סיפור אמיתי שהתקבל במערכת.
סיפור זה לא סיפרתי לאף אחד בחיים, ותיכף תבין למה.
פגשתי את אשתי הרבה פעמים יחסית לסביבה שלי.
הוזהרתי על ידי הורי, שהם יודעים שלבחורה זו יש היסטוריה (היא עשתה את זה פעם אחת) לפגוש בחורים שמונה פעמים ואז להגיד לא.
בכל זאת המשכתי.
אחרי הרבה פעמים, ואחרי שהבהרתי לה שהיא צריכה כבר להחליט ולא נוכל להיפגש עוד, היא סוף סוף הסכימה.
יתה רק בעיה קטנה, אבא שלי היה בתחילת נסיעה ארוכה, ולא בא בחשבון להתארס כשהוא בחו"ל.
הוא הפסיק את נסיעתו, ותכנן להגיע לקראת סוף שבוע. יום לפני שאבא שלי הגיע דיברתי עם ארוסתי (היום אשתי) בטלפון ותוך כדי השיחה אמרתי לה שאני מרגיש איזה ריקנות, וואקום כזה. כבר אין את האתגר לשכנע אותה להסכים, ומצד שני אין את הפעילות המסחררת והמשכרת של מי שמאורס.
למחרת קיבלתי הודעה להתקשר אליה דחוף.התקשרתי והיא אומרת לי שהיא מאד מפוחדת ושהיא רוצה להיפגש דחוף. זה היה באמצע הזמן, והבקשה הדחופה שיבש לי את סדר היום, אבל בכל זאת הסכמתי בלית ברירה.
כשנפגשנו היא מנחיתה עלי את הפצצה. בגלל מה שאמרתי לה יום קודם, היא מפחדת שזה לא השידוך הנכון שלה.
שיהיה ברור, השידוך שלנו היה שידוך שכלית, ממוחשבת. זה לא היה קליק ממבט ראשון, אבל שנינו היו מעורבים חזק רגשית אחד בשני.
האמירה הסתמית שלי, גרמה לה לאבד את הקצת אימון ובטחון שהצלחתי לתת לה.
אולי כדאי להוסיף שהיא בא מרקע כזו שיכול לגרום לה לחוסר ביטחון בסובבים אותה. בצעירותה היא איבדה אחות גדולה שהיא הייתה קשורה אליה מאד. את העובדה ידעתי, אבל לא היה שמץ של מושג על ההשפעה הזו שזה יכול לגרום לבן אדם.
הרגעתי אותה שהבחירה שלי בה, היא לא רגש מזדמן, שאני בטוח שברגע שנתארס ונתחיל במאמץ המשותף לבנות את בתינו, ארגיש שוב נפלא לעשות את זה איתה, ואין שום סיבה להחליט אחרת בגלל איזה ירידה מקרית בהתרגשות, וכו' וכו'היא נרגעה בסוף, וחזרה הביתה בעננים, אחרי ששכנעתי אותה בפעם אני לא יודע כמה, שאנחנו מיועדים אחד לשני.
אמא שלה, כאמא ירושלמית טיפוסית רצה באותה זמן לכותל וסיימה כל התהילים.
אבא שלי הגיע למחרת והתארסנו במזל טוב.
חמותי סיפרה לאבא שלי, שמכל הדברים הטובים שהיא שמעה עלי, (כולם כמובן מוגזמים), הדבר שהכי השפיע עליה חזק הוא יכולת ההבעה שלי. היא כל כך שמחה שאחרי שהיו לבת שלה כאלו התלבטויות, הצלחתי על ידי דיבור לרומם אותה ככה.
כמובן שזה החמיא לי.
אבא שלי שאל אותי אחר כך מה היה, אז סיפרתי לו.
הוא אמר לי על האמירה הראשונה שלי, שגרם לה להתנדנד, "זה לא מתאים לך, יש לך שכל, והייתה צריך להבין שלא צריך להגיד דברים שמשמעותם שלילית".
לפני החתונה, הוא סיפר לי סיפור שקרה לאחות של גיסי, שהייתה יתומה.
בחופה שלה, החתן הגיע בשעה איחור, בגלל פקקי תנועה.היא הייתה בטוחה שהוא התחרט, ושעולמה חרב עליה.
אמר אז הגאון ר' יעקב קמנצקי זצ"ל, אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה יתמות עושה לבן אדם.
כשאתה מאבד מישהו שקרוב אליך, במיוחד מי שהיה עמוד השדרה של חייך, זה גורם לחוסר בטחון עצום.
אבא שלי הוסיף שאני צריך להבין את אשתי, ולהיות זהיר ביותר שלא לערער את בטחונה.
עד כאן הכל טוב ויפה.
מה שלא סיפרתי לאף אחד בחיים שלי הוא, שביושבי שמה בלובי, ושמעתי איך שארוסתי חושבת לחזור מהשידוך בגלל האמירה המטופשת שלי, חשבתי לעצמי "מה לי ולצרה הזאת"?
כל פעם שאגיד איזה מילה סתמית, היא תתחיל להתבכיין ולהסתפק אם אני אוהב אותה, רוצה בה, וכו'?
זה מה שאני צריך על הראש שלי?
אלו אולי מחשבות טפשיות, ואני לא יודע איך הייתי מחליט, לולא שאבא שלי כבר ביטל את תכניותיו בגללי, והיה כבר בדרך הביתה (כשאחר כך הוא היה צריך לחזור להמשך נסיעתו).
ביושבי שמה חשבתי, איך אפגוש את אבא שלי, ואספר לו שלא עשיתי את מאמץ להרגיע אותה?
האם הוא יצדיק אותי שצריך לחפש את הדרך הקל בחיים, ולא להתמודד עם קשיים?
הרי חוץ מנקודה זו, לא היה לי שום ספיקות שזו הבחורה שאני רוצה וצריך.
זה נתן לי את הדחיפה לעשות את המאמץ ולא להרים ידים.
