יום ירושלים
מעשה בבני מלך שחטאו לאביהם.
גרש המלך את בניו מלפניו ומעתה נאסר עליהם להיכנס אליו לתחומי בית המלך, ואף אל כרמי המלך מסביב לא יבואו עוד.
לימים, חברו כל חיות השדה ביחד עם השועלים המחבלים בכרמי המלך להילחם בבניו הנזופים ולהשמידם מעל פני האדמה למען לא ייזכר שמם עוד.
נלחמו בניו בעוז כנגד כל החיות והשועלים וחזרו מהמלחמה עטורי תהלה ונצחון.
היה ברור לכל שנתרצה המלך לבניו ומצפה הוא לרגע שבניו יכנסו אליו אל בית המלך, אל הקדש פנימה.
ולכן ציפה המלך וציפו כל ראו העולם בתוכם עם חיות השדה לראות כיצד ינהגו בני המלך.
והנה, זה מה שראו עיניהם ...
שר הצבא, שהיה אב המון יתומים ודיין אלמנות מלחמה, כינס את כל בני המלך, ופתח וכך אמר להם–
- אומנם היום הזה נצחנו במלחמה נגד שועלי האיזור וחיות השדה, ויש לכם רשות לבוא אל בית אביכם המלך פנימה ולהיותכם לפניו ולשרתו כימים ראשונים, אך מכיוון שאין לנו עניין בכך שכל שאר החיות מסביב וכל השועלים אשר כבר נמצאים בבית המלך יהיו עצובים בגלל נצחוננו אותם- תוכלו אתם, בני המלך, מהיום הזה והלאה להגיע רק עד לכרמים אשר סביב חומת בית המלך מבחוץ, ואילו אל בית המלך פנימה לא יכנסו אלא רק השועלים המהלכים בו...
[- הסיפור אומנם הסתיים בכך שמאז בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא עיניך וכו' ]
ומעתה נפשי בשאלתי
כיצד לדעתכם, ראוי שבני המלך יציינו יום זה, כיום שמחה או שמא להיפך ? מה אמור לחוש המלך אם בניו יבחרו לציין יום זה ע"י חגיגות וריקודים ? אולי ישמח המלך בבניו שגילו רגישות מופלגת שכזו ?