פרשת בהר-בחוקותי

שש שנימ תזרע – סופי תיבות שמע –רמז לפסוק שמע ישראל שיש בו שש תיבות ולומר לך – כל הזורע שש שנים ונח בשביעית מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ר"ל ביחודו של עולם.(החיד"א)

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (בהר כה -יד)

כתוב במדרש תנחומא (ויקרא בהר אות א) על הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" זהו שאומר הכתוב: "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב) הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם "נבהל להון איש רע עין: זהו קין. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה נבהלת לירש את העולם., חייך חסרון יש לך הוי "ולא ידע כי חסד יבואנו" ומה היה לו? שנטלטל בעולם שנאמר: "נד ונד תהיה בארץ" ( בראשית ד יב).

רדיפת ממון בגלל השתלטות על אחרים. חצי העולם היה שייך לקין אבל גם להבל אחיו יש את חצי העולם השני. דבר זה יצר קנאה אצל קין וגבר בו יצר ההשתלטות על הבל אחיו, ורצה לשלוט על העולם כולו על ידי שרצח את אחיו עונשו היה, שלא שלט על שום מקום, אלא נאלץ לנדוד בכל העולם כאדם רדוף ללא בית ובכל מקום הוא נחשב לגר וזר.

עשית הון עבור מחיה ופרנסה.  בסיבה זו אין כל פסול, אבל אם אדם רודף אחר זה הוא עלול לעבור על איסורים הן בין אדם לחברו והן בן אדם למקום. אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בעשותו חסד משפט וצדקה (ירמיהו ט-כב כג) ולא ירום לבבו שאין גופו ממון וברכות הטובה יזכור ימי הרעה המעותדים לבוא עליו, ויום המות יהיה נגד עיניו כי שם עשיר ורש נפגשו ושוים הם. ואמרו ישפיל עצמו שתיקוותו רימה ותולעה. וכל אושר רב כוחו לעשות טובה בגופו ובממונו יעשה, ולא תשבע עינו שפיזר ממונו גם ייטיב על עצמו ואל בשרו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) בני אם יש לך היטב לך ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו וירבה כבוד ביתו.

אדם ניכר בכיס ובפרט בדור הזה הוא דור ממון, שאדם להוט אחר הממון יותר מכל העברות ומכל התענוגים וממונו של אדם חביב עליו יש יותר מגופו ויש גם כן יותר מנפשו אבל זאת תורת האדם בעולם הזה שיהא גבור הכובש את יצרו (אבות ד א) ויפקח עיניו ויראה כי הכסף נפשות אוסף והזהב נפשות דאב. ויבין האמת לאמתו כי מוטב לו לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשעי לפני המקום ואל יכעיס את בוראו חס ושלום.

ולו בכח יגבר איש לאסוף ממון אלא יהיה גבור הכובש את יצרו, ולא יהיה הכסף נחשב בעיניו למאומה רק יעשה את רצון הבורא. ובכן יתן לכסף מוצא כאבנים לעשות רצון אביו שבשמים. ויאמין באמונה שלמה שיהא קבוע בלבו במסמרים בל ימוט, שמזונותיו קצובים לו מן השמים. אם יעלו שמים ירדו תהומות לא יוכלו להעדיף או להחסיר לו אפילו פרוטה אחת חוץ מההוצאות מיצוות ומעשים טובים שאינם קצובים אלא אם מוסיף מוסיפין לו מין השמים ימים ושנים בטוב ובנעימים ובכן יש קונה עולמו בממונו שמרבה צדקה מרבה מצוות ובמעשים טובים וקונה שם טוב לעצמו, קונה לו דברי תורה קונה לו חיי העולם הבא. וישמר אלה ולא יהא נרדם סוףדבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. (קהלת יב יג).

ולא תונו איש את עמיתו (בהר כה-יז)

 הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו (רש"י)

שנים רבות למד שמעון בן אלעזר בישיבה,וכשספג לקרבו תורה וחכמה לרב כנוהו הכל: רבי שמעון בן אלעזר. הגיע היום ורבי שמעון בקש לשוב אל עירו.קנה חמור,ורכוב על גבו יצא לדרך,שמח וגאה שלמד כה הרבה תורה. והנה הופיע למולו אדם.כשהתקרב הלה,ראה רבי שמעון כי אדם מכער מאד הוא,והנה נשמע קולו של האיש.הוא פנה אל רבי שמעון ואמר: "שלום עליךרבי!". כעס רבי שמעון על שאדם מכער שכזה מעז לדבר אליו ולהפריע לו במחשבותיו,ובזעמו אמר: "טפש שכמוך! כמה מכוער אתה! האם כל אנשי עירך מכוערים כמוך?"

