| נשלח ב-29/4/2010 20:31 |
 |
| |
מה הדבר המוזר ביותר שיצא לכם לעשות בגלל הסוכרת?
בגלל מחלת הסכרת, מתעוררים כל מיני מצבים מעניינים ואני חושבת שיהיה משעשע לשתף מקרים מוזרים וכו' שאירעו בגלל זה.
למשל:
אתמול הייתי חייבת לצאת כבר מהבית, והייתי חייבת גם לאכול.
אני לא אוהבת לאכול באוטובוסים (במיוחד לא ירקות מבושלים עם רוטב טחינה...) וחשבתי אולי שזה יפריע למישהו וכבר היה לי תסריט שלם בראש:
"סליחה גברת - את יכולה בבקשה לא לאכול את זה עכשיו? אני בהריון הריח עושה לי בחילה"
"אז מה עדיף? שאת תקיאי או שאני אתעלף?"
היות שבדו-שיח הוירטואלי ההגיון שלי היה נשמע תקין (וגם שהתפללתי שהאוטובוס יהיה ריק...) אכן אכלתי באוטובוס בלי בעיות...
אבל היום היה מעניין יותר.
לא הספקתי להכין לי אוכל נורמלי לקחת איתי לעבודה, רק חטפתי יוגורט בדרך לצאת מהבית, אז יצא מצב שהשעות עוברות, אני עסוקה במשרד, ושוכחת לאכול.... עד ש.... מתחיל תחושת הרעד והסחרחורת והבלבול וכבר לא ידעתי איך קוראים לי.
יצאתי סוף סוף לקנות אוכל נורמלי, וקניתי גם קופסת ריבה קטנטונת,
בדרך חזור לעבודה, כבר באמת חשבתי שאני אתעלף ברחוב, ולא היה מקום לשבת ולא כלום
באמצע הרחוב פתחתי את הריבה ואכלתי את זה עם האצבעות חחחח
ולא היה אכפת לי מי או מה מסתכל או חושב עלי.......
ובאמת אחרי דקה וקצת - התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב.
עכשיו שאני חושבת על זה אני צוחקת - אני הייתי מאוד מתפלאה לראות אשה חרדית אוכלת ריבה עם האצבעות ברחוב....
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/4/2010 21:07 |
|
| |
אם רק אילו המצבים אז את בדרך טובה.דבר אחד אני אומר לך: חשוב ביותר!!! לשים שעון מעורר בסלולארי, במחשב נייד, שעון עם כמה אפשרויות צלצול ובזמנים שונים. וכל זאת להזכיר לאכול ולא להגיע למצב של היפו. דבר נוסף חשוב!!! תתחילי לבדוק לפני ואחרי ארוחות, כי אם את מגיע למצבי היפו זה לא מתחיל להשמע טוב.
