איילת
ברוכה הבאה אל הפורום.
סבורני שמואדיב (ואחרים) ענו היטב.
עם זאת, כהרגלי, אני מעיין בדבריך ומצרף את מה שיש לי לומר.
אך ראשית, דעי לך שעשית דבר גדול. אולי לא שמת לב לכך ש"רק" העלית שאלות. אבל זו בדיוק הדרך להתקדם, להפוך לאדם בוגר וחכם יותר, לקבל אחריות. זה לא רק תהליך ההתבגרות וההחכמה, אלא גם מצוה. מצוה לחשוב, מצוה ללמוד, לכן מצוה לשאול.
אוסיף כי התהליך לא תמיד קל. יש שאלות ויש שאלות. יש שאלות שקל לענות עליהן. יש שאלות שקשה מאד או אפילו בלתי אפשרי למצוא להן תשובה, גם אצל החכמים והרבנים הגדולים ביותר. אין אנו פטורים מחובת הצגת השאלות, כי בנפשנו הדבר, אבל צריך לדעת כי למרות שלא תמיד יש תשובה, אין זה גורע מחכמתם של חכמים ומצדיקותם של עובדי השם. סבורני שלשאלות שהצגת יש תשובה, אפילו תשובה קלה ופשוטה בדרך כלל, אבל בשנים הבאות תיתקלי, ככל שתוסיפי לחשוב ולברר, בשאלות קשות ונוקשות. צריך לפתח חוסן פנימי, לא לפחד מהשאלות אלא לדעת שהן המסלול שמוליך אותנו להתקרב אל ה'. אך המסלול הזה עולה לפעמים בייסורי נפש, ואז פתרון טוב, לפעמים כמעט היחיד, הוא לשפוך את הלב בתפילה לפני אלקינו.
עד כאן הקדמה. מכאן ואילך אני דן בדבריך. ושוב, לפעמים אני רק מנסח אחרת מה שכבר כתבו קודם. אני מעתיק מתוך שאלתך ועונה מה שלדעתי יש לענות.
כתבת: "אני רוצה להבין יהודים מהעם שלי ואני רוצה להבין את הדרך שלהם -יכול להיות שאני לא יסכים אבל אני יבין."
המשאלה להבין אחרים היא דרך חשובה מאד להתעלות. אבל צריך לדעת שלא כל אדם יכול להוות דוגמא ומופת בהתנהגותו. האם כל מי שסובב אותך הוא אדם שבודק את עצמו בכל החלטה וצעד? אני משער שאת מכירה את התופעה שאנו מחלקים את החיים למעשים "קטנים" שבהם אנו מוצאים את עצמנו מתנהגים לא תמיד בחכמה ובאצילות, לבין התמודדויות "גדולות" שבהן אנו מגייסים כוחות ומשתדלים לברר את האמת ולנהוג לפי הראוי, גם אם זה קשה. ואדרבה, אנו גאים בעצמנו כשאנו מצליחים לעמוד בחובתנו.
לא אצל כל אדם זה כך. או שיש בני אדם שאינם שותפים למחוייבות לבדוק ולחשוב ולנהוג באצילות ובטוב. אל לנו לשפוט אותם, ורק לדעת שאין הם דוגמא טובה.
מקרה מורכב הרבה יותר הוא כאשר אדם נוהג לא נכון אבל מסיבות אציליות. למשל, אדם טועה לחשוב שדבר מסויים הוא מצוה וערך, והוא פשוט לא בירר מספיק את הדברים. אולי הוא שמע משהו שהוצג בפניו כמצוה ומאז הוא מסור לאותו ענין, למרות שזו טעות. אולי הוא באמת דבוק למצוה מסויימת, אבל מחשיב אותה מעבר לכל פרופורציה, גם במקום שאין בכך צורך או שזה כבר איסור.
האם אפשר לעזור לאנשים כאלו? לא בשלב שבו את נמצאת בחייך. בעז"ה תלמדי ותשכילי, ותשתדלי להיות אדם גדול, וממילא תשפיעי על סביבתך בכל האופנים שאנו משפיעים הלאה. אבל כיון שאין לנו קשר ישיר לאותם טועים, אנו רק יכולים לבדוק אם הם טועים ולא אנחנו, ולאחר שביררנו את הדבר ואנו שלמים עם דרכנו, אז אנו יכולים לרחם עליהם ולהתפלל עליהם. ולא עוד.
כתבת: "אני שמחה שיש לי בעם אנשים חזקים שהולכים ומראים דוג' לכל הסובב."
