לימוד ישיבתי מול המתודה המדעית-תגובה למאמר של הרב מיכי

הרב מיכי במאמרו "בין מחקר ל'עיון': הרמנויטיקה של טכסטים קאנוניים" מנתח יפה את הבעייתיות של שיטת הלימוד המסורתית מול ניתוח הגמרא בכלים מדעיים. הוא מודע לפתרון הטוען כי אין חובה שדברי הגמ' (או המשנה) יהיו תמיד נכונים ודי לנו בכך שהם מחייבים. פתרונו שלו מבוסס על כך שקיימת השגחה המכוונת את הפסק הממוסד, כי לא יטוש ה' עמו לדרוך בטעות.

פתרון זה, הגם שהוא משקף נאמנה הלוך רוח גדול בעולם הישיבות, בנוי על הנחה שלמיטב ידיעתי אין לה הוכחה אמיתית. למעשה הוא פתרון מיסטי.

הפתרון הנ"ל נומק "שאם אדם מניח השגחה אלוקית על כל פרט בבריאה, אפילו בבעלי חיים ובדוממים, פשיטא שצורת לימוד התורה, שהיא הדבר שעליו עומד העולם, ולשמו הוא נברא, לא נמלטת מן ההשגחה המפורטת הזו" (ציטוט). הנימוק מראה רק כי הפתרון אינו בלתי הגיוני, אך אינו מוחלט היות ובהחלט יתכן (וכך מקובלנו) כי ההשגחה אינה פועלת בעניינים הנתונים לשכר ועונש, וכשם שאין אדם נאנס לבחור את אשתו היות וזו מצווה (רמב"ם באיגרת) כך אין העם נאנס לבחור בפסק מסויים, היות וזו מצווה.

הובא עוד נימוק לגישה זו ותמציתו היא כי סביר שראשונים ואחרונים טעו לפעמים. בוודאי. וגם סביר כי עורכי קבצי הפסקים (כמו הרמב"ם, שו"ע ומ"ב) בכלל זה. הנימוק אינו נימוק בעד הגישה, הוא רק מוכיח שאין הגיון לכוין את ההשגחה לאיש (וממילא היא לקובץ הפסקים). אך אינו מוכיח כי יש בכלל השגחה על פסקים.

לכאורה קיימות ראיות מגד הסבר זה:

1. ההנחה כי יד ה דואגת כי בנ"י לא יפסקו שלא כהלכה וודאי שאינה נכונה לטווח קצר, כאמור בתורה לגבי בי"ד טועה וקרבנות הכרוכים בכך. פסק סנהדרין היה שקול להלכה הממוסדת בספר בעל סמכות היום.
2. נאמר כי רבי מאיר צדק ואין הלכה כמותו כי לא יכלו חבריו לרדת לסוף דעתו. היכן כאן ההשגחה?
3. נפסקו פסקים שכיום ידוע כי הם מתבססים על טעות. הדוגמאות המפורסמות הינן הריגת כינה בשבת ואכילת תולעים שלא פרשו. היכן כאן היד הנעלמה המכוונת? תאמר שרכן מקרים אלו מותרים ולא מטעמם – תמוה.

    יוער גם כי גישה זו מגבילה את הכלל "לא בשמים" (אמנם אם לדין יש תשובה)

באשר לגישה השניה שהובאה, ברצוני לתמוך בה תוך מתן לבוש שאינו דקונסטרוקציוני מובהק.

במערכת המשפטית החילונית קיימת אסכולה הטוענת כי הפרשנות הראויה של חוק אמורה להיות מוסקת מנתונים רבים, ביניהם מטרות ןתכלית החוק, הקשר חקיקתי, מעגלים רחבים אחרים של עקרונות מקובלים ואמות מידה בסיסיות הצומחות מתוך התודעה החברתית של העם. לשיטה זו יש חשיבות לא לכוונת המחוקק לפני 1000 שנה אלא לכוונה תיאורטית כזו לו היה החוק מחוקק כיום. "המשמעות ה"נכונה" יכול שתשתנה מתקופה לתקופה". אך יש תנאי אחד חשוב- צריך להיות עיגון לפסק בלשון החוק: כלשונו של השופט ברק (בפס"ד קבוץ חצור) "כיצד תיקבע המשמעות "הנכונה" של דיבור בחוק? נקודת המוצא היא הלשון שנקט המחוקק.אין לך משמעות "נכונה" של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות לה נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק אא"כ כל משמעות המעוגנת בלשון מביאה לאבסורד. לעולם יש לפתוח בלשון החוק אך לעולם אין לסיים בה. מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור האחת ויחידה כאפשרות "נכונה" . בחירה זו נעשית על פי מטרת ההוראה ועל פי תכליתה "הוראת חוק אינה חסרת כיוון או מטרה. הנורמה החקוקה היא נורמה תכליתית" (בג"צ 47/63) "החוק הוא יצירה נורמטיבית הבאה להגשים תכלית חברתית והוא בטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק"  אשר תגשים לפי המעגלים שנמנו לעיל ולאו דווקא לפי כוונת המחוקק ההיסטורי וכדבריו" בעוד שלשונה של יצירה ספרותית עשויה כנראה שיהיו לה מספר משמעויות "נכונות", וכל קורא עשוי לאמץ לעצמו את המשמעות הנראית לו. לשון החוק מחייבת משמעות "נכונה" אחת, שכן הבריות חייבות לנהוג על פי האמור בחוק, שאם לא כן תופעל נגדם הסנקציה המאורגנת של החברה. המשמעות "הנכונה" יכול שתשתנה מתקופה לתקופה. לאותו ביטוי עצמו" לפי התכלית החברתית הרצויה והתודעה העכשווית של העם".

