על מאמרו של ר"ד קמנצקי על ההפלאה

הטענה כאן שאי אפשר להגדיר חסידות למול מתנגדות עקב חילוקי הדיעות הפנימיים היא אכן מגוחכת עד למאוד. ראשית, קיים המושג "אידיאל טיפוס", היינו, הרעיון בטוהרתו לעומת יישומיו השונים ומגוונים במציאות. במילים אחרות: קיימים הצבעים שחור ולבן למרות שצבע האפור מטשטש את הגבולות ביניהם. מכאן כי הוויכוחים אינם מבטלים את ההבחנה אלא רק מדגישים את הצורך בדירוג.

ראשית, כך לדוגמא דברי צלצח דלעיל על חילופי השו"ת בין בעל הפלאה למגיד מקוזניץ צריכים לקחת בחשבון שהמגיד נחשב בדורו ובמקומו כגדול התלמידי חכמים מבין האדמור"ים החסידיים. ככזאת זכה להערכה ולפחות התנגדות מאשר החוזה מלובלין לדוגמא שהכיר בעליונותו הלמדנית של ר' ישראל מקוזניץ עליו כידוע מהסיפור ששלח את היהודי מפשיסחא (שנודע כלמדן מבין תלמידיו) למגיד בכדי שיבחן אותו וכנודע גם מההסכמה הידועה של החוזה לפירוש על הירושלמי שכותב שם שמחמת הפניות הרבות אליו אין לו זמן ללמוד (עיינו בספרו הנפלא של צבי מאיר רבינוביץ "בין פשיסחא ללובלין"). 
אפילו המתנגד הגדול (ר'?) דוד ממאקוב ענה אמן בעל כורחו על גדלותו הלמדנית של המגיד:

א. שוב אתנחתא לא תפס את הענין. על כל דבר יש ויכוח, ולכן יש ויכוח על איקס אם הוא רמבמ"י או לא, אבל יהיה משונה מאוד למצוא ויכוח על משהו אם הוא רמבמ"י מובהק! או אנטי רמבמ"י מובהק!, אבל בחסידות הכל אפשרי, וכמו שרמז שמרן זה אכן קשור לאשכול ההוא על הפיקציה של החסידות.

אחרי שקראתי את המאמר הגיע זמני לישא דברים כמנהג המקום. אבל ראשית אתיחס לדברים שונים ומשונים שהתחדשו כאן.

לצלצח ששאל על הקטע שחסר בשבחי כת"י. בעבר התעסקתי קצת בנשא אז אשתדל לפרט. כידע ספר השבחי נדפס לראשונה בקאפוסט שנת תקע"ה. במשך שנים חקרו את הנוסח המודפס לבדו (למעט נסיון לא מוצלח לראות בנוסח האידשאי מקור שונה) עד שבשנת תש"מ הגיע לספריית חב"ד כת"י של השבחי שהדבר הבולט בו הוא שהוא נקי מהתערבויות המדפיס בקאפוסט ה"ה ר"י יפה, איש חב"ד.
מאז נעשו כמה עבודות של השוואות בין הנוסחים הבולטים ביניהם הם מהד' השבחי של מונדשיין ושל יריבו רובינשטיין, שהשוו קטע אחר קטע מהספר לעומת הכת"י. עליהם יש להוסיף מחקרים שונים (שנים מהידועים לי זה מאמר ארוך מאד של רוסמן בציון תשנ"ג ומאמר של ריינר בקונגרס העולמי תשנ"ד) כולם עומדים על כמה שינויים בולטים שיש (שינוי מקום של כמה מהסיפורים, הוספות מועטות ששמע המדפיס מרבו ותיקוני נוסח מועטים) וכן מציינים את העובדה שכתה"י לא הגיע לפנינו שלם וקטעים ממנו נאבדו במהלך השנים.
וכאן מגיע גילוייו של קמנצקי. חטיבה ארוכה של ספורים, הכוללת גם את הסיפור על המגיד והאחים, חסרה בכתה"י ומונדשיין ורובינשטיין מציינים זאת. אבל מעיון בספריה הפנימית של דפי כתב היד מוכח שאין מדובר בקטעים שאבדו אלא בהוספה שהוסיף המדפיס (אא"כ נאמר שעמד לפניו מקור נוסף) ואכן זה משונה מאד ששום חוקר לא עמד על כך. (למעט אולי אטקס שבספרו בעל השם (עמ' 250) כותב על עשרה סיפורים שהוסיף המדפיס בגוף הספר ואולי כוונתו לכך)

עכ"פ אין צורך לקבל את הניתוח הפסיכולוגי של רוסמן למגמותיו של הדפיס כדי להסכים עם העובדה שהספר המודפס אינו נוסח מקורי במאה אחוז והערת אתנחתא בטלה מאיליה (זה שרוסמן שולל בגלל זה את סמכות השבחי כולו אינו עניין לכאן וכבר השיב לו ע"כ אטקס בספר שם. מעניין מה יהיה לרוסמן להגיד ע"כ בהרצאתו הקרובה http://www.shazar.org.il/pdf/hazmana_16-05-10.pdf)

עוד לצלצח. הספר פי שניים הוא ספר נדיר מאד ובעייתי מאד אבל מה הקשר לעניינו. קמנצקי מצא שם דבר פשוט. כמו שלחסידים היו מסורות לפיהם ההפאלאה היה חסיד. כך לאחרים היו מסורות אחרות. לא חידוש מהפכני אבל מעניין.

