מאמרים באקטואליה בבעיות השעה .

השבת נועם הנשמות

בכל העולם המערבי/החופשי נקבע בחוק שעות עבודה ומנוחה שלכל עובד יש זכות ליום מנוחה שבועית, במדינות מסויימות כבר עברו אפילו רשמית לחמשה ימי עבודה מה שמשאיר את הזכות לשני ימי מנוחה.

מכיון שלא יתכן שכל אדם יבחר לעצמו את היום מנוחה שלו, ואי אפשר לקיים מפעלים ופרוייקטים כאשר כל אחד חופשי לבחור לעצמו את ימי העבודה ומנוחה, לכן נקבע בכל מדינה יום אחיד לכולם בו מותר לנוח, וליתר דיוק מי שמחייב עבודה של שבעה ימים עובר על החוק, יתירה מזאת בגלל האיסור הזה, נקבע בחוק שבמידה ומישהו מעוניין לעבוד גם ביום השביעי בשבוע, המעביד חייב לשלם יותר ליום עבודה הנוספת הזו, ולא יהיה "חוטא" נשכר. אלא מי שבחר לעבוד ירוויח.

מסיבה זו נקבע בכל מדינה לפי אמונת רוב תושבי'ה את יום המנוחה בהתאם ליום המנוחה הדתית של אותה מדינה, במדינות מוסלמיות זה יום שישי, ובמדינות נוצריות זה יום ראשון, ובמדינות נטולת דת זה רק חמשה ימי עבודה מה שמאפשר לכל בני הדתות לבחור לעצמו גם את יום הדתי שלו וגם של רוב תושבי המדינה.

לאור זה, מובן ופשוט הדבר שמדינה המכנה עצמה יהודית, יבחר ביום השבת היהודי כיום המנוחה, מה שמתאים לכל תושבי המדינה ללא יוצא מהכלל, לחילוני הרי לא משנה איזה יום הוא נח ואילו לדתי זה לא מתנגש עם אמונתו.

אבל עלי'ה וקוץ בה, הציבור הרחב בעזרת התשקורת (זה לא טעות מקלדת), ופוליטיקאים מסויימים שכל זכות קיומם מבוסס על שנאת השונה התרגלו לחשיבה מעוותת שכל מה שמתקשר למשהו דתי גם אם הקשר הוא מקרי לחלוטין כגון במקרה זה, שהחוק הוא חוק אוניברסלי, ובחירת היום הוא מטעמי נוחיות בלבד כמו שנעשה בכל העולם כולו, מסיטים את הדיון מהחוק לגופו ומדגישים את הפן הדתי, וכך אפשר לרכב גם על חוק אוניברסלי תמים ומוסכם על כולם ולהמשיך להסיט נגד הדתיים וכפי'ה הדתית.

הנבזיות שבבחירת דרך זה זועק לשמים וכל בר דעת יכול להבחין בה ברגע שנסיר את האבק מזירת ההתאגרפות.

יטען הטוען, יום המנוחה היחיד שיש לי בשבוע לצאת לקניות, ואין אוטובוסים ואין קניונים!, יום המנוחה היחיד שיש לי בשבוע לצאת לטייל קצת עם המשפחה והכל סגור ומסוגר ואין תחבורה! זה כפיי'ה דתית.

ואני שואל לעומתו, לנהג האוטובוס אין משפחה? הוא לא צריך לעשות קניות? לא מגיע גם לו יום מנוחה אחת בשבוע?

יענו לעומתו, אף אחד לא מכריח אותך לעבוד! זה בחירה שלו האם לעבוד בשבת או לא, ואני יענה לעומתו שזה צביעות ורשעות גם יחד, א, אם זה זכותו לא לעבוד, אז למה אתם מתלוננים שאין תחבורה? אין נהגים המוכנים לשרת אתכם על חשבונם! וכי תכפי עליהם כפייה חילונית לעבוד כשנוח לכם? למה אתם מתלוננים על חנויות ומקומות בילוי הסגורים? הם בחרו לא לעבוד היום! אתם רוצים לכפות עליהם כפי'ה חילונית?

ב, העובדה שיש קניונים פתוחים בשבת גורמת לתחרות בלתי הוגנת כלפי החנויות הרגילות, שיפי הנפש הנחים בשבת יכולים להרשות לעצמם להגיע לקניונים ולקנות, ולהשאיר אותם עם חנויות ריקות במשך השבת, ומה יעשה? שיתוף הפעולה הפסול שלכם עם הקניונים מכריחים אותם לשמור על מקום פרנסתם, ואיך הם ישמרו על זכותם לא לעבוד בשבת? שוב כפיי'ה חילונית? לפחות עקיפה?.

יתירה מזאת, באשדוד היתה תקופה שבמוצ"ש הגיעו משאיות עם פירות וירקות טריים שנקטפו באותו יום והובלו מהשדות בשבת והגיעו לחנויות במוצ"ש, הציבור הדתי באשדוד יצא למחות על זה, ואז ניגש עליהם אחד מנהגי המשאיות ונישק אותם ואמר תודה לכם על ההפגנה שלכם. והסביר:

"אני לא רוצה לעבוד בשבת, אבל יש לי ארבע ילדים ומשכנתא ואשתי חולה כך שאני מפרנס יחיד, המשכורת החודשית נושקת למינימום ואין באפשרותי להתקיים מזה, עבודת השבת נכפה עלי משני כיוונים, א, מצד המשכורת המאפשר לי לשלם משכנתא ולחיות בכבוד מינימלי, ב, אם אסרב לעבוד אז גם ביום ראשון לא תהיה לי עבודה, כי יש מספיק קשי יום שמוכנים עקב מצבם הכלכלי הקשה לעבוד שבעה ימים בשבוע והם יתפסו את המקום שלי גם בשאר ימות השבוע!".

מה שלמדנו מדברי נהג המשאית הוא כמה דברים מאוד חשובים וקריטיים לענינינו.

