ליום הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א

בס"ד
ליום הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א
רבי שמעון בר יוחאי (או יוחי, מכונה בקיצור רשב"י) היה תנא בן הדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא. רבי שמעון היה חתנו (או חותנו) של רבי פינחס בן יאיר. בין תלמידיו החשובים נמנה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. עקב חשיבותו וגדולתו הרבה, בכל מקום שמוזכר במשנה "רבי שמעון" סתם הכוונה היא לרבי שמעון בר יוחאי.
תולדות חייו
המערה בפקיעין שבה התחבא, על פי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי במשך 13 שנה, עם בנו, רבי אלעזר
רשב"י למד מפי רבי עקיבא, בתחילה בבני ברק במשך שלוש עשרה שנה, יחד עם רבי חנניה בן חכינאי‏‏,ולאחר מכן אף בבית האסורים, קודם שהוצא רבי עקיבא להורג.‏‏
בריחתו למערה
רבי שמעון נמנה על החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).
עפ"י המסופר בתלמוד הבבלי[בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם ואמרו:
פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.
בעקבות הלשנה של יהודה בן גרים על דבריו, נדון ר' שמעון למיתה על ידי השלטון הרומאי, ונאלץ לרדת למחתרת. רשב"י ובנו אלעזר התחבאו 12 שנים במערה בפקיעין וניזונו מעץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. כל אותן 12 שנה היו שניהם לומדים תורה כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת ובטלו גזרותיו. או אז יצאו רשב"י ואלעזר בנו ממקום מחבואם, אך כשראה רשב"י בעולם אנשים מתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה וזריעה נתן בהם עיניו ונשרפו. יצאה בת קול מן השמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". חזרו רשב"י ואלעזר בנו למערה לעוד 12 חודשים, שבסופם יצאו מהמערה ופגשו אדם המביא לכבוד שבת שני הדסים, וכך ראו כמה חביבין מצוות על ישראל ונתקררה דעתם.
ביציאתו מהמערה התיר רבי שמעון מקומות מסוימים בטבריה שהיו בספק טומאת מת.
רשב"י לא צורף לסנהדרין שבאושא, ככל הנראה בשל הסיכון הפוליטי. בתלמוד מסופר כי יצא עם משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על שמירת השבת והמילה, לאחר שהוציא דיבוק מבת הקיסר הקיסר שמדובר בו כנראה היה מרקוס אורליוס שהיה נאור והגון, אם כי לפי הידיעות המעטות שנשתמרו מתקופת שלטונו היו יחסיו עם היהודים עוינים ביותר.
משנתו
בניגוד לדרכו של רבי ישמעאל, פעל רבי שמעון להנהגת לימוד תורה אינטנסיבי, והמליץ על זניחת הפרנסה. דוגמה לוויכוח בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בנושא תורה ועבודה אפשר למצוא במסכת ברכות:
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך. הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?
– מסכת ברכות ל"ה ע"ב
לעומת זאת, להמון העם הורה לחבב את המלאכה אפילו אם היא בזויה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" בלימוד התורה גרס פשטות, בהירות, היגיון וחיפוש אחר טעמיהן המעשיים של המצוות והתקנות הישנות.
רבי שמעון מוזכר פעמים רבות במשנה ובגמרא בנושאים הלכתיים, ומיוחס לו חיבור ה"מכילתא דרבי שמעון", מדרש הלכה על ספר שמות, והספרי, מדרש הלכה על ספרי במדבר ודברים, לפי שיטת רבו- רבי עקיבא.
טעמא דקרא
שיטתו של רבי שמעון בלימוד תורה הייתה לדרוש 'טעמא דקרא' (בארמית: טעם המקרא), כלומר לדרוש את הטעם של מצוות שונות בתורה, ולהוציא על פיו מסקנות הלכתיות.
הלכות שבת
רשב"י התיר מקרים שונים של מוקצה, התיר 'דבר שאינו מתכוון' וממלאכה'. בכל שלושת הדברים, שהם יסודות בהלכות שבת, הלכה כמותו, ולא כרבי יהודה, שחלק עליו בנושאים אלו.
דמותוהילולת ר' שמעון בר יוחאי - לקראת החלקה
חכמי דורו ראה בו "מלומד בניסים", ושלחו אותו למשימות קשות למען עם ישראל בין השאר סופר עליו שבימיו לא נראתה הקשת כלל, כביטוי לכך שהוא הגן על דורו מסכנת מבול.
