|
|
| נשלח ב-23/4/2010 07:31 |
 |
| |
אשמח מאד לשתף אותך.
את רוזנברג אינני מכיר.
.
בברכה-
ישי ליפשיץ
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 24/04/2010 23:48:12
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2010 09:19 |
|
| |
למה אתה מלעיז כך על איקא? אמנם בסלון ביתי, לו היו לי האמצעים- לא הייתי תולה את תמונותיו, מחמת אי חיבה לסגנונו, אבל האדם הזה עבר חניכה בסדנאותיהם של מיטב האומנים, והם החמיאו לו בנדיבות
אני איני יכולה להטיל בו דופי, כי ידיעותי בתחום אינן נרחבות. יש לי מכרה העוסקת בבקורת אומנותית ומבינה מאד בתחום, וכשסחתי לה שאת יצירותיו של איקא איני מחבבת, אמרה לי שנחשב לאומן מדהים, וכנראה איני מחבבת יצירותיו כי הביא בהן לכדי ביטוי גישה ליטאית. את האמת,לא הבנתי דבריה.
אגב, איקא אחראי לפתיחת המקלט לאומנות, ועוד לפני כן- לארגון תערוכות של יוצרים חרדיים במרכז ז'ראר בכר. כל ביקור שלי שם היה מענג: פנינה פרנק, דינה רוזנצוויג, סילביה ברעם, נחום קרוגר, אליה סוכות, גלעדי, קשמכר, רות בן ארזה, זילברשטיין, אורי, משה בורנשטיין. אני יודעת שערבתי כאן סגנונות ציור שונים ורמות שונות, מופשט במוחש, אבל היה כיף לחזות!
גם 'אומן' בירושלים מספק לי חוויה דומה בזמני תערוכותיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2010 10:44 |
|
| |
גם אני מעריך מאד את איכא ישראלי, ואינני מטיל בו דופי. כל הכבוד לו, הוא חזר בתשובה!
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 24/04/2010 23:49:35
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2010 10:53 |
|
| |
החזרה בתשובה אינה משחקת כאן שום פונקציה, והחברה החרדית לא ממש מתחברת לסגנון הציור הרעיוני של איקא. נהוג יותר להציב בטרקליניה רפרודוקציות משל לוחות השנה של ערכים...
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 00:22 |
|
| |
המדרש מספר אודות רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר כשאביו הגיע לישיבה של רבי יוחנן בן זכאי בכדי לנדות את בנו, ביקש ריב"ז מר' אליעזר לומר דברי תורה והוא סירב, באומרו כי אינו דומה אלא לבור מים, שאינו יכול להוציא מתוכו יותר ממה שהוכנס לתוכו. "אף אני כן" - אמר ר' אליעזר - "איני יכול לומר דבר שלא לימדתני".
ממשיך המדרש ומספר כך:
"לא כך - השיבו ריב"ז - , אלא למה את דומה? - למעיין, שיותר ממה שהוכנס לתוכו מוציא. אף אתה כן. שמא ממני אתה בוש?
מייד יצא ריב"ז ועמד ר' אליעזר על רגליו ואמר דברים שלא שמעתן אוזן בסיני והיו פניו קורנות כפני משה באותה שעה".
יש לזכור, כי אותו רבי אליעזר, אמר לפני מותו לתלמידיו: "מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותי".
בניגוד לרוח הנושבת בעולם הרחב, לפיה האומן הוא אדם מקורי, כאן מוצגת לראווה גישה צנועה יותר - הגישה של היהדות למושג: יצירתיות".
רבי אליעזר אינו מנסה לחדש. אדרבה, משאת נפשו היא להבין את הנאמר לו, את שלימדוהו רבותיו. שאיפתו היא להצמד ככל האפשר לאמת.
הוא אומנם סבור כי מעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו.
אולם, מתוך שיכחה עצמית ודבקות באמת האלוקית, דווקא אז האדם מביא לידי ביטוי את הייחודיות שלו ואומר דברים שלא שמעה אוזן בסיני.
שיא היצירתיות מגיעה רק כשהאדם אינו מעוניין להיות מיוחד ויצירתי.