א, הנהג מוכרח לעבוד בשבת, הן בגלל חוסר האפשרות להתקיים מעבודה של ששה ימים בשבוע, ב, בגלל האיום הגלוי של המעביד שאם לא יסכים לעבוד שבעה ימים הוא יעבד את מקום עבודתו לחלוטין.

ב, יש כאן עבירה על החוק שמכריחים אנשים לעבוד בשבת, וידוע שבהרבה מקומות עבודה מתנים מראש עבודה של שבעה ימים מה שמונע מדתיים וחרדים לקבל עבודה, כפי'ה חילונית למהדרין.

ג, המעביד מוכן לשלם פי שניים לשבת, אבל אם היה משלם קצת יותר בכבוד לששה ימי עבודה, הוא היה חוסך הרבה כסף על תשלומי הכפל לשבת, והעובד היה מצליח לשרוד את החודש בלי לעזוב את משפחתו לאורך ימים ושנים בלי יום מנוחה לראות ולבלות אתם.

אז איזה כפי'ה יש כאן חילונית או דתית?

מי נמצא בצד החוק ומי נגדו, החרדים או החילונים?

מי שומר על כבוד האדם וחירותו, החרדי או החילוני?

השבת נועם הנשמות בוודאי מהפן הדתי רוחני, אבל גם מהפן האנושי ההומני, רק צבוע ואגואיסט המוכן לשעבד את זולתו בשביל נוחיותו והנאתו יכול להפוך גם את האור לחושך, את הכפיה החילונית לכפיה דתית, את רמיסת כבוד האדם וחירותו מהצד החילוני לצד הדתי, את החילוני הפורע חוק לחרדי פורע חוק.

צביעות במיטובה.

בשו"ע יו"ד הלכות אבלות סי' שצ"ד נאמר:

(א) אין מתקשין על המת יותר מדאי; וכל המתקשה עליו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה; אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ:

(ב) במה דברים אמורים, בשאר העם. אבל תלמידי חכמים, הכל לפי חכמתם; ואין בוכים עליהם יותר מל' יום; ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חדש; וכן חכם שבא שמועתו לאחר י"ב חדש, אין מספידין אותו:

(ג) יוצאין לבית הקברות ופוקדים על המתים שלשה ימים, שמא עדיין הוא חי:

(ד) כל שלשה ימים יראה האבל כאילו חרב מונחת לו בין כתפיו; משלשה ועד שבעה, כאילו זקוף כנגדו בקרן זוית; משבעה ועד שלשים, כאלו עובר לפניו בשוק; וכל אותה השנה הדין מתוחה כנגד אותה משפחה; ואם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאת כל המשפחה:

(ה) אחד מהחבורה שמת, תדאג כל החבורה:

(ו) כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים, ה"ז אכזרי; אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה:

בכאן יש לנו פירוט על דרכי האבלות על פי תורה, הכלל היוצא מסעיפים אלה הוא, שלהתאבל יש דרך ויש זמן, ומעבר לזה אסור כפי שנאמר בתחילת הסימן, יתירה מזו יש בתשובת הרדב"ז שהפתחי תשובה מציין אליו בסעיף ו' הנ"ל וזל"ק:

שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקנה

(תתקפה) שאלה. על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא:

תשובה זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדת אכזריות והוא דרך הפילוסופים האומרים כי זה העולם הכל הוא מעשה תעתועים והמה מהבל ימעטו וזכרונם משלי אפר תועבה יבחר בהם ולכן אל יפתוך חטאת שלהם ומשליהם כי כולם בנויים על ההקדמה הזו אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש כי הוא נקרא עולם המעשה ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגתו ולהתאונן על הזמן כאשר עשו רוב המשוררים הראשונים. אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו דכתיב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכ"ש על אדם כשר מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו לזה סבה ולא לחנם ארז"ל שלשה לבכי ז' להספד שלשים לגיהוץ ותספורת ואם היה הדבר בלתי נאות לא היו מתקנין לו ג' ימים וכן אברהם אבינו ע"ה כתיב ביה לספוד לשרה ולבכותה וכן יעקב וכן דוד המלך ורבים כאלה אין מספר ועיין בהקדמת ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל ותמצא מה שיש בו די לשאלה זו. ומ"מ אין ראוי להתקשות על המת יותר מדאי והכי איתא בהדיא בגמ'. והנראה לע"ד כתבתי:

היוצא לנו מזה, שגזירה על המת שישכח מהלב אחרי י"ב חודש, כך דרכו של עולם וכך דרכו של תורה לנהוג כך, וכעת נשאל, מי זה שקבע שצריך ואף מותר ואולי חובה להעמיס אבל על נספי השואה לאורך ימים ושנים? אדם שמת עליו אחד מהוריו כשהיה תינוק היש לך דבר קשה מזה? הורה שמת עליו בנו היש לך דבר מזעזע מזה? איך הם מתאבלים? האם לא בדיוק כפי שכתוב בשו"ע? ומה עושה בשנים שלאחר מכן? מנציחים את זכרם בספרים, במעשים, ובדברים שהם לעילוי נשמתם, אבל בשום פנים ואופן לא מתאבלים עליהם.

יתירה מזאת, בספר החינוך נאמר במצוה טז:

משרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם:

ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן.

ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו:

ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה [מכות דף ב"ג ע"ב] רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד:

לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו:

וחוזר על הדברים במצוה מ':

משרשי מצוה זו, שנקבע בנפשותינו מיום עשותו שבסיבתו תבוא לנו מחילת העון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכור זה הדבר נצטוינו שלא לעשות בו דבר כלל בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם. וכבר הקדמתי לך בתחילה כי האדם נפעל כפי פעולותיו ומחשבותיו הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעולות כפי כונת הדברים. והסכל המהביל דברים אלה לא ידע ולא יבין: עכל"ק.