האיש נעלב מאד. "איני יודע",אמר, "אך אם מראה פני אינו מוצא חן בעיניך,לך נא אל האומן שעשה את פני ואמור לו: כמה מכוער אני.

הרהר רבי שמעון כדי רגע,והבין: אותו אומן שברא כלי זה-הלא כלי זה שעשית!"הוא ה'.הן הוא ברא את כל בני האדם! עתה הצטער רבי שמעון על הדברים שיצאו מפיו.הוא ירד מעל חמורו והשתחוה לפני האיש העומד למולו."אנא,סלח לי!" בקש. "אנא,אל תכעס עלי עוד, כי מתחרט אני על הדברים הרעים שאמרתי!" אך האיש סרב לשמוע. "לא אסלח לך",כך אמר בתקף, "עד אשר תלך אל האומן שיצרני,ותאמר לו,כמה מכער כלי זה שעשה!" ובדברו, הסתובב האיש והפנה גבו לרבי שמעון.

אך רבי שמעון הוסיף ללכת בעקבותיו, וכל הדרך בקש את סליחתו. היה זה לשוא-האיש סרב למחול.

וכך הגיעו השנים אל עירו של רבי שמעון. כבר בפאתי העיר עמדו אנשים רבים,והמתינו לרבי שמעון ברצותם לברכו לשלום.

"שלום עליך,מורנו ורבנו!" שאל האיש המכער: "למי קוראים אתם מורנו ורבנו?: השיבו לו העומדים "כך קוראים אנו לאיש ההולך בעקבותיך. כלום אינך יודע שזהו רבי שמעון בן אלעזר? רב וחכם הוא, ולאחר שלמד תורה הרבה שב סוף סוף לעירנו!".

אמר האיש: "אם אמנם רב וחכם הוא-מי יתן ולא ירבו כמוהו בישראל!" למשמע דבריו התפלאו האנשים. "מדוע אומר אתה כך?" שאלו בתדהמה

והאיש הסביר וספר להם כיצד ברך את רבי שמעון,וכתשובה –העליב אותו קשות.

אמרו האנשים: "ולמרות הכל,מחל לו, בזכות כבוד התורה שלמד!"

הסכים האיש: "רק למענכם מוכן אני לסלוח לו. רק משום שאתם בקשתם זאת-אמחל לו.אך זאת,בתנאי ששוב לא יתנהג כפי שהתנהג!"

שמחה גדולה שמח רבי שמעון כשנודע לו כי האיש מסכים לסלוח.מי שנכנס לבית המדרש ללמד תורה לבני עירו. הדבר הראשון שלמדם היה: "לעולם יהא אדם רק כקנה (מין עשב) ואל יהא קשה כארז (עץ)". לאמר, כל אדם חייב להתיחס ברכות ובנעימות אל זולתו ולא להתנשא ולחוש עצמו כעץ נקשה, אשר כל התקבל בו נפגע פגיעה קשה ומכאיבה!  (על פי מסכן תענית דף כ').

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)

מצוות שמיטה כל כוונתה לחזק את הביטחון של עם ישראל שרגילים בעבודה ושלא יבואו לידי טעות שבזכות יגיע כפיהם הם מתפרנסים אלא בורא עולם זן ופרנס לכל שמזונותיו של האדם קצובים לו מראשית השנה.

מספר הרב דסלר לפני שנים רבות נדדתי בארצות הצפון וראיתי עדת זאבים רעבים,  הרצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלה חיה קטנה מושלכת על הארץ, ויקפצו עליה כולם. אבל לא יכלו לאכול טרף כי כל אחד מהם קפץ על חברו וידחפנו מבלי להשאיר לו מקום.

כך נשכו זה את זה עד אשר כולם היו פצועים וזב מהם הרבה דם ונשארו מוטלים על השלג חסרי אונים. רק אחדים, הגיבורים שבהם, הם תקעו את שיניהם בנבלה.

אבל, כעבור רגע, גם הבודדים שנשארו התחרו זה בזה ויכו וינשכו איש את רעהו, עד אשר גבר אחד מהם ויחטוף את הנבלה וינס.

