הרצלק,זה מאוד משנה, ואני אסביר מדוע:
הסולם המקורי של היצירה הוא כאמור סול מינור. כאשר שרים את הפרק בסולם המקורי, הצליל הגבוה ביותר להפקה יהיה סול, על המילים "ישענו"; "על חיינו"; "ועל נשמותינו"; "ערב ובוקר וצהרים". על המילה "נשמותינו" יש גם אופציה אחת ל-סי במול.
קולו של הטנור/דרך ההפקה הקולית מחולקים לשני חלקים: הצלילים הנקראים "צלילי חזה", והצלילים הנקראים "צלילי ראש". צלילי החזה הם בדרך-כלל צלילי האוקטבה הראשונה, וצלילי-הראש הם האוקטבה השניה, ולרוב בערך מאמצעיתה. נקודת-המעבר בין שתי 'צורות ההפקה' נקראת "צלילי פסאז'ו" = צלילי מעבר. בדרך-כלל, צלילי-המעבר לטנורים הם בין סול ל-לה. אם תבדוק מה קורה בעולמה של המוסיקה הקלאסית - שהוא הבסיס לחזנות האירופאית - תגלה שמלחינים (ואני מתכוון אל הגדולים שבהם) השתדלו שלא 'להעמיס' יותר מדי קשיים על הזמרים באזור צלילי-המעבר, כאשר התאימו מוסיקה לטקסט. זה פשוט לא בריא לקול האנושי, וגם לא נשמע יפה במיוחד.
בהקלטה שלפנינו, בעקבות שינוי הסולם, 'הוקפצו' הצלילים הגבוהים בסולם שלם, וכך מה שהיה אמור להיות סול הפך ל-לה, ובזאת נוצר לחץ (מיותר) על קולו של החזן אדלר באותן מילים שפרטתי לעיל. התוצאה היא, למשל, שבתחילת היצירה, על מילה "ישענו" - הוא לא הפיק נכון את ה-לה, אלא צליל בלתי-טבעי בין ה-פה ל-פה דיאז. לאחר מכן, במילים "ערב ובוקר וצהרים" ניתן היה לשמוע בברור שקולו 'נלחץ' ונשמע מעט צעקני, וזאת משום שיש קושי עצום בהפקת צליל לה יציב תוך כדי השמעת מילים ועיצורים שלמים. זכור נא, שעברית היא שפה גרונית, וצלילים גרוניים קשים הרבה יותר להפקה באוקטבת 'קול הראש'. ולבסוף, במילים "קיוינו לך" אפשר לשמוע היטב את ה'רווחים' בין הצלילים, וכיצד החזן אדלר מבצע מעין 'גליסאנדו' = גלישה קלה אל הצלילים שאותם בעצם הוא אמור לבצע. זה לא יפה מבחינה אומנותית, ולא מתאים - מקצועית - לאופיה של היצירה ולדרכו של המלחין בחזנות.
ליאו ליוב היה מוסיקאי מאומן ומקצועי, שידע היטב את מגבלותיו של הקול האנושי. הלוא הוא עבד עם גדולי החזנים כמו למשל משה קוסביצקי, גרשון סירוטה, קוורטין, ועוד. עלינו לקבל ולהבין שאם מוסיקאי מעולה כמו ליוב כתב יצירה בסולם מסויים - הוא ידע מה שהוא עושה, היתה לכך סיבה, והאמור לעיל מוכיח זאת. אין דבר כזה, "טנור ללא מגבלות".
נקודה נוספת: אולי אין הדבר בא לידי ביטוי בהקלטה שלפנינו, אולם לביצוע רב וחוזר של צלילים גבוהים יש השפעה פסיכולוגית שלילית על המאזין. צליל גבוה יוצר 'לחץ' מסויים על עור-התוף שלנו, ובשלב מסויים אנחנו מתעייפים מלשמוע כ"כ הרבה קולות וצלילים גבוהים. התוצאה הסופית יכולה להיות אפילו עצבנות בלתי-מוסברת, כאב-אוזניים קל, ותחושה של חוסר-נוחות.
מעל הכל, חזנות היא לא "אומנות השירה הגבוהה". זה שמרדכי סובול הרגיל את הציבור להעריץ קולות-טנור גבוהים במיוחד - לא הופך את זה לדבר נכון. אבל זה כבר נושא למאמר נפפרד... בכל מקרה, אילו היה אדלר שר את היצירה בסולם המקורי - אני מבטיח לך שהוא היה נשמע הרבה יותר טוב, והביצוע היה מרהיב הרבה יותר. ובדידי הווא עובדא: בשנה שעברה שמעתי את אדלר שר את אותו "מודים" ב-סול מינור, והביצוע היה נקי לחלוטין, מלוטש, חם ויפה.
אני מבקש להדגיש: אינני תוקף, חס וחלילה, את החזן ר' חיים אדלר בדברים האמורים לעיל. אני מעריך אותו מאוד, ומכבדו בכפליים. הדברים שכתבתי מטרתם לשפוך-אור על הנושא מן הבחינה המוסיקאלית בלבד, ולא יותר. שאלת אותי, הרצלק, אם זה ממש משנה; עניתי לך והסברתי את דעתי כמיטב יכולתי.
כל טוב.
