולש. והנה אותו אדם מתיימר לטעון כי המשפט הזה נכון בודאות מוחלטת עבור כל המשולשים הישרים שבאפשר. הסיבה לאותה ודאות היא, בלשונו של אפלטון, כי ההוכחה חלה על האידאה של המשולש. כל ה'משולשים' במציאות המתהווה הם חיקוי או דפוס של אותה אידאה, ולכן המשפט הזה יחול אוטומטית על כולם.
זאת ועוד, וחשוב מאד להבין את הדבר, כל המשולשים במציאות המתהווה הם חיקוי מקורב יותר או פחות לאידאה שלהם, ולכן הם לעולם לא יתאימו בשלמות גמורה לאידאה של המשולש, הנתונה בעולם היש האמתי.
על שתי ההכרות האלו עמדו הפיתגוראים ופיתח אפלטון, ומאז הן ממשיכות בעולם המחשבה העיונית.
ב.
כל מערכת הבנויה ממקורות זרים זה לזה צריכה לפתור את בעית הגישור ביניהם.
לקוסמוס האפלטוני שני מקורות. עולם האידאות הצורני, [צורה היא מהות ולא מראה חיצוני], והחומר הבלתי מוגדר המצוי בבית הקיבול שלו. שני אלו, תהום מפרידה ביניהם. כדי ליצור עולם צריך לגשר ביניהם, והפונקציה הזו מוטלת על הנפש. הבנת הפונקציה הזו היא בעיתית מאד בכל השיטות הנדרשות לה.
הנפש אינה חומרית וכל חלקיה נותרים לאחר המוות. בשלב ההוא הנפש מכוונת עצמה לראות ראיה שכלית את האידאות. אחר כך היא חוזרת ומתגלגלת בגוף חדש. ראה 'משל הסוסים' בפיידרוס [כתבי אפלטון תר. ליבס כרך ג' ע' 387].
כך מסביר אפלטון את ההכרות הבלתי נסיוניות שיש לנו בהן היא 'נזכרת' [כמו מתמטיקה, לוגיקה או יכולת ההבחנה של מושג כללי החל על רבוי פרטים], ואת יכולת הנפש בעולם הזה להטביע את חותם האידאות על הדברים המתהווים, ובכך לגשר בין שני העולמות האלו.
ג.
אריסטו, תלמידו הגדול של אפלטון, טוען כי האידאות מצויות בפרטים עצמם ולא בעולם נפרד משלהן. האידאה תהיה הסיבה הצורנית [המהותית, לא המראה החיצוני] של איזה דבר.
את נצחיותן של האידאות תחליף כעת הטענה בדבר נצחיות המינים. לעולם לא יכלו אריות מן הארץ.
אריסטו סבור כי העולם הוא קדמון ונצחי. גם המניע הראשון הוא נצחי והוא שכל בלבד. כל היש משתוקק אל שלמותו של המניע הראשון כאל תכלית, והשתוקקות זו היא ערובה למצבו הטוב של העולם. זו השקפה אופטימית בדבר עולם יציב וטוב.
ד.
כמה יהודים משכילים המצרים קראו במקור כתביהם של הוגי דעות יווניים. החשוב ביניהם הוא פילון מאלכסנדריה. חז'ל לא ידעו יוונית, ושמעו מעט מאד מתוך שיחות עם יושבי א'י הלניסטים. ידיעתם חלקית ביותר, ולא הכירו רוחב המחשבה היוונית ועומקה. כל עולם המחשבה שלהם רחוק עד מאד מעולם המחשבה היווני, עד שנראה לי כי לא ראוי לשימם יחד, ולחפש אצל האחד פתרונות לבעיותיו של השני.
עודד
