אכן, מקסמן, כאשר מישהו העלה איזו ספקולציה, נמשכו אחרים אחריו. זה התחיל עם עקיצה מענגת על אמנות מודרנית. אותו הדיון היה מתעורר גם אחרי איזה סימן אחר. בעלי דמיון ספרותי אולי היו לוקחים את זה לכיוון אחר. צחקתי מהתהליך. והצחוק יפה לבריאות.
באשר לתוכן דבריך, כאן הדברים מסובכים יותר. אני משער ששנינו איננו פיזיקאים תאורטיים. ביחס לעצמי אני בטוח בהחלט בדבר. הדבריך אופיניים לדיון הסכולאסטי אשר היה נשען על כמה מוסכמות פשוטות, כמו עניין הסיבתיות, על אמונות מוצקות, ועל מגמה ברורה להתאים הכל אל הוכחת האמונות האלו. במאות השנים האחרונות הדברים השתנו, ובמאה העשרים הם 'התקלקלו' לגמרי. כלומר, הפכו מאד מורכבים, מסובכים, ולא מובנים להגיון הרגיל. אבל הנסיון מאשר את הנוסחאות בצורה עקיבה וחזקה.
אנחנו מכירים היום בשלשה מישורים של מציאות. העולם של המסות הגדולות והמהירות מאד, העולם הזעיר, והעולם הרגיל שלנו, אשר לו אנחנו רגילים ועם החוקים שלו אנחנו מסתדרים. המכונית על הכביש והטיל למאדים עובדים מצוין לפי הפיזיקה הניוטונית. שני המישורים האחרים הם נושאי מחקר ונסיון אינטנסיביים מאד במאת השנים האחרונות. באחד מטפלת תורת היחסות, בשני מכניקת הקוונטים. התאוריה של המפץ הגדול שייכת לשני המישורים האלו, לא לעולם הרגיל שאותו אנחנו מכירים. טעות היא, לכן, להעביר כפשוטם את המושגים והתפיסות הרגילות שלנו אל המישורים האחרים. החוקים שם שונים. 'העולם הזעיר' הוא עולם העוסק במולקולה בודדת, באטום בודד, בחלקיקים התת אטומיים. יש למחקר הזה ישומים מעשיים, מה שנקרא ננוטכנולוגיה. אחד מתחומי המחקר החשובים והמעשיים הוא הביולוגיה. התא הביולוגי הוא בית חרושת זעיר העוסק במולקולות בודדות, מפרק ומרכיב אותן. ראשיתו של המפץ הגדול הוא בעולם הזעיר, לא בעולם הפיזיקאלי אותו אנחנו מכירים.
יש אקראיות 'בטבע הזעיר', חלקיקים מתהווים באקראי יש מאין ונעלמים, לפעמים מגיבים. תפיסת הסיבתיות משתנה או נעלמת. בכל זאת יש מדע מפותח ומוצלח מאד העוסק בתחום הזה ומיישם אותו.
יש גם מחקרים תאורטיים בדבר מבנה היקום שמעבר לתחום היקום שנוצר עם המפץ הגדול. אפשר למצא ברשת הרצאות די רציניות על מכלול הנושאים האלו.
עודד