בפרק הבא, ננסה להבין כיצד ומתי, נוצר העוות הרווח בחברה המערבית, שהאדם מנסה להיות מיוחד בכדי להיות אומן.
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 25/04/2010 00:26:10
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2010 01:24 |
|
| |
החל מתקופת הרנסאנס, האמנות חדלה מלשמש רק ככלי שרת לטובת הנצרות, ובמקביל החלה להתקיים בזכות עצמה.
מאז הרנסאנס, הן הפלמי והן האיטלקי, החלו האמנים "להתחרות" כביכול עם הקב"ה בניסיון להעתיק את המציאות.
בעוד שהרנסאנס הפלמי בחן את המציאות בצפייה בלבד, הרי שלרנסאנס האיטלקי, הייתה תפיסה רחבה וכוללת יותר, בה האומנות נתפסה כחלק אינטגרלי מן המדע עצמו. האומן האיטלקי, חקר את המציאות מבחינה מדעית, כשפעמים האמנות היוותה חלק מן המחקר ופעמים המחקר נועד לשרת את האמנות.
האמנות המוכרת לנו עד ימינו אלה, היא תולדה של התפיסה האיטלקית
מול האמן האיטלקי, אשר ניסה להעתיק את המציאות, עמדה בעייה:
המציאות עצמה, תמיד תהיה יותר גדולה מפרי ידיו של האומן.
במציאות עצמה קיימת תנועה, יש בה חיים. ואילו המציאות הניבטת בציור - מתה.
בפרט, משום שהאומנים שירתו עדיין את הנצרות, התפיסה שלהם אודות המושג: "שלמות" - הושפעה מן הנצרות.
לתפיסה זו הייתה השלכה על הקומפוזיצייה של הציור, על הצבעים של הדמויות, התפקיד של העיגול, מיקום הנושא המרכזי - במרכז התמונה ועוד.
בין יתר הדברים שהושפעו מתפיסה זו, הייתה השאיפה שהציור יהיה הרמוני. ובתחילה סברו, כי להשגת ההרמוניה, דרושה סימטרייה.
ברור לכולם, כי ככל שהתמונה סימטרית יותר, כך היא גם משעממת יותר. פחות טיבעית ונעדרת חיות.
כשגילו זאת האמנים, ניסו לשבור את הסימטרייה תוך שמירה על תחושה של הרמוניה.
לא אוסיף, כרגע, רציתי רק להציג דוגמה אחת מיני רבות - לכל אורך קורותיה של האמנות - בה מוצגת בפניכם המגמה הרווחת אצל האומנים, בניסיון הכן להתאים את היצירה האנושית למעשה האלוקים.
עם הזמן גילו שיטות חדשות והאמנות הגיע לשיאים נפלאים ביכולת שלה להפוך את היצירה לדבר חי.
עד שיום אחד...
המשך יבוא אי"ה.
בברכה-
מקווה שהובנתי-
ישי ליפשיץ
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2010 10:29 |
|
| |
זה מרתק, תודה! אשמח להמשך.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2010 08:17 |
|
| |
הכל באמת התחיל ביום אחד, אלא שלפני היום הזה, עלי להזכיר מעט ממה שהתרחש קודם לאותו יום.
לקראת סוף המאה ה-19, גילו מספר אומנים כי כשאתה מביט במציאות, יש לעיתים פער בין הרושם הנקלט בהבטה הראשונה, לבין מה שאתה רואה לאחר התבוננות ממושכת.
ההבדל הזה הוא בין היתר תוצאה של ההבדל בין מה שאנו רואים, או שנדמה לנו שאנו רואים, לבין מה שאנו יודעים ומכירים את המציאות משכבר הימים.
לדוגמה:
האוטובוס חולף, ולרגע נדמה לך שחלפת על פני עץ שגיזעו הוא בצבע בורדו.
הסיבה להתרשמות זו, עשוייה לנבוע מכך, שלצד העץ עמד חפץ אחר, כתם אחר שצבעו הוא בורדו, ובמח שלך התערבבו הצבעים.
