| נשלח ב-21/4/2010 08:28 |
 |
| |
מהי אמנות?
רציתי להפנות אתכם לתערוכה של נשות האמנים של עיה"ק ב"ב, בכדי להבין ולהגדיר מהי אמנות.
| מכחול הלב של נשות החיל • גלריה מדהימה
נתקלתם בטענות נגד המקצועות הלא מפרנסים הנלמדים ב'בית יעקב'? • הנה התשובה: יעקב נחומי ביקר בתערוכת אומנות המציגה את פרי מכחולן של תלמידות 'אשת חיל' בבני-ברק - ויצא פעור פה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 08:43 |
|
| |
בא נאמר שהתמונות יפות מאד, אבל אין המדובר באומנות אמיתית. (art-craft)
אמנות היא יכולת ביטוי שיש בה ממד אסטטי (בדרך מילולית- 'מיטב המילים במיטב סדרן', או באמצעים ויזואליים).
האיכות נמדדת בכפיפה לכללי האומנות ובשליטה מיטבית בהם (קומפוזיציה, צורניות וכן הלאה), תוך יכולת להביא את ה'עצמי היוצר' לכדי ביטוי ביצירה, כך שמתוך מסגרת הכללים צמח משהו חדש ויחודי. (מעין מה שכתבת על אובייקט- סובייקט באשכול אחר).
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 08:55 |
|
| |
בניסוח אחר אוסיף כך:
אמנות היא מעשהו של האמן.
אמן זהו אדם המסוגל להתבטא ביצירותיו,
אם כך, אמנות היא יצירה המבטאת, רגשות, מחשבות, תחושות, נטיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 13:42 |
|
| |
. מהי אמנות?
ישי | 21/04/2010 00:14:26
יש מושג הקרוי: קיטש.
די קשה להסביר מה זה.
ניתן להשתמש בתמונות אלו לשם הבהרת העניין.
מצאתי תגובה זו בשולי אותה כתבה. יש כאן 'רמז' לדעתך?
תוקן על ידי בחגוויהסל ב- 21/04/2010 13:45:21
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 13:51 |
|
| |
אם אינני טועה, המושג 'קיטש' מבטא תחושה שלילית של משהו כזה שבא רק להרשים, אם זה נכון, התגובה ההיא נכתבה בציניות.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 14:43 |
|
| |
אני הוא ישי המופיע שם.
זה אולי מסייע להבה דרך התחושה, אך חסרה כאן הגדרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 15:40 |
|
| |
הופתעתי 'ישי' שזהו אתה.
אך גם צדקתי מעט ע"פ מקורותיה של 'מקווה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2010 00:20 |
|
| |
מקווה!
את שולחת אותנו לויקפדיה, לשם הגדרת האמנות.
חלילה! הם יגדירו לנו מהי אמנות?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2010 08:36 |
|
| |
אמנם מאד קשה להגדיר מהי אמנות.
אכן, כפי שנכתב שם, ניתנו לכך תשובות שונות במהלך ההסטוריה.
אולם, בניגוד לנאמר שם, שאין הגדרה וכל אדם רשאי להגדיר זאת כרצונו,
עם אמירה כזו איננו יכולים להסכים.
אמירה כזו משקפת את העידן המודרני, בו איבד האדם את הערכים, את הקריטריונים של "טוב ורע.
אמנם, חוסר אמונה בקיומו של הקב"ה, מחייבת מסקנה כזו. כי אם האדם זה סוג של מוטציה, של תופעה מקרית שנוצרה באקראי - הרי שאת ה"טוב והרע" המציא האדם. אולי גם האדם החלש.
אולם אנו מאמינים כי יש מנהיג לבירה. אומנם, הקב"ה לא חייב אותנו בעיסוק באמנות.
אעפ"כ, ביכולתנו לנסות להבין ולהגדיר דברים, ההולמים את תפיסתינו ביחס לטוב הנתפס על ידינו.
אשר על כן, נאמר זאת כך:
באדם קיימים שני צרכים:
הצורך בהבנת המציאות והצורך בביטוי ה"אני".