ןעכשיו אספר סיפור: לאחר שהתחלתי את הטיפול באינסולין החל לרדת לי הסוכר גם למצבי היפו, מאחר ועד אז חוויתי רק היפר (ההיפו אצלי היה בסביבות ה250-300) ירדה לי הרמה מאד- הרגשתי סחרחורת ורעב לא נורמלי, הגעתי בדרך לא דרך לחנות הקרובה תוך כדי הליכת שיכור, קניתי לי ארטיק התיישבתי על המדרכה והתחלתי לאכול. תאמינו לי לא ראיתי ולא שמעתי כלום, בעל החנות יצא הסתכל עלי ושאל להזמין לך אמבולנס? הסתכלתי עליו נתתי חצי חיוך ועניתי: לא אבל עוד ארטיק יחזיר אותי למצב נורמלי וכל זה למול חומת אנשים חסרי רגש שלא באו לעזור אלא רק למלא את סקרנותם
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2010 00:35 |
|
| |
אני חושב שהכותרת צריך להיות המתוקים מספרים על עצמם
הסיפור שלי בחודש אלול נודעה לי שאני מתוק אז בחודש תשרי הייתי קצת ..... עד שמתחילים להתרגל למצב החדש זה לא קל אבל ב"ה עברנו את זה
בחול המועד סוכות נסעתי לירושלים, אכלתי ארוחת צהריים ועשיתי חשבון שתוך שעתיים אני בירושלים ותהיה לי סוכה לאכול. אבל רבות מחשבות בלב .... בקיצור הייתי באמצע הדרך, ואני מתחיל להרגיש שהסוכר מתחיל לרדת ויש פקק לא קטן. אז אני לא עושה חשבון אני מוציא מהכיס שלי הקרקר ואני אוכל. ישבתי ע"י החלון למזל שלי החבר שלי לספסל היה יהודי חסידי בגיל שישים פלוס והוא פותח עלי זוג עיניים, אבל אני עשיתי את עצמי כמו שום דבר לא קורה ואני אוכל. היהודי שישב ע"י יצא מדעתו. אז הוא פונה עלי די בשקט: אברך הכל בסדר אתה מרגיש טוב? ( אז התביישתי אם המצב שלי היום אני שם פס על כולם ) אז עשיתי חשבון הוא לא מקיר אותי אז אמרתי לו יש לי סוכרת אז הוא אמר לי יש לו גם כן סוכרת אבל הוא בחיים שלו לא היה עושה מה שאני עשיתי אז אמרתי לו לפעמים התורה אומר ליהודי חרדי לא לצום ביום כיפור אם הרופא אומר שאסור לצום. אני הייתי במצב כמעט של היפו אז אני צריך לשמור על עצמי ולאכול ואם אני הייתי לא אוכל אז היה שמח באוטובוס אז בא לעשות את זה בשקט. אז דיברנו כל הדרך על הסוכרת והוא עזר לי מאוד אם כל מיני עצות ונתתי לו גם כן לאכול בגלל שאני לוקח מספיק אם יהיה איזה בעיה בדרך שיהיה לי מספיק ורוב הפעמים אני מחזיר הביתה בגלל שנישאר לי
בסוף הנסיעה היהודי אומר לי מהיום אני מקבל על עצמי לא להיות עצלן יותר ולא להיתבייש
תוקן על ידי ככר_כסף ב- 30/04/2010 00:51:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2010 08:25 |
|
| |
זה היה לפני אולי 20 שנה חזרתי להר נוף דרך היער כנראה היה לי היפו כי פספסתי את הפניה ימינה להר נוף.
מצאתי את עצמי נוסע חצי מוערפל בתוך הלילה חשך מצריים
היה מזל שיצאתי מהיער בלי פגע
תוקן על ידי ככר_כסף ב- 30/04/2010 09:38:54
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2010 09:41 |
|
| |
במקרה כזה עוצרים את הרכב ואוכלים משהו (נכון אנחנו תמיד צריכים ללמוד מהשגיאות של השני) או שותים משקה פירות. תמיד רצוי שיהיה בקבוק נקטר וקרקרים/בייגלאך/עוגיות באוטו או בתיק באורח קבע או לחיילופין את הגלוקוז בבקבוקונים של 15 גר' בכדי לא להגיע לכאלה מצבים.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2010 10:43 |
|
| |
חח דריידיל - המתוקים מספרים על עצמם :)
וזה באמת מאוד מעניין איך אנחנו כבני אדם עושים תמיד את החשבונות של השני... שאותו יהודי שישב לידך הרגיש צורך להתערב בחייך - וזה בעצם יכול ללמד אותנו כולנו לקח לדון לכף זכות כל אחד,ולא משנה מה שהוא עושה...