ידעתי בני ידעתי שתרצה לקחת את הדברים לחזק את דעתך שאדרבה לפי דבריו ראוי וטוב מנהגי יום הזכרון, אבל לא מחכמה אמרת זאת, א, כי דבריהם עולים על עיסוק מתמיד ולא על משהו חד פעמי פעם בשנה, שנית, כי מדברים כאן על פעולה מעשית ולא איזה ביקור במוזיאון ושמיעת הסברים יבשים על תהליך הכרוני איך הדברים נעשו, ג, התורה ומצות יועדו בכדי להוביל אותנו לתוצאה הרצוי'ה, אין בידי בן תמותה לקבוע מנהגים והליכות שישפיעו על הנפש , כי אם את הנפש הוא לא מכיר, איך ידע מה להתאים לו?.

וראה מה שאיתא בדרשות מהר"י מינץ דרוש ה' בשם המורה (מו"נ ח"ב פל"א) וז"ל: הדיעות צריכות לפעולו', כי לא יקנה האדם הדעת והאמונה ההוא כי אם ע"י מעשה באמונת החדוש ע"ד משל לא יקנה האדם אותה קנין חזק אם לא בשמירת השבת בפועל עי"ש: וראה עוד מה שכותב שם מהר"י מינץ בשאר זמני השנה וגם על ההספד, איך שכל פעולה מעורר ומחזק את הדעה.

ואם בשו"ע נפסק להלכה שאסור להתקשות על המת יותר מידי, ושאחרי י"ב חודש לא מספידים אפילו לת"ח ואפילו בשמועה רחוקה שהגיע אחרי י"ב חודש לא מספידים אפילו לחכם, ואם כן מי התיר לנו מחד להחדיר את האבל שנה אחרי שנה, ומאידך, איזה תועלת יש בהמצאת בני אדם (אם ניתן בכלל להגדיר אותם כאלה)?

מסופר על אחד מאדמור"י רוז'ין שגר בווינה, שראה פעם התקהלות, ושאל מה קורה כאן? אמרו לו שבמקום זה יש טיאטרון, ומה זה טיאטרון? אמרו לו ששם מעלים כל מיני משחקים ובתוך האולם יש מקומות ישיבה, מקום רגיל עולה כך וכך, ומקום יותר טוב עולה יותר, ומקומות האחמי"ם עולים עוד יותר וכו', ומה מציגים שם שאל שוב? אמרו לו הצגה בשם "הקבצן" כלומר? אמרו לו שמישהו מתחפש לקבצן ומשחק אורח חייו של הקבצן, שאל בפליאה, הרי כאן על הרצפה יש קבצן אמיתי, ובכסף שהם משלמים על הכסא היו יכולים לשנות את מצבו מהקצה אל הקצה, ומה להם להתטפש ולשלם על חיקוי כאשר כאן יש להם את האמיתי? אלא שלכל אדם יש רגשות והוא צריך להוציא אותם מידי פעם, אז הוא הולך לטיאטרון מצוייד עם הרבה טישו, ושם הוא בוכה ומוציא את כל רגשותיו וחוזר הביתה שליו ורגועה, והקבצן האמיתי עדיין נשאר עלוב ברחוב!.

יד ושם, ומוזיאון השואה הם לא הנצחה, ולא מעניקים באמת לאדם כלום חוץ מהזדמנות רגעית להוציא את רגשותיו ולהחזירו הביתה שליו ורגועה, ואילו מה שחז"ל קבעו כזכרון והנצחה ובפירוש לא כאבל!, אף אחד לא מתענין בו, לבושתנו ולחרפתינו.

רבים וטובים הם המתלבטים האם יש הבדל בין נשים לגברים או לא, ואם כן, מהם ההבדלים, אין אני מתיימר בשורות אלו לקבוע במסמרות עמדה מוחלטת וברורה בענין למרות שיש לי עמדה כזו.

בשורות אלו אצטט את פסוקי בריאת האדם וננסה לנתח אותם ולקבל איזה שהוא מבט אולי קצת שונה ומפתיע למי שלא העמיק בהם בעבר, באמצעות הניתוח הזה אני מצאתי זרועות לנושאים רבים ומגוונים נוספים שאותם לא אציין במאמר זה אבל אולי ישמשו כמקור והקדמה לדיונים נוספים בעתיד.

אתחיל בציטוט הפסוקים הנוגעים לעניינינו ומשם נעבור לשאלות המתעוררות, ואח"כ ננסה להבין אותם מחדש.

א.      בראשית פרק א, פסוק כז, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם.

ב.       שם פרק ב' פסוק ז, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.

ג.        שם פסוק יח, ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.

ד.       שם פסוק יט, ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו.

ה.      שם פסוק כ, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו.

ו.        שם פסוק כא, ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה.

ז.        שפ פסוק כב ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם.

ח.      שם פסוק כג, ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.

ט.      שפ פסוק כד, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

י.        שפ פרק ה' פסוקים א-ב, זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם.

יא.    שמות פרק כו-כז, פסוק כ, ועשית בריחם עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד. וחמשה בריחם לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחם לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה.

מכאן נתחיל להתבונן בפסוקים אחד אחד, ונציין אותם לפי האותיות שרשמתי למעלה.

נשים לב באות א, אומר הפסוק ויברא אלקים את האדם, וגו', ברא אותו- לשון יחיד, ומיד ממשיך זכר ונקבה ברא אותם, איך ניתן להבין פשר הדבר שבהתחלה מתייחס לאדם כיחיד ומיד ממשיך באמירה לא מפורטת זכר ונקבה ברא אותם לשון רבים, אז מה היצור הזה, יצור אדם בודד או שני יצורים של זכר ונקבה נפרדים או מה?.

נמשיך לפסוק הבא באות ב, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. אחרי שבפסוק הקודם הוזכר האדם כבר בלשון רבים חוזר בו הפסוק הבא ושוב מתייחס בלשון יחיד שימו לב למילים עם הקו מתחתיהם, באפיו= אולי באפיהם? לנפש = אולי לנפשות?.

הפסוק באות ג, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגד, שוב אנו רואים את האדם בלשון יחיד, לבדו, האמנם? בפסוק הראשון אנו זוכרים נכתב זכר ונקבה ברא אותם, איפה נעלמה הנקבה שצריך לעשות לו עזר?.

