הגזענות
אחד מן המאפיינים את החברה המערבית בעידן האחרון, זהו הניסיון לטשטש גבולות.
הפלת החומה בין גרמניה המזרחית למערבית, הסכמי שלום – למיניהם, ליברליזם, שוויון זכויות, פמיניזם, אגודות צער בעלי חיים ועוד.
האדם המודרני, מתקדם בצעדי צב, ומבין סוף, סוף, כי כל בני האדם שווים.
לכאורה לתפיסה זו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, בנוגע לחברה האנושים לעתיד לבא.
לא עוד מלחמות ומחלוקת. כל הארץ – שפה אחת ודברים אחדים.
בהבדלה, אנו מבדילים בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. עניינה של הברכה הוא: ההבדלה. וההבדלה מגדירה בעצם את מהות התבונה.
אצלנו יש לחוץ בין נשים לגברים, להפריד בין בשר לחלב, בין צדיק לרשע ועוד ועוד.
אנו נושאים את דגל ההפרדה.
האם התפיסה המערבית הדוגלת בשוויון ובטשטוש גבולות, אכן יותר אנושית ונאורה מן הגישה שלנו, הדוגלת בהבחנה?
השאלה היא, מהו המקור לכל אחת מן התפיסות.
הסיבות שגרמו לאומות העולם לאמץ גישה שוויונית, הן שתיים: או בגלל אינטרסים כלכליים, כוחניים ואחרים, או בגלל הצמדות ל"רעיון", אשר נראה להם כמוסרי.
מאידך, הגישה היהודית אשר מאמינה בתורת הייחוד, דווקא היא – באורח פרדוקסאלי – מפרידה ומבחינה בין גורם אחד למשנהו.
יש כאן הבנה כי קיום ה"אחד" כרוך בכיבוד והערכת השוני.
עם ישראל שכן במדבר לשבטיו. על כל יהודי לשמור על מנהגי אבותיו.
בנין הארץ, עם כינונה כמדינה, נוסד בגישה גויית מערבית, מתוך תקווה לאחד את השונה באופן מאולץ. לקחו קבוצות אנשים בעלי זהות תרבותית שונה, ושמו אותם בסד, בכדי לעצב אותם על פי טעמו האישי של המעצב.
לא היה בכך מידה מינימאלית של התחשבות והבנה לאחר. לא הייתה בכך כושר התפעלות ויכולת לכבד את מה שאינך. אלא יצרו דגם של ישראלי וכבמיטת סדום קיצרו את הארוכים ומתחו את הקצרים בכדי שכולם יהיו במידה זהה.
אנו היום, קורבנות מעוותים של השיטה האכזרית הזו. שיטה פרימיטיבית, שאינה מסוגלת לראות את היופי שבזולת.
לאדם מח ולב, כאשר תפקיד המח הוא לבקר ואילו הלב נועד לאפשר הזדהות.
היתרון של המח הוא שביכולתו לבחון האם בחירתנו הגיונית ונכונה. מאידך, המח, בכדי שיוכל להעביר ביקורת ולשמש ככלי בוחן, הוא מנתק את האדם מן החומר הנבחן. לו היה לאדם רק מח, האדם היה שרוי בספק תמידי היות והמח מראה תמיד את שני צדדי המטבע ואין בכוחו לחבר את האדם עם אחד מצדדי הספק.
לשם הזדהות וחיבור עם המציאות, דרוש לאדם לב.
מכאן, כשאנו שואפים לחנך לאמונה ולדבקות בשכינה, אנו נדרשים ליכולת הזדהות.
התרבות המערבית תופסת, כי לשם השגת האינטליגנציה הדרושה, יש על האדם לפתח את שכלו ואת חוש הביקורת שלו. העולם המערבי הזניח לחלוטין את מקומו של "הלב", בחשיבותו ובתרומה שלו להבנת הדבר על בוריו.
יוצאי מדינות אירופיות, ובני הישיבות האשכנזיות הושפעו מן התפיסה המערבית, בלא שהרגישו כי במקביל לפיתוח השכלי, איבדו את היכולת האמונית והרגשית משום שהזניחו את מקומו החשוב של הרגש ופיתוחו.
לספרדים – לעומת זאת, נותר עוד הלב. היכולת להרגיש ולהזדהות.
לצערנו בשל אירועים היסטוריים שונים, הישיבות הספרדיות העתיקו בזה את דפוסי החשיבה של הישיבות האשכנזיות תוך כדי איבוד דפוסי חשיבה עם מסורת לימוד עתיקה, שכללו התייחסות ופיתוח מעמיק של הרגש כשבראש סולם העדיפויות, ניצבים הלב והשכל בשווה.
לעולם התורה הספרדי יש מה להציע – גם עבור הציבור האשכנזי, מבחינה אנושית, תורנית ומבחינה הנהגתית, משום שהחשיבה הספרדית הרמונית ואנושית יותר וביכולתה על כן להצמיח תלמידי חכמים עשירים בשכל וברגש ובמעורבות בקהל.
יהי רצון שנזכה כל אחד לשמור על שלו ולדעת להנות ממה שה' נתן לזולתו.
בברכה
ישי ליפשיץ
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 10/05/2010 00:26:38
