שוב ר' חיים אדלר שאג "אל מלא רחמים" באושוויץ

קביעת התאריך של יום הזיכרון

סביב קביעת התאריך שייוחד ליום הזיכרון התנהל דיון שעיקרו איזה יום יוכל לסמל את תקופת השואה. כאשר התנהל הוויכוח סביב השאלה הזו, הגישה לגבי זיכרון השואה הייתה להלל את האתוס של היהודי הלוחם, את אלו שנאבקו בנאצים. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה שכללה בזיכרון השואה גם גיבורים מסוג אחר - אלו שעמדו בזוועות המלחמה וקידשו את החיים, ילדים שהבריחו מזון וכדומה. בשל כך, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן - תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. ‏‏^[2] מרד גטו ורשה החל עקב נסיונו של יורגן שטרופ לרצוח את כל תושבי הגטו במועד, להגיש "הישג" זה לפיהרר ליום הולדתו (על-פי התאריך הלועזי). מכיוון שכך יש סמיכות זמנים בין יום השואה ויום הולדתו של היטלר, ולכן אחת לכמה שנים השניים אכן מצטלבים.

סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".

יש הרואים בקביעת הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, ובפרט קורבנות השואה, כבחירת תאריך חלופי לזיכרון השואה, שיש בה אף התנגדות מסוימת לאתוס הזוכר דווקא את הלוחמים (בבחירת התאריך המקביל לפרוץ מרד גטו ורשה). תאריך זה של עשרה בטבת פורסם על ידי הרבנות שנתיים קודם לכן (כבר בשנת 1949) מתוך ראיית השואה כחורבן המודרני. לאחר מכן התקשתה הרבנות לקבל את התאריך של יום השואה מאחר שההלכה, לפי דעות אחדות, אוסרת להתאבל בחודש ניסן