הפסוק באות ד, לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם, שוב אנו מתייחסים לאדם בלשון יחיד, יקרא ולא יקראו.

הפסוק באות ה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ראה לעיל את הפסוק באות ג,.

הפסוק באות ו, ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה, נשים לב, א, שוב אנו רואים לשון יחיד, ויישן ולא ויישנו, מצלעותיו ולא מצלעותיהם, ב, מה בדיוק נעשה פה, אבל נראה את הפסוק הבא גם כן.

הפסוק באות ז, ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם, א, מה בדיוק בנה כאן, ב, מה זה "הצלע"?.

הפסוק באות ט, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, למה בדיוק מתכוון הפסוק כשדורש מהאדם לעזוב את אביו ואת אמו, ולהפוך לבשר אחד עם אשתו, למה עם הוריו זה לא בשר אחד ואם אשתו כן?.

הפסוק באות י, זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, הפסוק הזה על פניו משולל הבנה לחלוטין, א, נחזור לפסוק, באות א, "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם", נכון אמנם יש הבדל לשוני ותוספת מילים בפסוק שלפנינו, אבל בתוכן מה השתנה שחוזר על עצמו, ב, אחרי שסיפר כבר בפרק ב' את כל פרשת בריאת האשה מ"הצלע", אנחנו כבר מתייחסים מאז לקיומה, חוזר הפסוק ללשון יחיד עשה אותו, ושוב מיד זכר ונקבה בראם, יש כאן את ההבדל הלשוני בין ברא אותם לבין בראם, ושוב לשון רבים ויברך אתם, ויקרא את שמם אדם !!!!!! ביום הבראם!!!!, מתי היתה הבריאה ומתי היתה יצירת האשה, מיד בעת הבריאה האדם מכונה "אדם" ומיד אחרי יצירת האשה קרא שמם, אדם? חוה גם נקראת "אדם" היה כאן שני אדם? או אדם וחוה שתי יצירות נפרדות אלו מאלו? האם זה לא מבלבל כל הריצות הלוך וחזור לשון יחיד לשון רבים, אותו אתם אדם כבודד ואדם כשני יחידות נפרדות של אדם וחוה? מה קורה כאן?!!!!!!!!!!!

ובכן נתחיל לספר את הסיפור בלשונינו ואחר כך נחזור לבחון אותה בלשון המקרא.

כאשר הקב"ה ברא את האדם, הוא יצר יצירה סיאמית, כלומר שני גופים אחד של זכר ואחד של נקבה מחוברים זה לזה גב לגב, והם נוצרו בו זמנית!!!, בהיותם מחוברים הספיק אדם לעשות כמה דברים שביניהם המתואר בפסוק שהקב"ה הביא את כל החיות הבהמות והעופות לאדם שיקרא לה שמות, שבו אנחנו משתמשים עד היום הזה, ובהיותם מחוברים הם לא יכלו לתפקד כזוג בשום צורה ואופן, תנסו לדבר עם אדם כששניכם עומדים גב לגב, ומכל שכן לעשות כל מיני פעולות ביחד ו/או בנפרד כשכל אחד מהם סוחף על גבו עוד יצור אנושי.

ולכן הרדים הקב"ה את האדם, ועשה לו ניתוח להפרדת שני הגופים האלו זה מזו, שכתוצאה מכך נפער פצע פתוח בגב לשניהם, ואז מתח הקב"ה בשר ועור שהפך לגב לזכר, ובנה גב גם לאשה, ורק אז יכל להביא אותה בפני האדם שיעמדו פנים אל פנים, ואז קרה לחלקו השני של היצור שלו אשה על משקל המילה איש בכדי להבחין בין שתי חלקי אותו דבר, אשר בהיותם יחידה אחת נקרא אדם כדבר מושלם, וכאשר מתייחסים לכל אחד בנפרד חלק אחד נקרא איש והחלק השני נקרא אשה, שימו לב! רק אחרי חטא עץ הדעת כאשר קילל הקב"ה את אדם חוה והנחש, בפרק ג, פסוק כ נאמר ויקרא האדם שם אשתו חוה, ולא לפני כן.

נעצור כאן ונראה שוב את הפסוקים הנ"ל כסדרן, בראשית פרק א, פסוק כז, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם. מה שנאמר כאן הוא שהקב"ה יצר "אדם" שהוא תואר ליצור אנושי מושלם, וממשיך להסביר מה כוללת אותו יצירה המכונה "אדם" ואומר: "זכר ונקבה" ברא "אותם", ובלי לנדב פרטים נוספים, אבל בהיותם עדיין כיחידה אחד, מתייחסת התורה בהמשך בלשון יחיד אל "האדם" כמו שנאמר בהמשך שם פרק ב' פסוק ז, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. והקב"ה מתכנן פתרון לאדם באומרו בהמשך שם פסוק יח, ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. בין לבין מספר התורה שהקב"ה ביקש מהאדם לקרא שמות לכל היצורים, אבל בהיותו עדיין יחידה אחת לא היה סיבה לקרא גם לאשתו בשם כי היא עדיין נכללת בתואר האדם, ועל כן נאמר שם פסוק יט, ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. שם פסוק כ, ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו.

וכאן חוזרים לפתרון לאדם שבעצם נשאר היצור היחידי ללא בת זוג ועל כן נאמר שם פסוק כא, ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה. שהקב"ה הפיל תרדמה, בשפה המודרנית נקרא לזה הרדמה כללית, ויקח אחת מצלעותיו, וכאן עלינו לעצור ולנטרל מוקש רציני המטעה רבים מבינינו לחשוב שהאשה נוצרה מעצם, אמנם יש מדרשים רבים בענין אבל רש"י בפרק א, פסוק כז אומר שמה שכתבתי כאן הוא פשוטו של מקרא, ודבריו מבוססים על דברי חז"ל מסכת ברכות (דף סא, עמ' א ובמדרש רבה פרשת בראשית פרק ח' א,) ואם כן צריך לשים לב מהי הצלע?.