יוחסו לו החיבורים האפוקליפטיים "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", חזונות גאולה שנהוג לייחסם לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסע הצלב השלישי (1191) ונפילת עכו בשנת 1291.
ספר הזוהר, הספר המרכזי של הקבלה, שפורסם לעיני כל בשלהי המאה ה-13, בשעה שגאתה הציפייה והתקווה לגאולה קרובה, יוחס אף הוא לרבי שמעון במסורת היהודית.
על רבי שמעון בר יוחאי נתחבר הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך" על ידי ר' שמעון לביא, שהיה כנראה ממגורשי ספרד אשר התיישב בטריפולי בלוב. פיוט זה מושר בקרב העולים לציונו במשך כל ימות השנה ובפרט בל"ג בעומר, והוא מקובל הן אצל החסידים, הן אצל הליטאים והן אצל הספרדים. יש מעדות המזרח הנוהגים לזמרו בכל ליל שבת. כמו כן, רבי ה"בן איש חי" חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי", והוא נהוג בעיקר אצל החסידים.
קבר רשב"י
חלקת הקבר של רשב"י בל"ג בעומר
לפי המסורת, קברו של רשב"י נמצא בהר מירון, בקרבת צפת. אתר הקבר משך אליו את מקובלי צפת במאה ה-16, וגרם לכך שמירון תעשה למרכזם. מאז נהוגה חגיגה גדולה הקרויה הילולא דרבי שמעון בר יוחאי על קברו בל"ג בעומר, יום פטירתו על פי המסורת, בו פוקדים את הציון מאות אלפים. נהוג להביא ילדים בני שלוש למירון ולספר אותם שם את התספורת הראשונה בחייהם בטקס המכונה חאלקה.

מתוך" ויקיפדיה"

מאמרים מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א

מאמר לל"ג בעומר
בזהר הקדוש מובא (הקדמת ספר הזהר אות מ"ט מאמר חזווא דרבי חייא) שרבי חייא התפלא: "עפרא עפרא, כמה את קשי קדל", כביכול התפלא על העפר כמה אתה קשה עורף. "דכל מחמדי עינא יתבלון בך", כל מחמדי העין נבלים בך, אתה טוחן את כולם, אתה הורס את כולם. אח"כ כתוב "אשתומם רגעא חדא", הסתומם רגע אחד, ושאל שאלה: האם גם רבי שמעון בר יוחאי, שהוא מנהיג את כל העולמות, המאור הקדוש, גם הוא נבלה בך? ותשובתו: לא, רבי שמעון בר יוחאי לא נבלה לך. לא יכול להיות שהוא נטחן על ידך. מה המובן של הדברים הללו? אנשים שלא לומדים זהר עם פירוש "הסולם", מבינים את הדברים כמו אגדה, אבל לפי מה שהוא מפרש הדברים עמוקים מיני ים: מה נקרא עפר? עפר נקרא הבחינה הד' דעוביות, זאת אומרת הרצון לקבל הנאה ותענוג, העצמותי, שהוא נבחן לבחינת לב האבן. מה זה לב האבן? כתוב שיש בחינות שאדם בכוחו לתקן, ויש בחינות שאין בכוחו לתקן. הבחינות שאין בכוחו לתקן נקראות בשם לב האבן, מלשון "אבן שאין לה הופכים", זאת אומרת אי אפשר לקחת את האבן הזאת ולהפוך אותה מרצון לקבל שיהיה רצון להשפיע. זה נקרא עפר. ואליבא דאמת יש להבחין בין אדמה לבין עפר. אדמה זה מקום הראוי לזריעה, עפר לא ראוי לזריעה, זאת אומרת שלא יכול לצמוח ממנו שום דבר. ע"כ כתוב שרק הקב"ה יתקן את הבחינה הזאת, כפי שכתוב "והסירותי את לב האבן מקרבכם, ונתתי לכם לב בשר." והמושג אבן, הרבי זצ"ל תמיד פירש מלשון הבנה, כמ"ש "וישם את האבן מראשותיו", שם את ההבנה מלמטה, למטה בחשיבות. כי הרצון לקבל למדנו, יש לו שני פנים: א) שרוצה לקבל הנאה ותענוג. ב) שרוצה להבין הכל. לכן האבן הזאת מרמזת על הרצון לקבל בשני הפנים שלו.
והנה כתוב שרבי חייא נשק לעפר מטרם שהתרעם נגדו. מדוע נישק אותו? זה מאוד משונה, כתוב שנישק לעפר ואח"כ הוא התקומם נגד העפר. אם זה לא טוב לך למה אתה מנשק את זה? נשיקה מראה על חיבור, זאת אומרת חיבור עם העפר הזה יש לכל אחד, כי לכל אחד יש חיבור עם הרצון לקבל הזה. מצד שני אומר "כל מחמדי עינא יתבלון בך". זאת אומרת מחמדי עינא הן כל הנשמות, הם נבלים בך, מפני שאתה שולט על כולם ואין אפשרות לתקן את זה.
כי אנחנו למדנו שיש ד' מדרגות: א) מדרגה שאדם נולד בה הנקראת רצון לקבל ע"מ לקבל. ב) אח"כ יש משפיע בע"מ לקבל, שהוא בחינת שלא לשמה והוא אמצעי בין הטומאה לקדושה. ג) אח"כ יש משפיע בע"מ להשפיע, שהוא קדושה גמורה, שהאדם מתקן את הרצונות דהשפעה שלו שיהיו באמת ע"מ להשפיע, דהיינו שאדם עושה מעשה של השפעה לזולתו, שהאדם מבטל את עצמו כנגד חברו, שאדם מבטל את עצמו כנגד הקב"ה, אז אם זה ללא התיקון הזה הוא עושה את הכל לתועלת עצמו. דגם שאדם משפיע הוא עושה לתועלת עצמו, גם שמבטל עצמו כנגד חברו וכנגד הבורא הוא עושה לתועלת עצמו. משפיע בע"מ להשפיע פירושו בדומה להקב"ה, כי הקב"ה משפיע לאדם טבע שני של אהבת הזולת, שהוא עושה את כל הדברים האלו, בלי שום ענין של תועלת עצמו. ד) המדרגה הרביעית נקראת מקבל ע"מ להשפיע. שהוא הולך ומשתמש עם הרצונות דקבלה שלו להנות ולהבין, לא מטעם שהוא רוצה, הוא מצד עצמו מוכן לוותר על זה, רק מטעם שחפץ בתועלת ה'.
אי אפשר לתקן את הרצון לקבל בעצמו, ועל זה הוא אמר "דכל מחמדי עינא יתבלון בך", כל הנשמות יכולות להגיע מקסימום לתיקון של להשפיע ע"מ להשפיע, לא יותר. אבל להגיע למטרת הבריאה, שענינה - שהבורא ברא את כל הנבראים בשביל שיקבלו, ויבינו וישתמשו בשכל להשגת אלקות, זה אי אפשר, מטעם שאי אפשר לאדם לתקן את כלי הקבלה שיהיו לשם שמים.
מצד אחד הוא נשק את הרצון לקבל, את העפר. מצד שני הוא אמר: איזו חוצפה, איזה קשי עורף, שאתה לא מוכן להיכנע לרשות הקדושה. אפשר להגיד שנשיקה היא מבחינת מה שכתוב באר"י ענין זווג דנשיקין, שזה מראה שבבחינת בכוח כן היה יכול להתמודד עם הבחינה הזו, אבל לא בפועל. כך אפשר לפרש. אח"כ רבי חייא התפלא: כל הנבראים נמצאים תחת השליטה של העפר הזה? שהרי כתוב שרק הקב"ה יכול לתקן את זה. דכתוב "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה" - לעתיד לבוא. אבל הבונים, אלו שבונים בנין של קדושה, הם מאסו את האבן הזאת. למה? שאי אפשר לתקן אותה . א"כ רבי שמעון הוא גם נשלט ע"י הבחינה הזאת או לא? איך יכול להיות כזה דבר?
אח"כ הוא אמר: לא!, רבי שמעון שהוא מנהיג כל העולמות, והמאור שמאיר, הוא לא נשלט ע"י הבחינה הזאת. וזה מתאים למה שבעה"ס אומר בספר מתן תורה שהדור היחיד שהשיגו גובה קומה של קכ"ה מדרגות, שהוא גובה הקומה שנקרא בחינת יחידה, שהוא אור של משיח, זה היה רק בדור של רבי שמעון בר יוחאי. שם ב"הסולם" הוא מסביר שזה לא כל כך פשוט, להבין באיזה אופן הוא כן השתמש עם הבחינה הזאת, אבל משמע שהוא כן השתמש עם הבחינה הזאת. וכיון שגובה הקומה של התגלות ה' שהמשיך רשב"י היה בתכלית הגובה, לכן כתוב שזה עתיד להתגלות בימות המשיח, מפני שזה אותו גובה קומה. לכן כתוב שרק ע"י האור שבספר הזהר יכול כל אחד ואחד לעתיד לבוא לצאת מגלות לגאולה. ולכן כתוב "עתידא חכמתא דא לאתגליא לזעירי יומין", מה זאת אומרת? אפילו לקטנים. מדוע? מפני שמטבע האור הגדול שהוא מאיר לכלים העבים ביותר. מה נקרא זעירי יומין? אפילו הקטנים ביותר גם כן יכולים להתרומם עי"ז. שמטבע האור הגדול לרומם את הכלים הנמוכים ביותר, כמו שלמדנו שאם נכנס אור דיחידה למדרגה הוא מתקן כלי דמלכות. ואם נכנס רק אור דחיה, כלי דמלכות לא יכול להצטף למדרגה, רק כלי דפירוש:. נמצא, כמה שהאור יותר גדול, יכול לתקן כלים יותר נמוכים.
ומה שאומר שנשמתו של רבי שמעון הייתה מבחינת אור מקיף, גם כנראה יכולים לפרש אותו ענין: שאור המקיף פירושו מה שלא יכול להתקבל במדרגה, אבל היות והוא היה יכול לתקן את הבחינה של העפר, אז היה יכול להמשיך האורות המקיפים השייכים לבחינה ד' שיאירו בפנימיות המדרגה. נמצא, מה שבשיתא אלפי שני צריך להיות באופן מוחלט בחינת מקיפין, הוא כן היה יכול להשתמש בבחינה הזאת. וכמו שמבינים שהחכמה הזאת מתגלה לזעירי יומין, דהיינו שהאור הגדול הזה יכול להאיר לכל הכלים, לכן היה בסגולת נשמתו להאיר לכל הכלל. מה זה כל הכלל? להאיר לכל הכלים.
מבחינת הענף הגשמי, רואים פלא - שביום הזה כולם נוסעים למירון, מנער ועד זקן, כל סוגי האוכלוסיה, ואין עוד דבר כזה דוגמתו. אלא זהו משום שנשמת רבי שמעון תיקנה את המשכת האורות הגדולים ביותר, שהם מגיעים אפילו לכלים הנמוכים ביותר, לכל הבחינות, בדוגמת בחינת "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", אפילו להכלים הנמוכים ביותר יכול להגיע אור כזה. לכן מבחינת הענף הגשמי כל אחד מרגיש שיש לו שייכות לל"ג בעומר ולרשב"י, אף אחד לא יכול לדעת למה באופן הגיוני, אף אחד לא יכול להסביר, אבל כפי הנראה זהו הענף הגשמי.
***
בזהר (פרשת האזינו) מדובר על הסתלקות רבי שמעון, וכתוב שאמר לתלמידים שלו: "עכשיו אני רוצה לגלות לכם דברים גדולים, סודות עליונים, שהיו כבושים תחת ידי עד עתה, והחזקתי אותם בכדי שיהיה לי מה להגיד ביום ההסתלקות שלי. כדי שלא יאמרו שבחסרון הסתלקתי מהעולם". קשה להבין זאת: מה איכפת לו מה יגידו, מה לא יגידו? כאילו זה לא מתאים שהוא מסתלק בלי להגיד איזה דבר תורה… אבל לפי מה שביארנו, יש בזה איזה הסברה מסוימת: ההסתלקות של הצדיק מהעולם היא בזמן שגמר את תפקידו. והכוונה - שאם הוא נסתלק בחסרון, דהיינו שעוד לא תיקן את הכל, אזי יש פגם. דאנחנו למדנו שביכולתו של רשב"י כן היתה לתקן את הכל. לכן בכדי שבאמת ההסתלקות שלו, תהיה מתוך תיקון הכל, לכן הוא גילה את הסודות האלו לפני פטירתו.
עוד כתוב שהקב"ה עם כל הצדיקים שבגן עדן כולם באים לשמוע את הדברים הללו. משמעות הדבר: אין המדובר על גילוים שכליים, כמו שאנחנו יושבים ולומדים משהו, באופן שכלי, אינפורמטיבי. שם מדובר שהוא המשיך את האורות האלו. ואנחנו יודעים שכשהצדיק ממשיך מלמטה, האורות האלו מאירים דרך כל העולמות, וכולם מקבלים תוספת שפע ע"י האורות האלו. וזה הפירוש שהקב"ה עם כל הצדיקים שבגן עדן עם המרכבה כולם באים לשמוע את הדברים הללו, מפני שהאורות הללו מאירים לכל המדרגות.
ורשב"י אז אמר: "אני לדודי, ועלי תשוקתו" - כל הימים שהייתי בעולם הזה נקשרתי בקשר אחד עם הקב"ה, זה נקרא אני לדודי. זאת אומרת היות שבכל הימים ובכל המצבים הוא נקשר בקשר אחד עם הבורא, בגין כך, לכן עכשיו ועלי תשוקתו. זאת אומרת היות ואני נאחזתי בבורא בכל הימים, בכל המצבים, לכן עכשיו הקב"ה עלי תשוקתו, זאת אומרת התאווה וההשתוקקות של הקב"ה זה עלי. מדוע? כי התאווה וההשתוקקות של הקב"ה - שיוכל להשפיע אור ההתגלות שלו למטה לתחתונים. ואין הרבה אנשים שהכינו כלים כמו האדם הזה, שיכולים להמשיך את האור של התגלות ה' בתכלית הגובה כפי שהוא הכין. בעה"ס מביא באחד מהמאמרים שהשכינה הקדוש אמרה לרבי שמעון: לית אתר לאיטמרא מינך, אין לי עוד מקום להסתתר ממך. פירושו של דבר, שאפילו במצבים היותר נמוכים והיותר שפלים גם כן הוא אמר שהקב"ה מסתתר מאחורי המצבים הללו, וגם כן הוא אמר שהכל בא מצד רצונו להטיב לנבראיו, זה נקרא לית אתר לאיטמרא מנך, אין מקום שהבורא יכול עוד להחביא את עצמו ממך, אין מצב שיכול להחביא את עצמו. בכל המצבים הוא אומר שכאן יש הבורא עם רצונו להטיב לנבראיו, לא משהו אחר. וזה פירוש: בקשר אחד נקשרתי בהקב"ה. מה זה בקשר אחד? לא היו אצלו שני דברים רק דבר אחד. לא היו אצלו שני ענינים, רק בורא אחד עם רצונו להטיב לנבראיו. א"כ אדם כזה שמבטל את הדעת שלו, את השכל שלו לחלוטין, לאדם כזה יש כלים שיכול להאיר בהם האור באמת.

מאמר "בר יוחאי נמשחת אשריך"
משמעות הניגון "בר יוחאי נמשחת אשריך": מה פירוש "נמשחת"? בפשטות, העניין של משיחה משמעותו: בחירה. כי אדם שהיו רוצים למשוח אותו למלך או לכהן, היו מושחים אותו בשמן , זה היה סימן שהוא נבחר. וכאן ענין הבחירה בזה שזכה להשיג את החיות הפנימית של התורה, בזה הוא נמשח.
"שמן ששון מחבריך". הזוה"ק אומר: השמן הוא אור החכמה, שהוא אור התגלות אלוקות, ורשב"י זכה להשיג את אור החכמה הזה, את התגלות אלוקות הגדולה הזאת. "נמשחת אשריך", אשרי לאותו אדם שזוכה להשיג האורות דהתגלות ה' שזה מטרת הבריאה, אין תענוג בבריאה יותר גדול מזה.
"שמן ששון מחבירך", לזה יש שני פירושים: הפירוש הפשוט, שאתה נמשחת יותר מחבירך וזכית "לשמן ששון", לאור החכמה שהוא מביא את הששון לעולם, מביא החדוה והשמחה. כפי שהזה"ק אומר בפרשת תולדות: למה נקרא יצחק אבינו בשם יצחק? מרמז על הצחוק והשמחה שעתיד הקב"ה להביא לעולם בזמן שתהיה התגלות אלוקות בבחינת "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", זהו הצחוק והשמחה, וזה פירוש "שמן ששון".וראיתי פירוש נפלא אחר: "שמן ששון" ז"א: אתה זכיתה להשיג את השמן הזה, את האור הזה שמביא ששון ושמחה בזכות מי? "מחבריך"! את זה קיבלת מחבירך, היות וידעת להשפיל את עצמך בפני החבר, ולהחזיק את החבר לעומתך שהוא גדול שבגדולים, בזכות זה זכיתה ל"שמן ששון", ובלי עניין של אהבת חברים אי אפשר לזכות לזה. בעל "הסולם" כותב את זה בהרבה מקומות. בספר "הסולם" בעניין אהבת חברים, ליקטתי את כל המקומות שבעל "הסולם" והרבי זצ"ל "הברכת שלום" כתבו לגבי אהבת חברים, ורואים מכל המקומות האלו שאין שום אפשרות לאדם להגיע לאהבת ה' בלי אהבת החבר. נמצא שאהבת החבר היא דבר גדול.
ישנו מעשה שיש לנו ללמוד ממנו רבות: כפי שהיה בעל שם טוב בפולין בגליציא, כך גם היה בגרמניה בעל שם: הבעל שם ממיכלשטט, הוא היה אדם גדול מאוד בתורה ועושה ניסים ומופתים ומעשי גמ"ח. באותה עיירה שבה כיהן היה יהודי שאיים למסור את חבריו למלכות, הוא רצה שיתנו לו כסף, ועל ידי איומיו סחט כספים רבים מן היהודים. כל בני העיר פחדו ממנו פחד מות, הוא היה גברא אלימא, לכן שילמו לו, והוא עשה מה שרצה, ושלט בהם. הבעל שם לא ידע מכל זה כיוון שהיה יהודי תמים ועולמו היה ד' אמות של תורה ולא יותר. פעם אחת הקרה המקרה שבאו אליו אנשים וספרו לו על אותו יהודי, הוא קרא לו לבוא אליו בכדי לברר את השמועות, אולם אותו יהודי סירב לבוא. וכתגובה תבע אותו יהודי מן גבאי בהכנ"ס שבשבת יתן לו את העליה המגיעה לרב. הגבאי לא רצה לתת לו בשום פנים ואופן, והוא איים על הגבאי כהרגלו. הבעל שם קרא לו ונתן לו סטירה במעמד כל הקהל. היהודי הזה ברח ונעלם לכמה שבועות, וכולם הבינו שהוא "מבשל" משהו, סתם הוא לא היה נעלם. לאחר ארבעה שבועות בא יהודי מהעיירה הסמוכה והזמין את הבעל שם, שהיה גם מוהל, לברית באותה עיירה. לקח הבעל שם את תלמידו השכימו בוקר ויצאו לאותה עיירה. פתאם באמצע הדרך יצאו מהיער ארבעים אנשים חמושים במקלות ובגרזנים כשבראשם אותו גברא אלימא. התברר שהברית לא היתה ולא נבראה, אלא ההזמנה היתה בכדי שיגיע לאותו יער ויחסלו אותו. הבעל שם לא הראה שום סימנים של פחד, ירד מהעגלה והלך ישר לאותו גברא אלימא ואמר לו: תזהר לך, אם לא תחזור בתשובה יהיה לך רע גם בזה וגם בבא. ואז אותו יהודי פרץ בבכי ושאל אותו: מה אעשה בכדי לחזור בתשובה? ענה לו: על זה אח"כ נדבר, תבוא אליי ואראה לך תיקון. אח"כ עלה על העגלה ונסע. שאל אותו תלמידו: מה עשית כאן? עמדו ארבעים אנשים עם מקלות ואיך זה קרה שכולם התנהגו כמו כבשים, ואותו גברא אלימא התחיל לבכות וביקש לשוב בתשובה?! ענה לו הבעל שם: כאשר יעקב בא לקראת עשיו, הפסוק אומר שביקש מה': "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו", פירוש: יעקב חשב מחשבות של אחוה לגבי עשו, וישנו חוק – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", ז"א: כמו שהאדם מתייחס לחברו כך החבר אליו, אם האדם מתייחס לחברו באהבה אז חברו יחזיר לו אהבה ג"כ, זהו חוק! לכן יעקב חשב מחשבות של אחוה לגבי עשיו, בכדי שע"י זה עשיו יחשוב מחשבות של אחוה עליו, וזו הדרך היחידה להנצל. אמר הבעל שם: אני עשיתי אותו דבר, כשראיתי את אותו גברא אלימא עם אנשיו, התחלתי לדון אותו לכף זכות ולחשוב עליו מחשבות של אהבה, ומה שאתה ראית היתה התגובה שבאה בפועל על מחשבותי. ז"א: גם הוא לא יכל לחשוב מחשבות אחרות חוץ ממחשבות של אהבה, וממחשבות חיוביות, ומי עשה לו את זה? אני עשיתי זאת.
אנו למדים ממעשה זה דבר גדול: שאם אדם רואה שהחבר שלו מתייחס אליו לא יפה זה סימן שהאשמה בו. ז"א: כל אחד ואחד צריך לחשוב רק מחשבות חיוביות על השני, ולדון את השני לכף זכות, ולחשוב מחשבות של אהבה ואחוה, ואז ממילא הכל יסתדר, ז"א: שכל אחד צריך לדעת שזה תלוי בו!

"פתח רבי שמעון ואמר, אני לדודי ועליי תשוקתו, כל יומין דהווינא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא, בגין כך השתא - ועליי תשוקתו". פירוש הדברים: האי עלמא נבחן לבחינת העלם והסתר שהקב"ה מסתתר בו ונעלם, בכל המצבים שהאדם הולך בהם בהאי עלמא, האדם צריך להשתדל שיהיה לו קשר אחד בלבד והוא קשר עם הקב"ה, כפי שאמרו חז"ל, שלא יהיה דבר אחר בלב חוץ מעניין הרצון להידבק בה'. הקשר הזה נקרא - קשר האמונה וכמו שמופיע בזוה"ק בהרבה מקומות, שעניין של קשר הוא בחינת אמונה, כי ע"י אמונה האדם מתקשר בהבורא. אולם הגוף של האדם מבזה את האמונה, האמונה נראית בעיניו חולין, היות האדם צריך ללכת למעלה מהרגש ולמעלה מהטעם, בין בין אדם לחברו, בין בין אדם למקום.
על שני הדברים הללו אפשר לומר: "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". מי הם אלה שיורדים לשליטתו של דומה? אלו שאינם מסוגלים לומר "מי דומה לך", אלא שמדמים את מחשבות הקב"ה למחשבות בשר ודם, ומודדים את הנהגת הבורא לפי הבנתם והגיונם, דהיינו שחושבים שאפשר לדמות מילתא למילתא, דהיינו: את המחשבות שלהם למחשבות של הבורא, הם בבחינת רשעים, ואינם יכולים להתקשר עם החיים רק עם המוות, ועליהם נאמר: "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". דהיינו: אלה שנכשלים ב - "מי דומה לך", וחושבים שכן יש דומה לך, ממילא לא יכולים להלל להקב"ה, לא יכולים להתקשר עם הקב"ה, ונמצאים בגיהנום. עצם זה שהאדם לא יכול להיות קשור עם הבורא, זה גיהנום. ועל זה אמר רבי שמעון: "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה". דהיינו: שהן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום הוא הולך למעלה מהטעם, מההבנה ומהרגש, ומחשיב את זה, וסובר שזו קדושה ולא חול. זוהי דרך הקדושה, כשאדם הולך בדרך זו יכול להגיע ולהתקשר עם הקב"ה, והגם שהגוף מבזה את זה, מפני שהגוף רוצה להרגיש. למשל בעניין אהבת חברים: הגוף רוצה להרגיש שהחבר שלו הוא אדם גדול, אך הוא רואה בעיניו שהחבר שלו מתנהג לא טוב, אז הוא צריך ללכת ולהגיד: "עיניים להם ולא יראו", שבאמת החבר הוא אדם גדול, רק שלי אין את הזכות לראות את זה. ברור א"כ, שבעיני הגוף שלנו נבחן זה לביזיון, לחולין, וזו דרך שאין הדעת סובלת אותה, דרך שקשה מאוד ללכת בה. וכמו שהוא בין אדם לחברו, כך הוא בין אדם למקום, כי אחד משקף את השני. לא יכול להיות שאדם יוכל ללכת למעלה מהדעת בבין אדם למקום ולא יוכל בבין אדם לחברו. למעלה מהדעת הפירוש: שהוא מצפצף על הדעת שלו. וכפי שיעור שהוא יכול לצפצף בין אדם לחברו כך הוא יכול לצפצף בין אדם למקום, אין הבדל. כמובן שהרבה יותר טוב, באם יכול לראות בתוך הדעת את גדלות חברו, זה הרצוי. אבל כפי שאנחנו יודעים היטב - אלו האנשים שמנסים ללכת בדרך הקדושה, יש להם הרבה הפרעות, והבעל דבר עושה כל מה שביכולתו כדי לקלקל את הדרך. לכן הרבה פעמים צריך ללכת למעלה מהדעת, מטעם חוסר ברירה. אבל בבין אדם לחברו עדיף שיהיה בתוך הדעת, כי אהבה קונים בתוך הדעת. על דרך זו דקדושה אומר רשב"י: "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה", זהו קשר האמונה, זוהי דרך היהדות.

בל"ג בעומר שהוא יום פטירתו של רשב"י, מסופר בהרבה ספרי חסידות שהוא בחינת הוד שבהוד, והוד שבהוד נבחן לעצם המלכות, עצם כלים דקבלה. ולא במקרה הסתלק רשב"י בבחינה הזאת, כי הרי כתוב באידרא זוטא בהתחלה: "באותו היום שרצה רשב"י להסתלק מן העולם", פירושו של דבר שהוא רצה להסתלק ביום הזה, לא שזה ארע במקרה. ובאותו מעמד אמר שהוא רוצה לגלות עניינים שעדיין לא התגלו והיו כבושים תחת ידו, בכדי שלא יגידו שבחסרון נסתלק מהעולם. פירושו של דבר: היות ונשמתו של רשב"י כפי שאומר רבינו בעל "הסולם", היתה בבחינת אור מקיף, ואור מקיף הוא אור יותר גדול מהאור הפנימי, לכן היה בכוחו לתקן את בחינת מלכות שבמלכות, וע"י כך להמשיך לעולם את האורות הגדולים הללו, השייכים לבחינת גמר התיקון. לכן ההסתלקות היתה דווקא בבחינה הזו שנקראת - הוד שבהוד, בכדי שנדע שהאדם הזה תיקן גם את בחינת מלכות שבמלכות, כפי שמופיע בהקדמת ספר הזוהר (במאמר "חזווא דר' חייא") שר' חייא אמר: שכל העולם היו משועבדים לעפר שהוא הבחי"ד, ורשב"י אינו משועבד לעפר והוא לא נחשך על ידו, רמז לכך שהוא היה יכול לתקן גם בחינת מלכות שבמלכות. ולכן האורות של ספר הזוהר שייכים בעיקר לדורות של ימות המשיח, הדורות של גמר התיקון. הנשמות שיש בדורות האחרונים הם נשמות כאלו שהם בבחינת מלכות שבמלכות, דהיינו: הנשמות הנמוכות ביותר. כיוון שהוא תיקן את הבחינה הזאת והוא המשיך את האורות לבחינה הזאת, לכן כתוב שספר הזוהר עתיד להתגלות בימים האלו, בדורות הללו, מפני שהוא יכול לתקן את הנשמות שבדור הזה, שהן נשמות נמוכות ביותר.
אבל העיקרון הבסיסי כאן הוא מה שנאמר לעיל המופיע בספר "שמעתי", שרק אדם המוכן ללכת בדרך ההשפעה למעלה מהדעת, למעלה מהרגש ולמעלה מהרצונות שלו, הוא שיכול להבין את הנאמר בספר הזהר. אדם כזה שייך לתיקון הנשמות הנמוכות, דהיינו שמסוגל לקלוט את המסר האמיתי המאיר מן הזהר, ועי"כ לתקן את בחינת נשמתו, וזהו בחי' המאור שבתורה המחזירו למוטב, דוקא מתוך ספר הזוהר. (ל"ג בעומר תשנ"ט).
***
מתוך "ברכת שלום"

http://www.bhol-forums.co.il/topic.asp?cat_id=4&topic_id=2888028&forum_id=16386

בס"ד אור ליום ג כב ניסן התשע"א שבעה לעומר למ"ט מונים
לא הבנתי מה הקשר בין הגט להתנא האלוהי רשב"י יום שמחת הרשב"י ל"ג בעומר ?

אר