אני מסכים עם ההגדרה שלך. כדי להיות מסוגל לתת דוגמא לאחרים, צריך הרבה כוח נפשי. כדי לחיות ולשרוד מול נסיונות, צריך כוח. זה לא תמיד קל. וזה תמיד מרשים ומעודד אותנו לראות כיצד אנשים לא נפלו אלא התעלו והם לכולנו דוגמא ומופת.
כתבת: "אבל אם אין אהבת א"י בציבור שלהם-הציבור החרדי{שזה חלק מהמשולש של אהבת ישראל תורת ישראל וא"י}-למה לחיות כאן? "
למשפט הזה (כמו של אמירה) יש הנחות יסוד וראוי לעיין בהן.
מהי אהבת ארץ ישראל? ואם יורשה לי לשאול שאלה "אפיקורסית", האם באמת יש מצוה כזו? מהיכן היא נלמדת? מה היא כוללת בדיוק? האם יש זהות בין "אהבת ארץ ישראל" לבין "התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל" ועם שתיהן ל"הקמת ממשלה יהודית בכל ארץ ישראל". גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא ציוני ומתגעגע בכל ליבו להקמת ממשלה יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. בשנות חיי שרבות בהרבה משלך התאכזבתי ואני מבין שזה חלום רחוק, אבל אני עדיין מתגעגע אליו. ועם זאת, אני מבין שלא כל אדם שותף לדעותי ולמה שנראה לי כה ברור ופשוט. ואני גם יודע שתפיסות אחרות אינן בהכרח טעות אלא גישה פרשנית אחרת.
הזכרת "משולש" של תורה, עם ישראל וארץ ישראל. זו דרך אחת להציג דברים, ואני משער כי כך מקובל במקום לימודך. אלו אכן ערכים - ושאיפות מופלאות. אבל יכול אדם להיות בעל שאיפות מופלאות שמסודרות אצלו בסדר אחר. ולסידורים אלו יש בסיס בהלכה ובתורה.
אנו נוטים להאמין שהאופן שהתרגלנו לחשוב, שנראה כל כך מסודר וכל כך מבוסס במקורות, הוא היחיד ואין בלתו. אבל מגלים לאחר הלימוד שזה לא כך. יש דרכים שונות לעבודת ה'. יש דרכים שונות לאהבת ה'. יש שיטות שונות במצוות שכולן לגיטימיות. ויש דרכים מספר כדי לקיים אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל.
וכמובן, לפעמים יש טעויות בהבנה, כפי שמומחש בדבריך ובדברי העונים.
כתבת: "יש את הדגל והמנון שלא שייך לממשלה".
מה הם דגל והמנון? אלו הם סמלים. ניתן לראות בהם סמלים של חירותנו ושל קיום ההבטחה האלוקית לשוב לארצנו. גם אז, יש מקום לומר שהם אינם "קדושים". (וזה גם בלי להיכנס לדיון שנפתח כאן על כללי הקדושה של חפצי מצוה בהלכה).
נכון שזה נשמע טפשי ומתנכר לחסד ה', אבל יש כאלו, שמתוך מה שהתחנכו לאהבת התורה והמצוות, דווקא רואים במגורינו בארץ ובקבלת עצמאות ואחריות עצמית, כביכול מרד כלפי שמים. מדוע הם סבורים כך? מדוע מורה דרכם לימד אותם כך? אלו שאלות היסטוריות. גם אני סבור שהם ומורה דרכם טועים. אבל אני גם מבין שהוא היה אדם גדול במובנים רבים אחרים. וכאשר התלמידים קטנים ואינם חכמים, הם מתייחסים לאותה טעות שלו כאילו עליה עומדת כל התורה כולה.
ואנו עשויים ללמוד משהו מהתופעה הזו. להיזהר בעצמנו לא לתת משקל יתר לשום דבר, גם לא למצוה ולסמל. עלי לדעת להבדיל בין מה שחשוב לי רגשית לבין מה שההלכה קובעת לגביו, כי כל החלטה הלכתית עשויה להיות מורכבת ומביאה בחשבון שיקולים נוגדים. (מחללים שבת כדי להציל נפש. מבטלים קרבן פסח כדי לקבור מת מצוה. ואלו רק שתי דוגמאות מפורסמות מאד שבהן מצוה עיקרית נדחית כאילו לא היתה).
כתבת: "זה בחירה של הקב"ה-הקב"ה בחר במנהיגים הללו ואנחנו צריכים לשמוח בכל מה שה' עושה."
אני מסכים שיש חובה לכבד את רצון ה'. אבל הרי ידוע לך שאנו בוחרים את מנהיגינו בקלפי מתוך רשימות שלא נקבעות על ידנו אלא על ידי המפלגות עצמן בתהליכים שהם לא תמיד דמוקרטיים. נכון שאפשר לומר על כל מה שקורה שהוא רצון ה' - אבל אז צריך לומר שגם השואה היתה רצון ה', והאם צריך לשמוח עליה חלילה?