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2010 12:27 |
|
| |
הנה סיפור מצחיק או מפחיד, תלוי איך מסתכלים על זה:
יום אחד נסחבתי עם הקטנים למכולת, ובחזור החלטתי לחכות למטה למתוק שלי שהיה בדיוק אמור לחזור עם ההסעה באותה שעה. אני מחכה לי בחלוק ונעלי בית, ותבנית ביצים על העגלה, והילדים, והילד איננו, ההסעה לא מגיעה. התחלתי קצת לדאוג והלכתי לקראתו לכיוון הרחוב הראשי עם כל התפאורה המתוארת מעלה וראיתי אותו מגיע ברגל, עם המנהל של החיידר בכבודו ובעצמו. מסתבר שההסעה השתבשה והמנהל החליט לקחת אותו הביתה בעצמו כדי שלא יתעכב מדי, בגלל הסוכרת. ממש יפה מצדו, אלא שכבר מרחוק ראיתי שמשהו ממש לא בסדר עם הבן שלי, הוא הלך כמו שיכור והנעל שלו נפלה כל רגע והוא לא הצליח לנעול אותה חזרה. לא חשבתי הרבה, רצתי אליו ותפסתי אותו רגע לפני שהוא "נמרח" על המדרכה. למזלי היינו ליד איזו פינה חשוכה אז נסחבנו לשם עם כל הכבודה, ואז ראיתי שכבר היה לו היפו בחיידר והוא גמר את כל השתיה המתוקה והסוכריות. ב"ה קניתי בדיוק קילו סוכר במכולת, פתחתי אותו ונתתי לו סוכר עם האצבע שלי, ולקחתי אותו הביתה בעגלה עד שהתאושש.
זה יכל להיות ממש מפחיד, אבל תראו איזו השגחה פרטית: בדיוק הייתי במכולת, וקניתי סוכר, ולא העליתי הביתה את הדברים, ולקחתי עגלה, ויצאתי לקראתו עם המצרכים, וכל אלו דברים שאני בדרך כלל לא עושה. אני לא אוהבת ללכת למכולת עם ילדים קטנים, לא נוהגת לצאת לרחוב בצורה כזו, ולא טיפוס שמחכה לילדים למטה. זה היה ממש משמים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2010 17:23 |
|
| |
הדבר המוזר אצלי אחרי כל כך הרבה שנים התחלתי לאכול בריא
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2010 21:00 |
|
| |
אותי כמעט עצרו בגיל 14 בכניסה לקניון מלחה, השומר הרוסי בדק לי את הפאוץ', שלף משם את המזרק והתחיל לבדוק את המחט.. הוא הזמין בקשר תגבורת, והגיע הקצין שאחראי עליו,הוא אמר לו שנראה לו שהוא תפס סמים, אבל אז הקצין הסתכל על האמפולה וראה אינסולין, הוא צעק עליו ושיחרר אותי לדרכי כשדמעות בעינים שלי..
בפעם אחרת הייתי בחו"ל, והלכתי לבקר בליל שבת חבר בקצה השני של העיר, בדרך חזור התחיל היפו ולא היה עלי כלום, הגעתי עם חבר שהיה איתי לבית שבו התארחנו ואז גילנו שיש לנו מפתח רק לדלת של הדירה ולא לדלת החיצונית של הבנין, תוך כדי שאני רועד ועומד להתעלף, עשינו סולם גנבים, טיפסנו על גדרות, ומשם לקומה הראשונה, וכך הגעתי לבקבוק קולה שהציל את המצב..
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2010 23:17 |
|
| |
המקרה של צורם מזכיר לי- כשנסעתי לים המלח אין ערוב ובלילה הייתי חייבת לצאת, שאלתי רב מה אני עושה במקום שאין עירוב? התשובה היתה להפתעתי - בשבילך זה פיקוח נפש במקרים כמו שלך אסור להלך ללא המכשיר, אינסולין ובקבוק שתיה מתוקה (היום יש את הגלוקוז).
אז הנה למדנו עוד משהו היום - ותודה לך.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2010 13:29 |
|
| |
כל אילו שגרים בחו"ל ואין שמה עירוב מה הם עושים
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2010 13:58 |
|
| |
חובה עליהם לשאת את המכשיר עם בקבוקי/כדורי גלוקוז.
|
|
|
|
|