אתה נניח, יודע כי אין עץ שצבעו הוא בורדו.(אגב, דווקא יש, אך זאת רק דוגמה).
אתה שב אל העץ ורואה שצבעו הוא אפור.
עד לאותה תקופה, ניסו האומנים לתאר את המציאות כפי שידעו שהיא. היינו: כפי ההתרשמות לאחר הראייה הממושכת, אליה שותף גם הזכרון והשכל.
אולם אותם אומנים חדשים סברו, כי יש פן אמיתי גם של הרגע הראשון, של הראייה הסובייקטיבית - נטולת שיתוף של ידע קודם. אותם אומנים נקראו: האימפרסיוניסטים. (מלשון: אימפרשן - התרשמות).
זרם זה באומנות, הביא את האומנים אשר באו אחריהם, לומר כי יש פן אמיתי לא רק במציאות עצמה, אלא בכלל, מה שחשוב הוא כיצד האומן חווה את המציאות.
זהו אותו יום עליו דיברתי.
אומנים אלו, נקראים: אקספרסיוניסטים. מלשון הבעה. היינו: מה שחשוב - לדעתם - אינו המציאות עצמה, אלא הם ניסו לתאר את התחושה האישית שלהם מן המפגש עם המציאות, ולא את המציאות עצמה.
למרות הפן האמיתי בגישה של אומנים אלו, הרי שמאותו רגע, נותק באיזשהו מקום הקשר בין האומן לבין המציאות.
ברגע שנותק הקשר, לא ניתן עוד לאמוד את "הצלחת היצירה" מבחינה אומנותית. מבקרי האומנות עמדו כרגע לפני בעייה חדשה: כיצד נוכל להעריך האם אומן זה או אחר, הוא אומן גדול.
עד אז, המציאות עצמה, שימשה כאבן בוחן להצלחתו כביכול, של האומן. אך מה יהיה עתה?
ההמשך יבוא אי"ה.
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 28/04/2010 08:23:07
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2010 22:27 |
|
| |
אכן, עם רגע ההתנתקות של האומן מן המציאות, ברגע שהאומן מתחיל להיות הנושא ולא המציאות האלוקית, אמות המידה מתערערות. עתה, בכדי להעריך את היצירה, יש לבחון לא את היצירה ביחס למציאות, אלא את האומן ביחס לאומנים אחרים.
מעניין שבמקביל לתופעה הזו שקרתה בתחום האמנות, כך ממש קרה גם כן במישור המדיני.
מדינות רבות שינו את פניהם, משילטון מלוכני לשילטון דמוקרטי.
למרות היתרונות של השלטון הדמוקרטי על פני המלוכני, בתחום אחד ,לפחות, נופל השלטון הדמוקרטי על פני השלטון המלוכני.
בשלטון מלוכני, רשאי המלך לחשוב ולעשות כראות עיניו. זה מאפשר יתר כנות וחיפוש האמת.
לעומת זאת, השלטון הדמוקרטי, מייצר מושלים נוכלים ומעמידי פנים, משום שאת כל כוחם הם שואבים מן הקהל.
לשם השגת אמון הציבור, המועמד לשלטון הדמוקרטי, בונה את עולמו המוסרי והערכי, בהתאם לרוח הנושבת בעם, מתוך כוונה לשבות את ליבם.
הנה נוכחנו, כי הן בשטח האמנות והן בצורת השלטון, נתהוותה מציאות חדשה, לפיה האומן או השליט עוסק בתדמית במקום להיות כן ויצירתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 14:54 |
|
| |
אשמח להמשך.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 15:20 |
|
| |
מהו המוקד בדיוק?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 15:22 |
|
| |
אין לי מוקד מסוים, משנתך הרעיונית בתחום האומנות מעניינת אותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 16:25 |
|
| |
אולי אפתח בנושאים שונים בהם עוסקת האמנות?
מה הן הסוגיות העומדות לפני האמן בעת עבודתו?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 20:49 |
|
| |
מזה ומזה אל תנח ידך...
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 21:13 |
|
| |
נמתין לקבלת התורה...
|
|
|
|
|