התבוננתי וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל הדרך אשר רץ עליה, מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

חזרתי לראות את הנשארים, והנה פצעיהם רבים וחמורים מפצעיו. דמם אבד, וכוחם סר מעליהם.

מה הועילו במלחמתם? לא רק שלא השביעו את רעבונם אלא גם נפצעו קשה וגם הרגישו חרפת מנוצחים.

כאשר אני מתבונן על התאווה לחומריות אומר הרב דסלר עולה בזכרוני מעשה זה. הוא יכול לשמש כמשל לבני האדם גם המנצח בהתחרות, פצעו הוא, חולה, עייף ויגע. מלבד זאת נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה. כי הרעב שלו להנאות העולם הזה לא רק שלא יתמלא אלא יתרבה.

לעומת זאת, אדם שאינו תאב לחומריות ויודע שאף מה שיש לו אינו שלו הא בוודאי לא  ידאג אם יחסר לו ממון אלא יסתפק במועט שבמועט כדי להחיות נפשו ואדרבה כל כוונתו ורצונו תהיה לטובת חברו.

ופירש בזה ר''ע עטיה זצ"ל, שדייקו רבותינו לומר "מזונותיו של אדם קצובים" ולא אמרו "כספו של אדם", דהיינו אף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו.

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שפעם באו אליו שני קבלנים וסיפרו לו שיכולים הם לקבל עבודה גדולה ולהרוויח ממנה הרבה ושאלו אם לקחת את העבודה.

ענה להם לשאלתם בדרך משל "משל לדוד גדול שממנו היו מוריקים יין ורצה בעל הדוד להנות כביכול מיותר יין ופתח עוד ברז. הרי שבא היין יותר מהר אך לא יותר הרבה, וכן אתם תוכלו אמנם להרוויח יותר מהר אך לא יותר כי מה שכבר הוקצב הוא מה שיינתן לכם!"

נמצאת למד, כי הפרנסה והמזון קצובים ומוכנים לאדם, לא החריצות והעמל הם המביאים אותה, אלא הבוטח ובטוח בדבר זה היא תבוא אליו.

באותה מידה שאדם בוטח בה' כן הקב"ה מתנהג עמו. זה מה שנאמר "כי צילך על יד ימינך" ה' משול לצל הצל מחכה את האדם לפי תנועות ורק בורא עולם מתנהג עם האדם לפי מעשיו.

רבנו האלשיך הקדוש דרש פעם אודות גודל מידת הביטחון, ואמר כי האדם השם מבטחו בה' ישיג כל מבוקשו ויגיע לו עד לפיו, והיה אחד מקהל השומעים שהאמין באמונה שמה לדבריו של הרב היוצאים מלב טהור ואמר ליישם הדבר הלכה למעשה, וכבר למחרת החליט לישב ולהתענג על ה' בתורה ועבודה ולא לצאת לפועלו ולעבודתו עדי ערב. כך עברו כמה ימים ואשתו רגזה עליו מדוע אינו יוצא למלאכתו.

והנה באחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו את חמורו וברחו, ועל חמור זה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר, ומחשבתם הייתה להגיע לאיזה מקום ושם להתחלק ברכוש הגדול, אך כל אחד מהגנבים נתן בממון עינו ורצה לקחת לעצמו את כל הכסף, וכל אחד חשב כיצד להרוג את חברו ולקחת כל השלל לעצמו.

בהגיעם למקומם אמר אחד לחברו שילך ויקנה מהעיר איזה דבר מאכל וכך היה, וכשהלך חפר חפירה וכיסה אותה בכיסוי קל ואמר כשיבוא  חברו יפיל אותו לשם ומיד יכסה אותו ויזכה בכל הרכוש וכן חברו חשב בדרך אחרת והיא לשים רעל במאכל.

בהגיעו עם האוכל זרקו חברו לבור ומיד כיסהו וישב בשמחה לאכול לחמו וגם הוא מת מהרעל, כך שהחמור עמד על עומדו טעון בכסף וזהב ומוסווה בעפר שעליו, וכיון שעמד החמור זמן רב ובלא רועה הלך והגיע למקומו. (אור דניאל).

סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א:

הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצ'סטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הביטחון, ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים. מכל מקום, טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.

אברך תושב העיר הקדיש הקדיש את כל עיתותיו לתורה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד, המשיך האב לשקוד על תלמודו וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום והאשה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט, ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים. כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך, זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה.