|
|
| נשלח ב-31/5/2010 07:51 |
 |
| |
מישהו כתב עליך ב''טיימס''
בשעה טובה בבית / רחל שור היא מגיעה לכאן אחת לחודש, טרחה לספר לי. וכל פעם עם סיפור אחר. משום שבית החולים אינו יכול לשלוח אותה לדרכה מבלי שתיבדק, התיק שלה נדחה לאחור בשל מקרים דחופים יותר, ובתקוה שהיא תתייאש מלהגיע בפעם הבאה. אך לא עושה רושם שההמתנות הממושכות עד הבלתי סבירות מרתיעות אותה. הסיפור המדהים התרחש לפני מספר רב של שנים, הוא קבור בתוכי, ומידי פעם אני מספר אותו לקרובים ולידידים.
למעשה, אנשים המכירים אותי, מכירים גם כן את סיפורי, ויום אחד פנה אלי ידידי ובקש שאפרסם אותו לטובת הציבור. אני יליד ארצות הברית, אזרח אמריקני יהודי שגדל בבית מסורתי. בבית הורי הדליקה אמי נרות שבת ואבי הלך לבית הכנסת, הורי שמרו על הפרדה בין בשר לחלב וגם צמו ביום כיפור.
מה עוד עשו בשביל הדת? לא הרבה אבל גם לא מעט. שמרו את המינימום, את ההכרחי, בלי הקפדות, ללא כל גדרות, ועל מה שאפשר היה לוותר, מבחינתם- פשוט ויתרו. בבית שלנו היו ערכים גבוהים לאמת, להתנהגות אנושית ומכבדת עוד... אבי היה בעלים על עסק קטן שהצליח לא רע. הלכתי בדרכו. למדתי מעט בישיבה ואחר כך בבית הספר ללימודים גבוהים, הוצאתי תעודה טובה, התחתנתי וקיבלתי מאבי סכום מסוים, לא בשביל הדירה אלא בשביל להתחיל עסקים.
מן הרגע שבו התחיל עידן החד פעמי, שמתי לב שהוא תפס תאוצה ולרוב היצרנים אין בעיות פרנסה בתחום זה. הקמתי מפעל לייצור כוסות חד פעמיות. כוסות בלבד. בלי צלחות או כפיות או תוספות גדולות יותר. המפעל היה קטן אך מסודר היטב, הצלחתי להסתדר לא רע עם הכסף שאבי נתן לי בראשית הדרך, והתחלתי לשווק את הכוסות. אבל זה גיליתי שאני מצוי בבעיה מסוימת. היו יצרנים ששיווקו סטים מושלמים, היו יצרנים ששיווקו כוסות בשלל צבעים וצורות. הכוסות שליו היו פשוטות, לא מיוחדות, איכותיות, אבל כאלה שזורקים לפח אחרי שמסיימים לשתות.
בקיצור, היו לי מתחרים ברמה בינלאומית בעוד שחסרו לי הכלים להתמודד איתם, תרתי משמע... נהגתי להכניס לכל חבילה מאה וחמישים כוסות, וזה אכן מה שכתבתי על העטיפה שלהם. אחרי תקופה של שנה, גיליתי שאני מצליח אך ורק לכסות את ההוצאות אבל לא להרוויח סנט אחד מעבר. הייתי מוכרח להוזיל מחירים כפי שהציעו מחירי השוק, וזה גרם לכך שכיסיתי את החובות אך לא הרווחתי. בשלב זה טרם החלטתי לסגור את המפעל אלא המשכתי לייצר את הכוסות, לקוחות קנו, הייתה פריחה אבל לא היו רווחים. חשבתי לעצמי, איך ניתן להרוויח מן העסק. זה הגיע לי ביום אחד, ממש בלי לשים לב.