לאתנחתא שמבקש כל הזמן שנאפיין את החסידות ע"פ סגנון דבריה. אני מסכים שזו צורת הסתכלות מעניינת אבל מרא דכולי עלמא! האם מדובר בדבר חד משמעי ובולט לעיין? האם יש פרמטר מקובל שניתן לאבחן על פיו? ממש לא! מי שקובע מהו סגנון חסידי ואח"ז גם קובע איזה ספר כתוב בסגנון כזה הוא מחוקק ושופט גם יחד. אז מי שחושב אחרת ממנו לא הופך אוטומטית לפסבדו מדעי או ניאו מתנגדי ושאר לשונות משונים. יתכן והוא פשוט חולק. (וימחל לי על דברי כעת. אבל ההסתכלות כאילו אני עיינתי בספרי דרוש אז יש לי זכות לדבר נודף ממנה ריח גאוה. ושקל למטרפסיה בסוף דבריו שהראה את דלות כוחו בזיהוי סגנונות בכך שחשב שאני הוא בן זוטא. וזאת אחרי שכתבתי כאן בפורום כארבעים הודעות שיכולות ללמד על סגנון)
זאת גם זאת. אתנחתא רוצה שנתייחס לנסינו המוכח בתחום מתוך מאמרים שפרסם. (ושולח אותנו לידידינו שנברר עליו...) אבל במחילה האם פרסמת משהו מחוץ למגרשים הביתים שלך? אני לא מדבר על במות אקדמאיות אבל לפחות משהו אובייקטיבי כמו סיני או מוריה או המעיין (טוב. האחרונים לא כ"כ עוסקים בנושאים כאלו) או לפחות בבמה פתוחה כמו בית או"י שהיא עוברת תחת עיניים של אנשים מגזרים שונים ולא רק אצל קהל האוהדים הטבעי. (נראה לך שמישהו יטרח לנסות ולהגיב בהיכל הבעש"ט. כמה ר"א גורביץ יש? וגם הוא מסתמא למד מהניסיון הכושל שלו)
ועוד דבר אחרון. כמה מתוך ספרי הדרוש שמנית בספרים ללא לחלוחית חסידית הם ספרים שמיוסדים על סודות הקבלה ועל ברכי פנמיות התורה? מה עם ספרי המהר"ל והדמים לו (כלי יקר וכד') שהסגנון שלהם כבר קרוב יותר לסגנון חסידי? (והרי ר' משה כשר הביא תורות ממהר"ל בספרו פרקים במשנת החסידות! הרב זוין בהסכמה לא יכל לעבור ע"כ בשתיקה והעיר שהמהר"ל קדם "באופן רשמי" לחסידות ודפח"ח). אפילו ספרים בסגנון השל"ה והיע"ד שונים במובן הזה מספרי הדרוש שהזכרת.

נענטער את הקטע בפנ"י פרשת עקב מביא כבר מהלמן (או השל) במאמר הנזכר בבית או"י. החידוש הוא שח. מוסקביץ מקבל את הרעיון שההפלאה ידע על המחלוקת כנגד החסידים אבל בהערה 47 הוא כותב שגדולי ישראל שהיו בגרמניה לא היו מעורבים במחלוקת חסו"מ וצ"ע איך יתיישבו שני המקראות יחד.
אבל אין שום רמז או הכרע לפרשנות כזו ולדידי מסתבר טפי שהפנ"י כתב זאת כנגד בני קהילתו שלו שלא בחלו בשום אמצעי כדי להשפיל את ר"נ אדלר ולהפריעו מעבודתו אבל התעלמו לגמרי מסכנת ההשכלה שעמדה אחרי פתחם.

אחתום את הפרק הפולמוסני של הודעתי בדברי תורה מרבינו ההפלאה.בפנ"י שמות כא פסוק כב. "דרך היה"ר בעלי המחלוקת אינו כן כי מצפה שכנגדו יעמוד בריב ומצה לקראתו כדי שיגדיל המריבה כאש המחלוקת, וזה פירוש הכתוב שאמר שלמה המע"ה במשלי [ב, יד] השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע, ענינו שרוצה ומצפה שישיב חבירו בהיפך הגידופים כדי שיוכל לעשות עמו רע, וזהו שאמר יגילו בתהפוכות רע שחבירו יהפוך הגידופים עליו, אבל השמח בחרפתו ואינו משיבו הוא משקיט המחלוקת ומרבה השלום"