ובכן לפי מה שנאמר בספר שמות (הפסוק מובא לעיל באות יא, בתחילת המאמר) המתאר את בניית המשכן מביא שלש פעמים בשתי פסוקים את המלה צלע, כאשר שם אי אפשר לפרש אחרת אלא שצלע הוא צד, ומזה נגרר הענין לקרוא לעצמות הצדדיות בשם צלעות, וכעת נבין שכאשר נאמר שלקח אחת מצלעותיו, הכוונה שלקח אחד מצדדיו, וכן הלאה ויבן את הצלע היינו שבנה את הצד שהפריש מתוך המכלול, כעת כאשר הם הפכו לשתי חלקים נפרדים ונראים כשני אנשים שונים, נכון הדבר לקרא לכל אחד שם שנוכל לזהות באיזה משתי חלקי האדם מדובר, ולכן נאמר שם פסוק כג, ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. כאן קרא אדם לעצמו איש ולחלק השני אשה על משקל השם איש, ובהיות שמה שהיה יחידה אחת הפך עכשיו לשתי יחידות נפרדות בא הכתוב בהמשך לומר שלמרות שכרגע הם נראים כשתי יצורים שונים, לא כן הדבר אלא בהיותם בעל ואשה הם חוזרים להיות יחידה אחת! ועל כן נאמר שם פסוק כד, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

וכעת נבין שכאשר בא התורה לספר כל סיפור תולדות האנושות חוזר בתקציר לבריאת האדם ואומר שם פרק ה' פסוקים א-ב, זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו – נשים לב ללשון יחיד כי אז היו ביחד מחוברים גב לגב כנ"ל, וממשיך להסביר ש-זכר ונקבה בראם, ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. נשים לב שבהבראם הם נקראו אדם, המורה על דבר מושלם הכולל בתוכו זכר ונקבה, לא כן אחר כך כאשר נפרדו יש שם לכל אחד מהם בנפרד, איש לזכר ואשה לנקבה, ורק כאשר עוזב ה"איש את בית אביו ואמו ודבק ב"אשתו" חוזרים להיות בשר אחד!.

כעת אחרי שסידרנו את פסוקי התורה וענינו על כל השאלות שהתעוררו בהתחלה, עלינו להתבונן לעוד נקודה אחת שהתעלמנו ממנו בהתחלה והוא, הרי אנו מאמינים בני מאמינים יודעים שאין הקב"ה טועה, ואם כן איך יתכן שהקב"ה יצר את האדם בהתחלה בצורה מסוימת ובהמשך משנה את יצירתו לצורה אחרת, אם רצה אותם מחוברים למה הפריד ביניהם ואם רצה אותם פרודים למה יצר אותם מחוברים הרי כל יכול גם יכול ליצור שתי יצירות בו זמנית ללא צורך לשנות יצירה אחת מבנייתו המקורית??.

ובכן, ידוע לכולנו, שאלפי מחשבות חולפות בראשו של האדם במשך שעות היום, ואף פעם לא שם לב בכלל לכל המחשבות האלו, רק במה שהעמיק והוסיף עליהם "כלי" כלומר איזה מעשה בהתאם למחשבה הזאת, נשארת לאורך זמן, ולכן אם הקב"ה היה "רק" אומר לנו שהאיש והאשה הם ייצור אחד, זה לא היה נקלט בתוכנו כל כך, לכן המחיש לנו את המציאות הזאת.

אבל אחרי שאנו כבר יודעים שהם יצירה אחד, לא טוב היות האדם לבדו, לפעול כיחידה אחד, כאשר התפקידים חלוקים, נתאר לעצמנו, שהבעל יוצא ללימודים או לעבודה, ואילו האשה יולדת באותו זמן, איך בדיוק היה אפשר לעשות את שתי הדברים בו זמנית?, או אפילו כששניהם רוצים לצאת לעבודה אבל כל אחד בוחר בעבודה אחרת ובמקום אחר איך בדיוק היו מתחלקים, אחד מהם התעייף יותר מהר בעבודה ורוצה לנוח ואילו השני/ה עוד לא סיים/ה עבודתו/ה, הרי ברור שאי אפשר היה להשאיר אותם כך, ולא היתה כוונה כזאת מלכתחילה, ולכן אחרי שהובן המסר שהתואר "אדם" כולל בתוכו שתי חלקים האחד האיש והשניה האשה, אפשר היה להמשיך בהשלמת בריאתם ולפצלם לשתי חלקים נפרדים עם יכולת פעולה בלתי תלויה אחד בשני.

עד כאן השלמנו פרק א' מהרצאה יותר ארוכה הכולל בתוכה בהמשך, הסברים על אהבה, (מה זה בדיוק?) חברה, נתינה, מידות טובות, ובניית אישיותם של אנשים, האם נשים דעתן קלה, או בינה יתירה נתנה לנשים?, איך מסתדרים שתי המאמרים בכפיפה אחת?, מעמד האשה ותפקידה בעולם, למה מברכים "שלא עשני אשה"? ועוד

לבריאת העולם  והאדם בתוכו יש הרבה סיבות, אנחנו לא נמנה רק את אלה הקשורים לבריאת האדם.

כידוע האדם מורכב מחומר ורוח, הגוף הוא חומרי, ואילו הנשמה הפועלת דרכה היא רוחנית, החיבור המופלא הזה בין החומרי לרוחני אין לה הסבר רציונלי מעבר למציאות שעינינו רואות שהן מחוברות ומזינות אחת את השני, איך בדיוק? זה לא ידוע.