לקחתי חבילת כוסות חד פעמיות הוצאתי כוס אחת וחישבתי את העלות שלה. הגעתי לעלות מינימאלית. אבל אם אכפיל את כמויות הכוסות שאני מוכר, זה כבר יגיע לסכום משמעותי למדי. ובכן, זה יהיה הרווח שלי! החלטתי והתחלתי לשווק את חבילות הכוסות במאה ארבעים ותשע כוסות בלבד במקום מאה וחמישים. אחרי שלושה חודשיים גיליתי, לשמחתי, שאני נמצא בפלוס קטן. לא מרגשים, אבל סוף - סוף פלוס.
אילו אוציא כוס נוספת מן המאה ארבעים ותשע, הרווחים יוכפלו. וזה אכן מה שעשיתי. בכל פעם הוצאתי שתי כוסות מכל חבילה ומכרתי אותה במחיר הרגיל. הכוסות הללו היו למעשה הרווחים שלי, שהתחילו לשגשג. הייתי במצב של 'עם האוכל בא התיאבון', ולאט לאט הגעתי למספר מרשים של כוסות אותן הוצאתי. שמונה כוסות הייתי מניח בצד מכל חבילה, וכך למעשה הבנתי שמכאן צצים הרווחים.
דרך אגב, בדקתי באריזותיה של חברה גדולה וגיליתי שגם אצלה אין בדיוק את מספר הכוסות המצוין על גבי האריזה, משמע הטריק הזה אינו פטנט רשום שלי, ורק אני השוטה הפסדתי במשך שנתיים... מן הרגע שבו התחלתי להריח את ריח ההצלחה, יכולתי להשקיע יותר במפעל. ההשקעה הייתה גדולה, הרווחים לא היו גבוהים מי יודע מה. כי אחרי הכל, כמה אפשר להתפרנס מרווח של מספר כוסות. החברה שלי לא תפסה את השוק, ומי שקנה אותנו- היו בעלי מרכולים שהכירו אותי ושיצרתי איתם קשרים עמוקים מכדי שיוכלו לסרב לי...
הייתה פרנסה לא רעה אך לא רווחית כמו שחלמתי, בסך הכל חיינו ברמה סבירה ביותר. בית יפה, ילדים ברוך ה', אישה עקרת בית, ביגוד נאה. לא הייתי אמיד ברמה של הורי אבל גם לא מסכן. היה כסף אפילו לבזבוזים, אבל אני רציתי יותר... מבחינה דתית המשכתי לנהל את ביתי במתכונת שניהלו הורי, אבל כשלבני מלאו שתיים עשרה שנה, גיליתי שהוא מושך אותי אל עולם קצת יותר עמוק.
הגיעו שליחים לשכונה היהודית והחלו לעורר אותנו קצת יותר. הילדים נצמדו אליהם מיד, והילד החליט שאת בר המצוה שלו הוא רוצה לחגוג בישראל. פתאום היה לו כבר רב, והוא עמד על כך שהוא רוצה ללמוד תורה. לא הייתה בי התנגדות לדת, הרי הייתי דתי והורי עודדו מאוד את ההתקרבות שלנו. אחרי מהלכים קטנים ובלתי מורגשים במשך שנה, מצאנו את עצמנו קצת יותר מחוזקים, וכשהגענו לארץ ישראל ונשמתי את אוויר הקודש, רק שם הרגשתי שעשינו את השינוי הגדול ביותר שלנו בחיים.
לאחרונה התחלתי להשתתף בשיעורי תורה, ואשתי החלה להקפיד על כל ההלכות הקשורות למטבח היהודי, ובקיצור, היה רענון רוחני לטובה. יום לפני שעזבתי את הארץ, הרגשתי שאני מוכרח ללכת לרב גדול ולשאול שאלה שבערה בתוכי, שהציקה לי ושגרמה לי להרגשה גרועה. שאלת הגניבה. הרב שליווה אותנו בארץ הביא אותי, על פי בקשתי, לרב גדול בישראל שמסיבותיי שלי איני רוצה לציין את שמו האמיתי, רק זאת אוכל לומר שמדובר ברב גדול ביותר. עמדתי מול הרב וסיפרתי לו בקול רועד את מקור הרווחים שלי מן המפעל.