ולמאמר גופו.
את מאמריו של קמנצקי צריך לקרוא בדרך של קו ונקודה. לבדוק מה הקו הכללי של המאמר וחוץ מזה ללקט את החידושים הפזורים בתוך דבריו שאין להם קשר לקו המרכזי במאמר.
במאמר הנוכחי הקו הכללי עוסק בחסידותו של ההפלאה. העובדות הם ברורות ההפלאה היה אצל המגיד במשך זמן לא ידוע. השאלה היא מה קרה איתו אחרי שעבר לגרמניה. האם העובדה שלא נמצאה אצלו כמעט שום סממן חסידי מלמדת ששבקיה רבי פנחס לחסידותיה, עכ"פ כדרך להמון. או שבחסידתו עמד אלא שנשאר חסיד גמור בלבו והסתיר זאת כלפי חוץ כיון שהכיר בבני קהילתו שלא יקבלו הנהגה חסידית בהבנה.
קמינצקי סבור כמובן כמו האפשרות הראשונה (אם כי בהערה 11 מביא את דברי רי"א קאמהלער המפרש כי רק מבני קהילתו חשש) והוא מביא לכך שתי ראיות. האחת ממכתבו של רז"מ לדודו (ששמו אגב התברר בהיכל הבעש"ט יז עמ' קנג) והשניה מעדות ההפלאה על רי"מ מזאלטשוב שנעשתה בדרך עקיפה ולא אישית.
שתי הראיות אינם חד משמעיות ואפשר לגמגם בהם. חבל שאת הראיה העיקרית הוא לא הדגיש. בפנ"י אין שום דבר בשם המגיד ושום דבר שמזוהה (עכ"פ במוצהר) עם החסידות. ומכיון שהפנ"י לא מיועד היה להפצה וכנראה שגם לא להדפסה. אי אפשר להעזר באופיים של בני פרנקפורט. (וזאת כמובן אחר שתיאוריית ההשמטות נשללת במאמר מכל וכל)

במקביל קמנצקי מתמודד עם כמה ראיות לכאורה על קירבה לחסידות אצל ההפלאה. הראשונה היא מכתבו של ר"י שטיינהרט לנוב"י שהתפרשה ע"י השל כראיה להנהגות חסידיות מההפלאה שהפריעו לחכמי עירו ואילו קמנצקי מפרש את המכתב אחרת ומעקרו מן המשמעות האנטי חסידית שניתנה לו. ה"ה גם לדברי רי"ש בהקדמה לזכ"י שקמנצקי מוכיח יפה שאינם יכולים להתפרש על בעל ההפלאה (אבל אינו מציע פירוש אחר)
הראיה השניה היא מכתבו של בעל התניא. כאן קמנצקי נשען על מאמר קודם שלו ולא מחדש הרבה. אבל אני לא מבין מה המכתב מוסיף או מגרע "בטיפוח דימויו של רבי פנחס כאחד מבני חבורתו של המגיד" נניח שהגרש"ז זכר את ימיו של ההפלאה אצל המגיד ולכן פנה אליו לבקשת עזרה. האם זה מוכיח שההפלאה עמד בחסידותו? הלא גם אם התקררה רוחו עם הזמן ודאי שלא טרח לעדכן בזה את ידידיו מאז. והרי גם מקימי המכתב ("מוסקביץ" במאמרו) נזקקים לומר שהגרש"ז לא ידע מהנעשה אצל ההפלאה ואף מפטירת בנו לא שמע.
ה"ה גם לדברי רבי יצחק מייזליש בהקדמתו לספר תפארת הצבי. אכן דבריו מגומגמים אבל גם אם נקבל אותם לאמת מה נוכל ללמוד מכך? שההפלאה היה תקופה אצל המגיד? זה ידוע בלא"ה.

נקודת מפגש נוספת של ההפלאה עם החסידות היא מכתבו של ההפלאה לרד"ט מליסא שם הוא דורש טוב על רי"מ מזאלטשוב. קמנצקי כנראה לא רואה בעצם הדבר סתירה לשיטתו (ואדרבה כפי שהזכרתי) אבל בהערה הוא מעלה כמה קושיות טובות כנגד המכתב. ואם נקבל דבריו מתבטלת גם קירבה חסידית זו.

המשך המאמר העוסק ביחסו של ההפלאה לגר"א לא משכנע במיוחד ולעצם הדיון אין בו תועלת (אם כי יש בו תעלת לשאלות אחרות כמו עוצמת המלחמה בהשכלה בליטא בכלל ובחוגו של הגר"א בפרט או לשאלת ההכרה בסמכות הגר"א גם במדינות הרחוקות)
ורק הערה אחת. בראש האשכול הטיח כאן אתנחתא כי כשקמנצקי יבטל "סיפורי סבתא ליטאיים" יהיה אפשר להשוות אותו לאביר אמיץ הלב, מונדשיין. והנה בחלק זה של המאמר מבטל קמנצקי ללא גינונים מיוחדים שמועה בשם רא"ב קמאיי ממיר). דמות חשובה ונערצת בעולם הליטאי  (ושמועה זו התקבלה אצל כמה וכמה חכמים מהם "גרונייקים" מובהקים). אז כעת מגיע לו את עיטור הגבורה?

עד כאן בייחס לקו של המאמר. ביחס לחידושים המפוזרים בו יש להאריך יותר ולכל הדעות הארכתי דיי.