הסיבה לכך, יובן על פי משל, יש שני אנשים שהם חסרי כל, אחד מהם מקבץ נדבות, ואילו השני הוא רוכל המנסה למכור את מרכולתו הדלה, שרוך נעל, לצד מברשת שיניים, וכדו', כולנו יודעים שהמחיר שהוא מבקש מופקע, אבל מבינים שאין כאן נסיון הונאה אלא אמצעי להרוויח את לחמו בכבוד, ובמילים אחרות, שנינו יודעים שהכסף שאנחנו נותנים לו זה  לא שונה מהנדבה שהקבצן מבקש וגם מקבל, אלא  בהבדל אחד, שהרוכל נותן לנו דבר מה בתמורה לתרומה, ובזה הבושה שלו פחותה מהקבצן, כי הוא מרגיש שבכל זאת נתן משהו בתמורה.

ובנמשל, כל הנשמות נבראו על ידי בורא עולם,  חיותם בעולם העליון הוא רוחני לחלוטין והיא ניזונה מאור זיו שכינתו יתברך שמו, אבל היא מקבלת את זה ללא כל תמורה, ולכן זה נקרא "לחם של בושה" כי הם מקבלים את זה בחינם וללא כל פעולה מצידם שיצדיק את זה.

רצון הקב"ה הוא להטיב, חלק מההטבה הוא נתינת הרגשה טובה, ולכן ברא את האדם ובתוכו משכין את הנשמה ופקד עליה מצות, תמורת המצות רוכש האדם את חיותו, ולמרות שעצם החיים הוא מקבל מהבורא, והרי בלעדיו לא יכול לזוז, יוצא איפה א, שהאדם לא עושה באמת כלום זה רק כאילו עושה, כי הכוח שייך לבורא שהעניק לו את זה, ובוודאי שהאדם מול הבורא הוא כמו ננס לגבי ענק, או זבוב מול פיל, ואיך בכלל יכול האדם להחזיר לבוראו את מה שחייב לו באמת? אבל אין רצונו יתברך שנשלם את מלוא המחיר, הוא סך הכל רוצה לתת לנו התחושה שעשינו משהו והרווחנו את "לחמנו" ביושר, ועל כן ככל שהאדם עושה את מצותיו ביתר שלימות, הוא רוכש לעצמו יותר זכויות, וכך כאשר הוא חוזר למעלה לאחר מאה ועשרים שנה הוא יחזור להנות מאורו יתברך שמו, אבל הפעם בזכות.

עוד סיבה לבריאת האדם הוא, כאשר הקב"ה ברא את העולם הוא השאיר חלק לא מושלם בעולם הן מהפן הגשמי והן מהפן הרוחני, מהפן הגשמי, לדוגמא, על האדם לחרוש את האדמה בכדי שיהיה לו מה לאכול, וכן בתחומים אחרים, הוא נולד לא מהול,  בכדי שישלים את עצמו, וגם מהפן הרוחני יש עדיין איזה חסר שיושלם רק על ידי קיום סך מסוים של מצות וברמה מסויימת.

אין כמו בורא עולם היודע באיזה דרך יושלם חלק הרוח, ועל כן  רק הוא יודע איזה מצות אנחנו אמורים לקיים ואיזה מקיימים באמצעות מניעת עשייתם.

בקיום המצות יש גם כמה וכמה זוויות, הראשון, ברור הרי שאי אפשר שאדם יחיד יקיים את כל המצות בכל הרמות הדרושות, אבל מאידך אם היה  האדם יודע מה היא תפקידו הספיציפי הוא היה מתמקד רק במילוי תפקידו ומזניח שלא לומר מזלזל בכל השאר, מה שהיה גורם רפיון כללי שכידוע החברה משפיע אחד על השני,  ולכן כולם התחייבו בכל המצות.

השני, כשאמרתי כולם,  זה לא היה מדויק, כי זה בכל זאת מתחלק, יש קבוצת מצות המחייבים גברים בלבד, וקבוצה אחרת המחייבת נשים בלבד, קבוצה שמחייבת כהנים, וקבוצה שמחייבת רק בכורים, קבוצה שמחייבת רק בזמנים מיועדים להם, ומבין כולם נוצרת השלימות הכללית.

בתוך כל ההתפצליות יש עוד התפצלות שהיא סמוי'ה, והיא, לכל אדם יש מצוה ספיציפית שדרכו הוא יוצר את השלימות הייחודית לו בלבד, ואיך ידע מה היא ייעודו? האם היא רשומה איפה שהוא? ובכן, רואים לפעמים שהאדם נמשך למצוה אחד יותר מאשר אחרות, זה לא שהוא מזלזל או לגמרי לא מקפיד על כל  המצות בהם הוא מחוייב, אלא שלזה הוא מתמסר יותר, והוא תמיד עסוק מסביב למצוה הזו, איך יכול להדר בה יותר, איך יכול  להשלים אותה בצורה הכי מושלמת, וברמה הכי "מקצועית".

יש גם את המצות שאנו מצווים להימנע מהם, ובכל זאת לפעמים יש פרט מסויים שהאדם נמשך אלי'ה יותר מאשר דברים אסורים אחרים, ולפעמים נוצרים אצלו הזדמנויות שונות ומשונות בהם הוא נדרש להתמודד עם אותו איסור יותר מאשר איסורים ארים, המשיכות האלו, הן לצד החיוב (בקטע הקודם) והן לצד השלילי משמשים אינדיקצי'ה לאדם שזה התחום הייחודי המיועד לו יותר מאשר לאחרים.

ומהצד האישי להצד הכללי, לפעמים מתגלים לעינינו מצבים שאין להם הסבר הגיוני, ואינם ניתנים לשליטת האדם כלל, כגון, האדם לומד מקצוע אבל בסופו של דבר לא מוצא עבודה בתחום שלו, או פתאום מגיע אליו הצעה הרבה יותר מפתה הסוחב אותו מהקצה להקצה השני מה שלא חלם מעולם.