הצורך בהבנת המציאות, הוא הצורך של האדם בחיפוש אחר הקב"ה, אשר מתבטא לא רק בתורה הקדושה, כי אם גם בבריאה. (כדברי הרמב"ם).
האדם חש במשהו והתחושות הללו מחוללות בו חוויה ואותה הוא חייב לבטא.
הוא צריך לשתף בתחושות שלו - אחרים.
ברגע זה, בו מרגיש האדם צורך לבטא את עצמו, הוא חש במילכוד.
זאת משום, שבמקביל לצורך של האדם להתבטא, יש בו צורך שהדברים ישארו אצלו.
זה כמו מה שקורה ברגע שאדם חושף סוד.
יש לאדם צורך לחשוף את סודו, אך כשהוא עושה זאת, הוא לא מרגיש כ"כ טוב עם החשיפה.
זאת משום שהחשיפה עשוייה להעמיד בסכנה את הצורך שלו בפרטיות. הוא חושש שמא דבריו לא יובנו כהלכה, או שמא סודו יתגלגל הלאה.
אגב, זה מה שקרה עם שמשון ודלילה.
דלילה, אשר ניסתה להציל משמשון את סוד גבורתו, משכה את שמשון לגילוי הסוד, והוא, בגלל המתח הזה שבין הרצון לגילוי - מחד, לרצון לשמור את הסוד באמתחתו, מתח זה גרם לשמשון שירמה את עצמו, בכך שלמרות שבשני הפעמים הראשונות הוא כביכול "עבד עליה" ולא אמר לה את האמת, הרי שבפועל בכל פעם הוא רמז לה על מרכיב אמיתי בסוד גבורתו.
אם פעם אחת כשאמר לה שישימו "מסכת על ראשו", שזוהי המסגרת בה מתוחים כבר חוטי השתי ואמר לה שיארגו את שערותיו על מסכת זו. בכך רמז לה על שייכות לשערותיו.
ופעם אחרת דיבר על "שלשלאות חדשות". חדשות - משום שטרם קיבלו טומאה. ואכן, עניין השמירה על הטהרה, קשור אף הוא לדבר סוד גבורתו.
בכל מקרה, המתח הזה, בין שני הצרכים הנ"ל, מצויים בכל אדם ברגע בו הוא חווה חוויה כל-שהיא.
בכדי להתמודד עם המתח הזה, כשהאדם יבטא את עצמו באופן גלוי, ויאמר לחבירו אמירה כמו: "תראה איזה יופי!" או: "מה רבו מעשיך ה'", הוא עשוי להרוס את הכל. שכן, בעצם הוא לא אמר כלום. אין באמירות מן הסוג הנ"ל, בכדי לבטא ביטוי של ממש, את מהות התחושה, את התחושה הספיציפית הקשורה למקרה הנידון.
במקרה שלאדם ישנן הרגשות אמת, לא יספקו אותו אמירות סתמיות. הוא חייב לבטא את עצמו באופן מתוחכם, כך שמצד אחד יהיה באמירתו פן של גילוי, ומצד שני יהיה בכך גם פן של שמירה על האמירה האישית.
לשם כך נועדה האמנות. יצירה אמנותית אמיתית, היא זו שתאפשר לאדם לבטא את עצמו - מחד, ולשמור על הפרטיות שלו - מאידך.
אני יודע כי טרם הגדרנו את מהות האמנות, אך לפי שעה - כהקדמה, נסתפק בזה.
כשאתפנה אמשיך הלאה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2010 12:29 |
|
| |
ההשכלה שלי בתחום האומנות הנה אוטודדיקטית לחלוטין. לצערי, מעולם לא למדתי אומנות, פרט לשיעורי מלאכה (קיטש, כלשונך), שניתנו לי בבית הספר.