כעת, כששבתי בתשובה שלמה, אני תוהה האם לא מדובר כאן בגניבה- שאלתי בשקט. אומנם הייתה זו גניבה מגויים ולא מיהודים, אך למרות הכל, גניבה היא גניבה. האם יש תיקון לדבר הזה? האם מותר להמשיך במתכונת זו? הרב לא מיהר לענות לי תשובה. הוא ישב וחשב במשך מספר דקות, ואני חשתי איך כל עצבי נמתחים. לבסוף, הרים הרב את עיניו ואמר בקול רגוע. לא טוב עשית. כדי לכפר על מה שעשית, עליך לשים- מהיום והלאה- במקום מאה וחמישים כוסות בחבילה, מאה חמישים ושמונה כוסות.
התשובה הפליאה אותי מאוד. מילא, עלי להיזהר שלא יתפסו אותנו, אך מי אמר שמי שיקנה את החבילה עכשיו הוא זה שניזוק מן החבילה הקודמת? השליח שליווה אותנו אותת לי שלא שואלים את הרב שאלות, ושבזאת הסתיימה הפגישה שלי עימו. הודיתי לרב ופניתי לצאת החוצה. כשהגעתי בחזרה לארצות הברית, הדבר הראשון שעשיתי היה לתקן את המחדל, ידעתי שאני עתיד לא רק לא להרוויח אלא גם להפסיד מכך.
אומנם במשך הזמן גדל מעט היקף המכירות אך אין ספק שהרווח העיקרי היה בעיקר מן הגניבה הממושכת הזו, שלדעתי לא גרעה מקוני הכוסות. את אשר יגורתי אכן הגיע. אם תכפילו ערכה של כוס אחת בעשרת אלפים חבילות כפול שמונה כוסות, תגלו את הרווחים הנאים. אבל אם תהפכו את הכל למינוס- תגלו את ההפסדים הצורבים. וזה אכן מה שקרה. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מאבד שליטה. מנהל החשבונות שלי, ג'ו לא הבין מה קורה.
ההזמנות זורמות כמו תמיד אז איך הסתבכת במינוס הזה?- שאל אותי בתהייה. ואני לא ידעתי מה להשיב לו. לא רציתי לספר על הכוסות הגנובים ומצד השני חיפשתי פתרון לבעיה הגדולה. לרגע אחד לא חלמתי להפסיק את הוראות ציווי הרב הקדוש מישראל. אם זה התיקון שלי, עלי לעמוד על כך בתוקף ולקיים את המצוה. אם לא הייתי שואל, ניחא, אבל מאחר ושאלתי אין לי ספק שאני צריך לעמוד בכבוד במה שאמרו לי. המצב הכלכלי בבית החמיר לאחר חודשיים של חוסר משכורת. חוסר שלוה היה בבית ואשתי הייתה חסרת מנוחה.
גם לה לא סיפרתי את סוד הכוסות. לא ידעתי כיצד היא תקבל זאת. אני לא יודע מתי הייתה נקודת השבר, אבל אני זוכר איך יום אחד אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת פרצה ממני תפילה לוהטת על פרנסה. הרגשתי איך אני מאבד שליטה על פרנסת הבית. זה קרה שבוע לאחר מכן. ישבתי בבית, לא הלכתי למפעל באותו יום. איני זוכר האם כאב לי הראש מבחינה פיזית או רגשית. פשוט הרגשתי שאין לי בשביל מה ללכת. אבל ג'ו התקשר אלי נרגש מאוד.
איפה אתה? שאל בדריכות. איפה אתה חוגג? אני בא אליך. חוגג? על מה יש לחגוג?. אל תגיד שאינך יודע נדהם ג'ו. לא ידעתי. ג'ו לא האמין שאני באמת לא יודע. הוא חשב שאני צוחק עליו ועל כל העולם אבל אחרי חמש דקות הוא השתכנע ואילץ אותי להגיע במהירות למשרדי במפעל.