בן אדם נולד במקום מסויים וגר שם סך שנים ופתאום מאיזה סיבה לא מתוכננת מראש עובר לגור לקצה השני של העולם,  אלה הם דוגמאות ספורות  בלבד להמון שינויים והמון תחומים בהם קורים דברים "מעל לראשינו" הרעיון שעומד מאחורי כל פרט ופרט הוא, שוב מתחבר  לתפקידו הסמוי של  האדם, לפעמים הלימודים שלו, מלכתחילה לא היו מיועדים לצורך פרנסה, אלא שהוא היה  צריך להימצא במקום הזה לסיבה אחרת נעלמת, וכאשר הסתיים תפקידו במקום הוא פשוט הוזז למקום הבא להמשיך בתפקידו בדרך להשלמה, ולפעמים הוא יצטרך את הלימוד בזמן ומקום מסויים, אבל  אם לא היה לומד אותם עכשיו הוא לא היה יכול להשתמש בה בבוא העת הנכון לכך, ועל דרך זה הדברים מתגלגלים לאלפים ולרבבות בלי ידיעתינו והבנתינו, ולכן על כל דבר שעובר על האדם עליו להודות להקב"ה שבוודאי יודע מטרת כל פרט ופרט ואין ספק שהם לטובתו הגלוי או הסמוי.

עד כאן דיברנו מתפקידו של הנשמה בעולם הזה, ומה מקומו של הגוף בכל הענין הזה? ובכן, הגוף הוא כמו שמלה, אין לה רצונות משלה ואין לה תפקידים משלה, הם משמשים ככלי לנשמה שרק דרכה ניתן לפעול  את פעולתה בעולם הזה, אבל מכיון שסוף סוף היא חומרית לכן הקיום שלה היא באמצעים חומריים, אבל בל נטעה לחשוב שהחומר  הוא דבר נפרד לכשעצמו, בהחלט שלא, אדם אוכל? יש הלכות איך אוכלים ומה אוכלים איזה ברכה מברכים, מברכים לפני ומברכים אחרי. הולכים לישון, צריך לקרוא קריאת שמע לפני כן,  יש הלכות איך מתפשטים ומתלבשים, ואיך צריכים לישון, יוצאים לעבודה,  על כל צעד ושעל יש תילי תילים של הלכות, וכך גם בדברים החומריים אנחני קושרים אותם לרוחניות  והם הופכים לחלק בלתי נפרד.

אם המשלנו את הגוף לבגד, נתבונן רגע לבגדים, אינו דומה בגדו של כורה פחם, לבגדי מהנדס בנין ובנאי, אינו דומה בגדי רופא לבגדי עו"ד, ואינו דומה לוטש יהלומים, לבגדי טייס חללית, לכל אחד מהם יש ביגוד המתאים לפי תפקידם, הגוף שהמשלנו לבגד, מתאימה את עצמה לפי כל אחד ואחד, ודרך פעילתו הרוחנית הוא מעדן את הבגד, ככל שתפקידו של האדם יותר רוחנית גופו מתעדן יותר עד שהצרכים הגופניים שלה משתנים בהתאם,  גוף של פועל פיזי דורש כוח חומרי יותר מאשר פועל רוחני, ובכל זאת, גם הפועל הרוחני, מעדן את גופו ככל שפעילותו מתחבר יותר לחלק הרוחני של התפקיד, כשאדם יוצא לעבוד ועיקר מגמתו הוא בכדי שיוכל בכסף הזה לשלם לחינוך ילדיו לתורה, לקנות מצרכי שבת וחג, ציצית, תפילין, מזוזות, ארבעת המינים בהידור, לתת צדקה ולעשות חסד עם הזולת, הרי שכל פעלו הוא קודש קדשים המקדשת את האדם ומעלה אותו ברמות  רוחניות, כמובן אם זה לא מהשפה ולחוץ אלא באמת לאמיתו מעומק לבו וזה ניכר גם בדרכי פעולתו ועבודתו.

אדם שלומד תורה, והוא נמשך לזה בכל כוחו, כמו שתיארנו את המשיכה של כל אחד ואחד לתחומו, והוא עושה את זה לא מתוך אילוץ ולא מתוך נסיון להתחבר למה  שלא שייך אליו, בוודאי שזה מחבר אותו למקום ששום דבר אחר לא יכול לחבר אותו, הסיבה היא פשוטה, כל דבר בעולם יכול לחבר את האדם לבוראו אבל כולם הם אמצעים, אבל הנשמה שבאיש יהודי, והתורה הם חלקים בלתי נפרדים מהקב"ה בעצמו, רק הגוף מפריד את האדם משורשו, ולכן כשהוא לומד תורה, הוא מתחבר  ישירות  לאינפוזיה הרוחנית בלי אמצעים על הדרך, הוא, הקב"ה, והתורה, הם יחידה אחד מחוברת ומקושרת ללא הפסק, ולכן זה מרים את האדם מעל כל דבר אחר.

עוד פרט נחוץ לדעת, לכל נשמה יש מקור ושורש, ואין דומה מקורו ושורשו של האחד לשני, ואין שניים שהם ממש מאותו שורש, הם כן יכולים להיות מאותו מקור, כלומר, שוב נשתמש במשל, יש נשמות בכל "קומה" אינו דומה נשמה מקומת מרתף, לנשמה מקומה העליונה, "הקומה" היא המקור, השורש, הוא הנקודה הספיציפית באותו קומה.

אין המקור והשורש אמור למנוע מאף אחד להגיע לדרגה הגבוה ביותר והכל תלוי בהשקעה ומאמץ שכל אחד ישקיע בזה, אבל ברור שתנאי ההתחלה  של כל אחד מהם משתנה לפי המקור והשורש ממנו בא.