התפיסה הזו, של גילוי טפח וכיסוי שניים, מיוצגת באומנות (החזותית) המודרנית וביצירות אבסטרקטיות. בעבר (יצירות קלאסיות) היצירות היו גלויות יותר. שירה, לעומת זאת, תמיד הכילה פן מסתורי.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2010 20:47 |
|
| |
לא מקווה, בציור המופשט הרווח, אין כל גילוי, גם לא של חצי טפח.
אכתוב בשעת כושר את שבאמתחתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2010 21:31 |
|
| |
אז שוב נשוב לשאלה.
מהי "אמנות", על פי תפיסתינו?
כפי שכבר כתבתי, המציאות מכילה מספר אין סופי של מרכיבים, אשר בכוחם להשפיע על הרגש שלנו.
המרכיבים הם בין היתר: צבעים, צורות, חללים.
האומן הוא אדם אשר המציאות יוצרת אצלו ריגושים. מבחינה זו, ניתן לומר כי כל אדם הוא "אומן" - ברמה כזו או אחרת.
אלא שכשאנו מגדירים אדם כ"אומן", כוונתינו לומר כי כח הריגוש שלו, גדול משל רוב בני האדם.
בכדי שהאדם יחשב כאומן, עליו להיות בעל רגישות ויזואלית גדולה במיוחד.
אולם לא נוכל להגדירו כאמן אלא אם כן הוא עסוק ביצירה.
מהו המניע לעיסוק ביצירה?
ישנם מספר גורמים המנעים את ה"אומן" לעסוק ביצירה:
1. עוצמת החוויה. לא לכל אדם אותה עצמה של חוויה.
2. הרצון להביע את החוויה שהרגיש.
3. סערת נפש פנימית - מזג סוער.
ישנם גורמים נוספים אשר משמשים כגורם מסייע לנטייה של האדם ליצור. כגון: אקלים סביבתי מתאים, כשרון טכני ועוד. (יש אנשים אשר ניחנו בכשרון טכני מצויין, אך הם נעדרים רגש אומנותי, או שהרגש קיים במינון נמוך).
קיימת נטייה להעריך בני אדם על פי כישורם הטכני. כשהאדם נוכח מול יצירה של הזולת, ובה מצוי גילוי טכני מסויים, קיימת נטייה להתפעל מן היצירה.
למרות שלעיתים כשרון טכני עשוי להדהים אותנו, כגון במעשה לוליינות ברמה אולימפית, תופעת ההשתהות של האנשים מטכניקה, נובעת מחוסר ידע ומחוסר הבנה ב"איכות".
יצירות כגון אלו שבתחילת האשכול, הן נעדרות ניסיון כן להבין את המציאות או להגדירה באופן ויזואלי.
מה שיש שם, זהו ניסיון להרשים את הצופה. האומן לא עמד מול הנוף וניסה אחר כך לחפש במציאות את הגורם שהשב לו הנאה.
ה"אומנית" שציירה ציורים אלו, ניסתה לצייר תמונה יפה בכדי להרשים את מי שאינו מבין כלום. אין לתמונה כל קשר למציאות מבחינה ציבעונית. הצבעים נועדו לרגש. וזה מה שנקרא: "קיטש".
האם נכון לצייר ולעסוק ב"קיטש"?
למרות שאין איסור כזה במפורש בתורה, אולם שאלה זו, הרי היא כאילו נשאל:
האם התורה מתירה לנו לעשות מעשים שנועדו מראש רק בכדי להרשים?
תחשבו לבד על התשובה.
ההמשך יבוא אי"ה.
בינתיים -
שבת שלום!
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 22/04/2010 21:54:03
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/4/2010 23:59 |
|
| |
ר' ישי:
על מה יצא קצפך?
אקח את הדיון למקום שאני מבין בו יותר:
אתה מוכן שנשמיע כאן דיסק ונדסקס האם מה שמושמע בו זה 'אמנות'?
הרי מה שלא יהיה שם - בטהובן כנראה הלחין יותר עמוק...
ומה שלא תהיה דעתך או דעתי, הרי מישהו יחלוק עליה. כי אמנות היא ה'מדע' הכי פחות מדוייק בעולם.
רק בטור הקטן כאן כבר חלקת על ויקי ועל מקווה, ועוד מעט עלי...
[מוסגר: אם אתה מחמיר עם מי שמשתמש בצבע באופן בלתי-נכון, מה נאמר על מי שמשתמש בתווים באופן בלתי-נכון, או גרוע מכך - באותיות שפת הקודש]
חוץ מזה, ישנם ציורים וישנם ציורים: הציור המוצג בראש האשכול (והידיעה העיתונאית) הוא ציור 'פסיכולוגי' גרידא. על בדידות, חרדת-נטישה, קטנות האדם מול עוצמת היקום - ואינני יודע מה עוד (שהרי נתגלה טפח ונתכסו שניים). שאר הציורים שם, הם נוף ויודאיקה וכדומה.
אני בפירוש אינני דן לגופה של האמנות, כי לא נצא מזה, לכן אני דן לגופו של הדיון.
__________________
דבריך במציעתא בנוגע ליצר לגלות-להסתיר הם מעניינים. כנראה גם זה תוצאה של הנכלל במסה 'איש האמונה'...
אך אבוא ואשאל, מדוע אינני רוצה להסתיר את עומק כוונת חידושי תורתי מתלמידי ומחברותותי? מדוע לא ארצה לשמור כמה 'אריות' מוצלחות במגירתי?
למה רק בציור (ובספרות) יש נטיה 'לשחק' את המשחק האמור?
אולי העובדה שהיוצר נהנה מן הספק, או אפילו מיצירת המקור לספק, העובדה שהוא נהנה מתליית סימן השאלה של "למה התכוון ה..." - מעידה יותר מכל על פגיעותו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2010 00:47 |
|
| |
טענת כמה טענות, ואיני יכול - לפי שעה - להשיב אחת על אחת.
1. זה שמתנהל כאן ויכוח, זה לא אומר שאינני צודק.
2. האומנות אינה מתיימרת להיות "מדע" מדוייק או לא מדוייק.
3. קיים מרחק רב - בין "אומנות", אשר מהותה הוא ביטוי הרגש האישי של האומן כלפי הסובב, לבין לימוד הגמרא, בו הלומד אינו אמור לחשוף את אישיותו אלא להתמקד בתכנים עצמם.
אמנם זו סוגייה בפני עצמה, עליה כתבתי (לא באינטרנט), אודות ההבדל בין האומנות - כפי שהיא נתפסת בעיני היהדות, לבין האומנות כפי שהיא נתפסת בעיני העולם.
4. השאלה "למה התכוון האומן", אינה שאלה אמיתית. זו איננה שאלה רלוונטית, ומי שעסוק בכך, אלו הם אנשים שאינם מבינים באמנות.
היצירה, לאחר שיצאה לאויר העולם, איננה שייכת עוד ליוצר.
אם היוצר מעוניין לומר דבר מה, אז שיגיד זאת. שלא יצייר. ליצירה אין ערך אינטלקטואלי במובן המילולי.
ליצירה הויזואלית יש ערך ויזואלי. ליצירה מוסיקלית, יש ערך שמיעתי.
לעומת זאת, למסה או לשירה, אמור להיות ערך מילולי.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2010 02:09 |
|
| |
בשוליים: על תפיסת ה'אמנות' ביהדות, פרץ לפני למעלה מעשור וויכוח אינטלקטואלי, נדיר במחוזותינו, בין ר' איקא ישראלי והרב רוזנברג (מק. נורדאו, נתניה). הראשון רצה בזמנו להקים בי"ס חרדי לציור והרב רוזנברג השיב לו במאמר מרשים מאד שנשא את הכותרת "אין צור כאלוקינו - אין צייר כאלוקינו".
המעניין יותר הוא, שהמאמרים נדפסו ב'יתד נאמן' בימי חול בהפרש של יומיים.
אחד מהדברים שאני מזכיר לעצמי תדיר לעשות ולא עושה, זה לחפש את אותן הכתבות.
כעת שיש גם לך חומר בנדון, אשמח אם תשתפני/נו.
|
|
|
|
|