הגעתי בחוסר חשק. מה הוא כבר יכול לחדש לי. ג'ו ציפה לי במשרדו, כשהוא אוחז בידו את ה'טיימס', במוסף כלכלה. בבקשה,מישהו כתב עליך בטיימס הושיט לי את העיתון. עיינתי בכותרת ומשהו נפל בתוכי. היה כתוב שם שכותב הטיימס לענייני כלכלה ערך מחקר האם הכמות של המוצרים של בעלי המפעלים אכן שווה למציאות. החוקר בדק דווקא את המוצרים החד פעמיים, אותם לא נוהגים לספור בכמויות רבות, אבל ה-ו-א ספר גם ספר. ומה שהוא גילה היה מביך לאחרים ומחמיא לי.
רובם ככולם, השמיטו לפחות כלי אחד או שניים, ויש כאלו שאף התגלו אצלם מחדלים בסדר גודל מפחיד של מינוס עשרים- שלושים פריטים. היו מספר מפעלים שהמספר שלהם עמד על המספר המדויק. והיה עוד אחד. וזה היה המפעל שלי. ופתאום אני מגלה את שמי בענק- בגדול, בראש הכותרת. ורק מר ג'יקוב ח. מפנק את לקוחותיו! – זו הייתה הכותרת, ומתחת לה כתבה אוהדת על המפעל שלי ועל כך שאני מקפיד בקביעות להניח מעל ומעבר למה שכתוב כדי שאם חס וחלילה יהיה מוצר פגום תהיה תוספת חלופית בו במקום.
הכתבה הזו הייתה שערוריתית כיוון שהגישו בעקבותיה תביעה למספר מפעלים שהונו ברמה גבוהה. מכיוון שהכתבה הייתה שערוריתית אנשים קראו אותה בדביקות, ומכיוון ששם המפעל שלי והלוגו שלו הופיעו בענק עם מילים כה טובות, לא רק על הכמות אלא גם על האיכות, עוד באותו שבוע חל זינוק בהזמנות. במפעל עבדו בקצב מטורף. הורדתי את תוספת שמונה הכוסות לתוספת של כוס אחת בלבד.
הרי בין כה וכה אני מתחייב רק למאה וחמישים כוסות. איש לא בדק זאת יותר. בוודאי שלא כתב הטיימס שעשה את שלו עם סיום הכתבה. תוך חצי שנה הקמנו מבנה נוסף למפעל הקטן, והוספנו עוד שטחי עבודה, צלחות, סכום, ניילונים, ועוד. תוצרת המפעל תפסה מקום מכובד מאוד, ואחרי חמש שנים, הפכתי להיות לא רק אמיד אלא הרבה מעבר לכך. זה הסיפור שלי בקצרה. ילדי לומדים בישיבות, הבית כולו התחזק, יש לי פרנסה בשפע, ויש עוד משהו אצלנו במשפחה. יש אמונת חכמים כזו שאני לא בטוח שנמצאת בעוד מקום.
ראינו ממש נס אלוקים במה שאמר הרב. ראינו ראייה למרחוק של צדיק. אילו היה אומר לי לשוב ולשים כוסות במספר הרשום, שמי היה בין כל השמות הרגילים...דווקא מפני שהוספתי, הייתי היחיד שזכה לפרסומת הענק הזו. הסיפור המדהים הזה שמור בתוך המשפחה, אני מפרסם אותו גם לאלו שאני מנדב להם צדקה.