אני מוצא שקשה לי להבין את הקביעה שלך שהמנהיגים הנבחרים בקלפי הם רצון ה'. הלוואי והם היו כך. (ואישית, אני סבור שהמנהיגים שלנו היום, כוונתי לאנשי הימין, הם מוצלחים מאד, אבל אולי אהבתי לציונות ותמיכתי בימין מעוורת את חוש הביקורת שלי. חשוב שאדם ידע שהוא עלול לטעות מחמת אהבה).
כתבת: "אני באמת לא מצליחה להבין את העניין של לא לחגוג את היום שבו קיבלנו את מה שהק"ה הבטיח לאברהם אבינו לפני אלפי שנים.הקב"ה בעצמו הבטיח לנו את א"י למה לא לציין את היום בו קיבלנו אותה שמחה רבה."
איילת יקרה, גם אני סבור שהמדינה שלנו היא באיזה אופן הגשמה של הבטחה אלוקית. אבל אני גם מבין שיש כאלו שאינם סבורים כך. הם מסתכלים על העובדה שהמדינה היא חילונית על פי הגדרתה, שהיא אינה מחוייבת לתורה ולשמירת מצוות, שהיא מחנכת לא רק לתורה ולפעמים להפך, שמנהיגיה אינם מחוייבים לשמירת מצוות, ועוד ועוד. ואלו שרואים בכך מבחן, מתקשים להסכים לכך שמדינה שהוקמה על ידי חילונים מוצהרים יכולה להיות הגשמת הבטחה אלוקית.
אני משער שאת, אני ורבים אחרים רואים במדינה קיום הבטחה אלוקית אלא מבינים שזה נעשה בשלבים. בנקודה זו אני מסכים עם הרב קוק ע"ה, שהגאולה מגיעה בשלבים. ואנו באחד מהם (ואני מאד פוחד שאנו עלולים לקלקל ולאבד את מה שעשוי להיות הבית השלישי שלנו. אבל אז אני מאמין בה' שיתן לנו ביום מן הימים בית רביעי). אבל אני גם מבין שהרעיון הזה, על גאולה בשלבים, הוא קשה, גם אם לנו הוא כה ברור. ויש כאלו שהורגלו לחשוב שלא יתכן כך. ויש להבין את הסתכלותם. אם אנו רוצים לשכנע אותם בנכונות תפיסתנו, עלינו לדעת לנסח אותה ברורות ולהסביר אותה מן המקורות. וזה תפקיד קשה מאד. אם תרצי ליטול בו חלק בעתיד, יהיה עליך ללמוד עוד הרבה מאד. יש גם היום רבנים גדולים שמנסים להסביר את הרעיון הזה, ועם כל זה לפעמים הלבבות אטומים אצל אחינו (וגם כאן הביע הרב קוק תקוותו שהגאולה תתפשט וכל הלבבות ייפתחו לתשובה. וזה אכן כתוב בתורה בפרשת ניצבים, ושם הצלחת התהליך מיוחסת לנס של ה'. אולי בדרך של בשר ודם זה בלתי אפשרי? אין אנו פטורים מלנסות, אבל נסיון צריך להעשות בתבונה ובזהירות ומתוך כבוד לזולת).
כתבת: "אולי תצליחו להבין את מה שאני אומרת ותתנו לי תשובה כלשהי -למה?"
אם הצלחתי להבין את מה שאת שואלת, את רוצה להבין מדוע מה שברור לך אינו ברור לאחרים. זאת למרות שגם הם נאמנים לה' ולמצוות באופן עקרוני. ובכן, שאלת שאלה גדולה. מדוע אנשים נבדלים זה מזה? מדוע אין הם מסוגלים להגיע לידי הסכמה כמו שאפשר להגיע להסכמה כמה זה שתים ועוד שתים? הרי מדובר בתחום לימודי, שאפשר ללמוד את הנחות היסוד ולהגיע באופן חד משמעי למסקנה אחידה, נכון?
ובכן זהו, שלא. במילה אחת: זה מורכב מדי. בכמה מילים: בני אדם, אם הם זכו, לומדים מקורות ומפרשים אותם. הם הולכים בדרך שהתוו להם מורי דרכם. לפעמים הדרך מתעקלת.
צאי וראי שגם בסנהדרין היו מחליטים לפי רוב. וכפי שכתבו רבותינו הראשונים, אין דעת בני אדם שווה. ההבדלים עלולים להיות עצומים.