ומכאן נתחיל לסכם: הגוף חייבת אוכל שינה, ושאר צרכי הגוף, הכמות  והמינון תלוי בעומק הקשר בין הנשמה להגוף, הנשמות שנקודת ההתחלה שלהם מתחילה  מלמטה בוודאי שקשורים יותר לצרכים החומריים, הם יכולים לעמול ולעבוד על עצמם ולעלות  צעד אחר צעד מדרגה לדרגה ומקומה לקומה, וככל שיעלו יותר יתנתקו יותר מצרכי הגוף, כי חלק הנשמה התרבה והתגבר על הגוף ועידן אותה כך שגם הגוף התקרבה יותר לצד הרוחני ולכן דורשת פחות  מהחלק החומרי לקיומה כי הרוחני מזין גם אותה, אלא שגם האדם המגיע לדרגה הגבוה ביותר לא יכול להתנתק לגמרי מצרכי הגוף כי אם הגוף יזדכך עד כדי כך שלא תצטרך שום דבר  גשמי לקיומה, או אז יקרה לה כמו שקרה לחנוך ואליהו הנביא שעלו בסערה השמימה עם הגוף שנולדו בה, כי היא הפכה לרוחני לחלוטין, ולזה זכו רק בודדים ממש.

הטעות של אנשים מתחילה כשהם מסתכלים על היעד המועדף עליהם, ולא בהכרח היעד שהקב"ה ייעד להם, ולא יודעים איך משיגים את זה, ומתחילים להתבונן במעשיהם של אלה שכבר הגיעו לשם וחושבים שאם הם יעשו בדיוק כמוהם אז גם הם יגיעו למעמדם, אבל  הבערים והשוטים האלו לא ידעו ולא הבינו שמה שהם רואים בעיניהם זה הנקודה הסופית  ואף אחד מהם לא התחיל שם, וגם על הדרכים והשבילים שהובילו כל אחד מהם לא מוכר וידוע להם, כי מניין להם לדעת מאיזה קומה התחיל אותו איש  את עבודתו, מה שאני הייתי צריך בנקודת היציאה הוא לא בהכרח מה שהשני היה צריך בנקודת היציאה שלו, ואיך אפשר להשוות  אדם אחד לשני?

זה מזכיר לנו סיפור על אותו בעל אחוזה שהחזיק בבית מזיגה (בשפה המודרנית פאב), והתקשה בפרנסתו, לימים הגיע אליו השמועה  שבווינה יושב ברון רוטשילד והוא עשיר גדול, התפלא האיש מניין לרוטשילד כל כך הרבה כסף? חשב והגיע למסקנה שאין ברירה אחרת רק לנסוע לווינה ולהתחכות אחרי סדר יומו של  רוטשילד  ואולי דרך זה יגלה את הסוד וגם הוא יוכל לעשות כמוהו ויהיה עשיר כמו הברון רוטשילד.

מחוסר אמצעים התחיל לנדוד רגלית ימים וחדשים עד שהגיע ליעדו, הוא התיישב בביורו המרווח והמטופח של הברון רוטשילד, ועוקב אחרי מעשיו, מה שהתגלה לעיניו הדהים אותו בפשטותו, יושב  לו הברון על כסאו המרופד ומרים טלפונים מהבוקר עד הערב, מברזיל הוא מזמין טונות של קפה, ומהבנק בווינה הוא דורש להעביר כסף למפעל בברזיל, אחר כך עובר לשוויץ ומזמין שוקולד, ומהבנק בגרמני'ה הוא מורה להעביר כסף לשוויץ, וכן הלאה, יופי! הגעתי לפתרון התעלומה, הפתרון.......... טלפון! הבן אדם  נודד חזרה לכפרו, ועל הדרך נכנס לחברת הטלפונים ומזמין איך לא...... טלפון! באותם ימים הנוהל היה שבעת הרישום קבלו מכשיר  טלפון, וכעבור זמן מסויים היה מגיע טכנאי לחבר את הקו, אבל מי צריך קו כשיש מכשיר על הדלפק? חוזר היהודי לבית המזיגה, ושם ברוב חשיבות את מכשיר הטלפון על הדלפק כשהחוט משתלשל למטה בכיון הפנימי, וכך כל פעם שהבחין במישהו שמתקרב לבית המזיגה היה מרים את הטלפון ומתחיל  בסדרת צרחות מקצה העולם ועד קצהו כשהגיע על סיפוקו היה מחזיר את השפופרת על מקומו ושואל ברוב חשיבות "כן, במה אפשר לעזור?!" כך נמשך חדשים רבים הדבר עד שיום אחד התקרב לו איש לבית המזיגה, וברגע שהבחין בו מיד התחיל כהרגלו בסדרת הצרחות שלו בשפופרת, האיש שנכנס בנתיים עומד  וממתין ברוב סבלנות שהאדון הנכבד יסיים, וכשפנה אליו בשאלה במה אפשר לעזור לו, ענה, אני הטכנאי שבאתי לחבר לך את הקו...................

נשמע מצחיק? משעשע? האם כולנו לא כאלה? אנו מנסים להיות רוטשילד, רוצים לתקשר עם כל העולמות, אבל מתעלמים מהטכנאי שלא חיבר לנו את הקו עדיין!

אי אפשר בתעניות וסיגופים רק כי כך עשה הצדיק הזה והעובד ה' ההוא, צדיקים ועובדי ה' לא צמים, למרות שאינם אוכלים, ולא מסתגפים בחוסר שינה למרות שהם ערים!, הם פשוט צעד אחר צעד מי בעבודה יותר קשה ומי במאמץ פחות קשה עקב נקודת ההתחלה שלו, טיפסו למרומי ההר ששם לא חסר לא אוכל ולא שינה, הם לא אוכלים אבל אין להם צורך ביותר מהמעט, הם לא  ישנים אבל לא נדרש מהם יותר מתנומה קלה, הם לא מסתגפים הם נותנים לעצמם בדיוק את המינון הצריך ברמה שהם נמצאים.

אי אפשר לעמוד בראש הסולם בלי לטפס מדרגה אחר מדרגה, הנסיון לקפוץ ישר לראש הסולם עלול להסתיים באסון שסופו מי ישורנו.

מה גם שאף אחד לא יודע מהי יעדו הסופי שיועד לו להשלמת מסימתו, לא כל אחד צריך לעמוד בראש הסולם, יש כאלה שהיעד הסופי הוא איפה שהוא באמצע, ואולי בכלל בסולם אחר ולא בזה שבחרת לטפס עליו.

ובזה אני מקוה שהדברים התבהרו מספיק  בשלב זה.