אני מרגיש שזו לא צדקה ממני אלא מהקבה ומן השליח ששלח לי. אני אסיר תודה על כך וחש כי קיימתי על בשרי את הנאמר שגם אם צדיק אומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, יש לקיים את מאמרו, ולעולם אבל לעולם- לא מפסידים מכך!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2010 07:08 |
|
| |
ניצוץ יהודי במנזר בהרי האנדים
| את הפגישה הזאת לא ישכח לעולם. איתמר ניצן, תלמיד ישיבת ההסדר 'הר עציון' שבאלון-שבות, טייל לפני כשנה בפרו ובבוליביה. שבועות שוטט בג'ונגלים פראיים, צעד לאורך חופים קסומים והצטלם על רקע נופי בראשית מרהיבים. אולם חוויה אחת הוא מגדיר 'פסגת הטיול': ''סיימתי סיור באריקיפה שבהרי האנדים. נותרו כמה שעות פנויות עד בוא האוטובוס שיסיעני הלאה. החלטתי לחפש ספרים יהודיים עתיקים בספריית המנזר הפרנציסקני 'רקולטה' בעיר. 'יש לכם ספרים בעברית?', שאלתי. 'יש', ענו לי, 'אבל צריך לשאול את הממונה אם מותר להראותם'. כעבור רגע ניגש אליי אחד המדריכים, ובידו תנ''ך בן כשמונים שנה. 'אין לנו ספרים יהודיים עתיקים יותר', אמר והציע לערוך לי סיור במוזאון המנזר. גיירמו באחד ממסעותיו. מצאצאי האנוסים הנחת תפילין ראשונה ''הסיור היה מקיף. בליבי תהיתי מדוע הוא מקדיש לי זמן רב כל-כך. לפתע פנה אליי בבקשה: 'אתה יהודי דתי, היכן אוכל להשיג אוכל כשר?'. הייתי בהלם. הקהילה היהודית הקרובה ביותר נמצאת במרחק של כשמונה-מאות ק''מ משם. 'בשביל מה אתה צריך אוכל כשר?', תמהתי. ואז האיש הציג את עצמו בשמו, גיירמו פלורס. 'אם-אמי הייתה יהודייה, מצאצאי האנוסים בפורטוגל', אמר. הוא הוסיף וסיפר כי אף שכל בני-משפחתו נוצרים, החליט לפני כחודש לשוב לשורשיו ואף החל ללמוד יהדות באמצעות אתר אינטרנט של חב''ד. ''בו-ברגע החלטתי לדחות את המשך מסעי. הזמנתי אותו לחדרי במלון, ושם נתתי לו כיפה וסידור והנחתי עמו תפילין. כשהביט במראה וראה את עצמו עם התפילין, פרץ בבכי. הבטחתי לחזור אליו למחרת וללמדו פרק בכשרות. ואמנם, למחרת באתי אליו למוזאון. שאלתי אותו אם הוא יודע מהי 'קריאת שמע'. לאחר שהשיב בשלילה, פתחתי את ספר התנ''ך והראיתי לו את הפרשה. הוא קרא אותה בדבקות רבה, בחדר שהיה מוקף אבזרי פולחן נוצריים. קריאת-שמע מועתקת ''ההיסטוריה המשפחתית של גיירמו החזירה אותי בדמיוני חמש-מאות שנים לאחור, לימי האנוסים. העתקתי לו על נייר את פרשת 'שמע' בשפת-הקודש, אך באותיות לטיניות. לאחר מכן הלכנו למרכול הקרוב והסברתי לו איזה מוצרים הוא יכול לאכול בלי חשש. לבסוף החלפנו כתובות דואר-אלקטרוני ונפרדנו זה מזה בהתרגשות רבה''. איתמר ניצן שב ארצה, אך הקשר עם גיירמו נמשך ואף התהדק. גיירמו הוא בעל תואר שני בארכאולוגיה והוא מדריך במוזאון הארכאולוגי של המנזר באריקיפה. הוא מוסיף לשמור על קשר עם איתמר, באמצעות המחשב. בין השאר דיווח לאיתמר על הצומות שצם, על הדלקת נרות בחנוכה ועל המצות והיין שקיבל מידי רב הקהילה היהודית בפרו, הרב אפרים זיק (בנו של אדיר). ה' נותן כוח בתוך כך מקיים גיירמו קשר גם עם שליחי חב''ד במדינה. לא-מכבר שיתף את איתמר בקשייו לשמור כשרות (בדרום-אמריקה מרבים לאכול בשר ובאריקיפה אין, כמובן, בשר כשר). עם זה כותב גיירמו כי ''אני מרגיש שה' עוזר לי ונותן לי כוח להחזיק מעמד''. גיירמו נענה לפנייתנו לפרסם את סיפורו במדור זה ושלח לנו סדרת תמונות, שבהן צולם באחד ממסעותיו הארכאולוגיים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2010 07:08 |