"לעיתים קשה בדיקת הרקע הכלכלי של החוק.....אין אני מוכן כלל להעמיד את המחוקק כמי שעשה מלאכת מחשבת. הנסח, כמו הושפט, עושה מלאכה אנושית, על חולשותיה ופגמיה, את פרשנותו של החוק יש על לשונו ועל הגיונו ועל מטרתו...", על השילוב, כפי שנאמר לעיל.

וכלשונו של ברק בספרו "בקביעת התכלית ההנחה היא, כי חוק אינו יצירה יחידה של מחוקק חד-פעמי הפועל בחברה בת-חלוף. החוק הוא יצירה נמשכת של מחוקק קבוע הפועל בחברה חיה ותוססת. … על כן, תכלית החוק אינו מושג סטטי, אלא מושג דינמי".

ובלשונו הג'ינג'ית של השופט כהן : "אם כוונת חברי היא כי בפירושו של חוק לא נספק עצמנו במילות החוק; כי רשאים אנו, ולעתים אף חייבים אנו להמריא אל מעבר לחוק כדי למלא כרסנו חוכמה ודעת ממקומות אחרים אף הם סברתי וקיבלתי. ואולם זאת אוסיף ואומר: לעולם נפתח בלשון החוק, אך גם אם נרחיק מעבר לה, הנה לאחר שובנו משוט בארץ ומהתהלך בה, לעולם גם נסיים בלשון החוק. יתר על כן: בהלכנו אל מחוץ לחוק העומד לפירוש, בבקשנו חוכמה ודעת ממקומות אחרים - ובכל מהלך הדרך - לעולם נוסיף ונפזול אל החוק כמרכז החיים, שמא נתעה ונטעה" 

אין צורך להכנס לפלפולים אודות שיטתו ולהשוותה את במפורט עם השיטה ההלכתית, אך ניתן להבין משם את העקרון: הסברות ודעת הפוסק יכול ותשתנינה (גם בגלל רקעים חיצוניים, מוסר חיצוני, דעות שולטות והליכי חשיבה) אך לעולם יש למצוא עיגון בלשון החוק. גם אם יש סיבות "חיצוניות" לחוקים שקודקס החוקי לשונו מחייבת ואין אנו רשאים לסטות ממנה. ניתן לדחוק בה אך לא לחרוג ממסגרתה.  לפרשן חירות במסגרת ההגיון, הכוונה לאמת ובמסגרת המילולית בלבד.

הטענה כי "הוא שומט את הקרקע מתחת לחשיבות (ואולי גם לאפשרות) המו"מ התלמודי-עיוני" -כמובן שאינה חלה על האמור והמו"מ המשפטי הענף יוכיח.

האמור יוטעם יותר אם אכן בעניינים שלאחר מתן תורה והקבלה שבע"פ נותרו פתוחים ונוצרו בהם מחלוקות אין אמת מוחלטת, אך אין זה הכרחי לענייננו.

תלמיד
האם ההצמדות ללשון החוק היא בבחינת רימון מצא, תוכו זרק וקליפתו אכל?

רדף
אני צטטתי את רב האי גאון שטען על שיטת רס"ג בקידוש החודש שקנה הוא לדחות בו את האפיקורס. אני הקטן סבור שבנושא קידוש החודש רס"ג אמר את דבריו מתוך אמונה שלמה, אולם האם באמת הוא האמין שמשה הוריד את הכל מסיני או שמא קנה הוא לדחות בו את האפיקורס? כהפוך על הפוך נראה לי שהוא האמין בכך, שהרי בתור קנה שיטה זו כ"כ קשה שקשה להבין היאך היא תתקבל על דעתם של קראים.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 25/04/2010 22:10:16

הרב מיכי
האם לשיטתך אין טעם לחפש נוסחאות ולהגיה ספרים?
האם תאמר שכשם שהספר צודק כך גם המנהג, ומה תאמר בסתירה ביניהם?

הרב מיכי

טווח קצר וארוך – אכן הבדלת. אך מה סברא לחלק לעניין ההשגחה על העם שלא יטעה. לא אכפת לה' שיטעו 100 שנה אבל 300 כן?

בע"ב

אם כוונתך שזורקים ככל הניתן (במגבלות השיטה) את שדברים שרוצים להתנער מהם – לא זו היתה כוונתי.

הרב אברהם לא מספר סתם ווארטים - כל מילה שיוצאת מפיו צריכה עיון