בעל בעמיו
מי שלומד תורה ומגיע לידי הבנה היסטורית, נאלץ להתמודד עם שתי טענות שאינן יכולות להיות נכונות "כפי שהן נאמרות" (אם אעשה פרפרזה על התחכמות המיוחסת לרח"ק ולגבי רג"נ ע"ה).
א. התורה אינה משתנה.
ב. התורה היא הפתרון החינוכי והחברתי ה"מאוזן" כלשונך.
הבנה היסטורית מראה כי
1. התורה משתנה לפי פרשנות חכמים, ולכן עלינו לשנות את הגדרתה ל"אוסף כללים והגדרות ראשוניות הניתנות לפיתוח על ידי גורמים מוסמכים מאז שנמסרה לידיהם במתן תורה".
2. התורה היא החלת כללים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, חינוכיים ומוסריים, במובן הרחב ביותר, כפי שיושמו על מציאות היסטורית עם מבט לדורות. הרמב"ם עצמו מעיר, אם כי לא זכור לי היכן, שלא יתכן לספק תורה שתהיה טובה לכל בני האדם בכל הזמנים ולכן יהיו יוצאי דופן. (אני זוכר שפרופסור שלום רוזנברג דן בכך).
לפיכך, הטענה ש"התורה היא החוקה המאוזנת" ולכן אינה זקוקה לתוספות פשוט אינה נכונה. וגם לא תיתכן להיות נכון. זו אידיאליזציה של מה שהתורה אמורה להיות. אך כל עוד מדובר בתורה כוללת המיועדת לציבור ולא ברמת הפרט, לא יתכן אחרת.
(כמובן ניתן לפרש שהדינים משתנים לפי הפרט. אבל אם טענה זו נכונה, היא מהפכנית אם נרצה לדגול בה, ברמת החיוב הציבורי ולא בבחינת עבודה פרטית כפי שודאי ידגול למשל הגר"א ולמעשה גם הרמב"ם).
אם כבר, ניתן לראות בתורה אוסף המלצות לחינוך אידיאלי. לדוגמא, התביעה מן האדם להלוות כסף לפני שמיטה, למרות שלפי הפשטות לא יוכל לעולם לקבל את שלו בחזרה, אלא אם כן הלווה ירצה ויוכל להחזיר.
לכן יש צורך בתקנות משלימות. אם כי אין הסברי זה מכסה את כל התקנות והגזירות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