דוגמא אחת שאולי אינך מכירה. האם מותר לעשות ברית מילה בשבת? כן. האם מותר להשחיז סכין לברית מילה? לא. מבטלים את הברית אם אין סכין. אבל שיטת רבי אליעזר התנא היא שמותר להשחיז. במקומו, התלמוד מספר לנו, נהגו לכרות עצים כדי לשרוף פחמים כדי להכין סכין למילה. המונח הוא "מכשירים של מכשירי מצוה". ולמרות שחכמים חלקו עליו, כל תושבי עירו של רבי אליעזר נחשבו כצדיקים על שהם שומעים לרבם.
אני מסתפק בדוגמא זו, למרות שהנושא צריך לימוד רב. אני סומך עליך שתמשיכי לעיין וללמוד. תוכלי גם להמשיך לכתוב כאן. כולנו משתוקקים לזכות להלכה אחידה ואמיתית. כל מה שאנו מבררים מקדם אותנו עוד צעד לקראת המטרה הזו.
כתבת: "מה הם שורפים את דגל ישראל?זה לשרוף את העם שלנו אנחנו עם אחד".
בזה איני מסכים איתך. את רואה בשריפת הדגל את שריפת העם. אני מבין שהם מרגישים כמו אברהם אבינו שניפץ את הפסילים של אביו תרח. את סבורה שהם טועים? גם אני. אבל אני כן מבין מדוע הם מגיעים למסקנה זו. ושוב, כדי להוכיח להם שהם טועים צריך ללמוד הרבה ולדעת להסביר. וגם אז, יתכן שהם יאטמו אזניהם משמוע. זה עצוב מאד, אבל אל לנו להישבר בגלל שאחינו טועים ואינם רוצים להקשיב.
כתבת: "יש כאלו שהם שבויים -שהלבבות שלהם שבויים במקום אחר אז נתפלל לרפואתם."
אני מסכים לחלוטין. זה הטוב ביותר שאפשר לעשות כרגע. ואין כמו תפילה. גם להקל עלינו וגם כדי לזכות לסייעתא דשמיא לתיקון המצב.
כתבת: "למה להיסגר ולא לעזור?למה לא לחנך את הילדים לעזור לאדם שבמצוקה?"
בזה לא הבנתי את דבריך. אותו ציבור שממנו יצאו שורפי הדגלים ידוע במעשי חסד רבים. וכבר הזכירו כאן אגודות חסד.
אביא לפניך סיפור אחד למרות שכבר הארכתי מאד. מספרים על הרבי מסאטמר, הוא הוא בעל הגישה שמתנגדת למדינה ורואה בה, על פי תפיסתו (השגויה לדעתי ולדעתך) מעשה שטן. פעם בא אליו שמאלן מישראל, שאשתו חלתה בסרטן, והיה זקוק לכסף כדי לממן טיפול באמריקה (הרבי מסטמר גר באמריקה). השמאלן פחד להגיע אליו בגלל דעותיו ובגלל מלחמתו ביהדות, אבל לא היתה לו ברירה.
להפתעתו, הרבי מסטמר קיבלו במאור פנים. בירך אותו לרפואה שלימה, ונתן לו סכום כסף גדול לממן את כל מה שצריך. הוא לא הזכיר במאומה את העבר ואת מעשיו הרעים.
האשה בחסדי שמים החלימה. השמאלן בא להודות לרבי. ואז הרבי הסב ממנו את מבטו וצעק עליו: עוכר ישראל, צא החוצה!
אני סבור שזה סיפור יפה מאד, אם הוא אמיתי. הרבי דאג לשלומו הפיזי ולשלום אשתו. אבל אחרי שהבריאו, ראה אותו כעבריין ולא רצה לדבר איתו. (אני מוסיף שאני הייתי מעדיף לשוחח עם השמאלן ולנסות לתקן את דעותיו ולהורות לו דרך תשובה. הרבי מסטמר לא רצה או לא היה יכול לעשות זאת. לא הייתי שם כדי לדעת את שיקוליו).
כתבת: אני רוצה תשובות בבקשה.אני לא רוצה להגיע למצב פנימי של שנאת חלק מעמ"י.
את צודקת. אסור לנו לשנוא את עמנו. כיצד לומדים לא לשנוא אלא לאהוב? כיצד מרחמים? אם מבינים שהם בני אדם כמונו, אלא שהם לא זכו לחינוך שאת קיבלת. וכיון שהם רחוקים מאיתנו ולא יקשיבו לנו, אין לנו אלא להתפלל עליהם. ויותר מזה, להתפלל על עצמנו. שלא נבוא לידי גאווה. שלא נבוא לידי חוסר הקשבה לזולת. שנתמיד בהשתדלותנו לעשות תמיד את רצון השם. כי זה כל האדם.
***
שיניתי קצת את כותרת האשכול כדי שידעו על מה מדובר בו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