|
| |
הכומר מיוטה עם התפילין
| יש חיים (יהודיים) גם במרכז המורמונים של יוטה, רב חרדי שהגיע לשם התקבל בתחילה בתימהון, אבל בהמשך זכה לתמיכה רחבה, כולל של ראשי המורמונים המיסיונרים שבשיחה עימו הביעו שאט נפש מהרפורמים, ורגשי כבוד על פעילותו... זה כבר הפך לריטואל קבוע, הרב מגיע לשערי המנזר, הכומר, האב כנוסחם, יוצא אליו בצעדים כבדים ומדודים, הרב בבגדים רבניים רגילים, פראק וכו', צועד לצידו של הכומר, ובמהלך שעה ארוכה מבלים השניים מחוץ לכותלי המנזר הרחק מעיניהם הבולשת של אנשיו של הכומר במנזר, בתוך מכונית המיני וואן המרווחת של הרב. האב, הכומר, מסיר מעל חזהו את השתי וערב הגדול והכבד, כיאה לכומר העומד בראש מנזר, מפשיל את שרוול יד שמאלו, ומניח תפילין. אומר את הברכות כבקיא ורגיל, ומוסיף כמה תפילות קצרות, אחכ מוציא הרב חלה טרייה שאפתה הרבנית באותו יום, והכומר זולל ברעבתנות את החלה. השניים ממשיכים בשיחה ערנית על ענייני השקפה יהודית, והכומר מאזין בסקרנות רבה לדבריו של הרב בענייני דרך ה'. ומברך על הלולב... בסוכות, מגיע אל קירבת המנזר רכב מיוחד שהופך לצורך השעה, לסוכה על גלגלים, הכומר נכנס לסוכה, מברך בהתרגשות יש לומר, על ארבעת המינים, אוכל מהעוגה שאפתה הרבנית ומברך את ברכת לישב בסוכה. כך פשוט. בפסח מביא הרב לכומר חבילה של מצות יד שמורה למהדרין, וכן הלאה. הריטואל המדהים נמשך כבר כמה שנים, הרב מגיע, הכומר בן השישים ותשע (השנה) מתרגש, עיניו זולגות דמעות, אבל בתום המפגש הוא עוטה שוב על חזהו את הצלם, ובצעדים כבדים פוסע חזרה ונבלע בתוך המנזר. סיפור זה אינו עלילה דמיונית, אלא סיפור אמיתי שקורה היום במדינת יוטה שבארהב, בעיר סולט לייק סיטי, עיר אשר תשעים אחוז מתושביה משתייכים למורמונים, מספר הרב זיפל רבה של העיר האמריקאית. הרב זיפל לא אוהב להרחיב על הקשר שבינו לבין הכומר, ובתשובה לשאלתנו הוא מנסה לחמוק: יש דעות הלכתיות שאומרות, שאם יהודי מומר אינו מוכן לחזור ליהדות יש לנדות אותו ולהחרימו, המקרה הזה אינו המקרה הקלאסי שעליו מתבססות הדעות, אלא מקרה מאוד מיוחד ואני מאמין שיום אחד הוא יאזור אומץ ויעזוב את המנזר. בזכות הרבאיי הרפורמי רבי זיפל נזכר בפגישה הראשונה שלו עם הכומר: באחד האירועים שערכתי בעיר ניגש אלי אדם בלבוש אזרחי, הציג את עצמו וביקש לשאול אותי כמה שאלות בענייני השקפה יהודית והנהגת ה' את העולם. האיש סיפר כי הוא יהודי ונולד להורים יהודיים בפילדלפיה. הוריו משתייכים לבית כנסת רפורמי בפנסילבניה, ושם התחנך גם בנם, זאת אומרת הוא עצמו. כשבגר הגיע לקולג', ושם נחשף לראשונה לפעילים נוצרים מיסיונריים. בשלב זה של חייו היה הנער היהודי מלא בשאלות של זהות, שאותן הציג בפני הרב הרפורמי של הקהילה אליה השתייכו הוריו, אבל התשובות של הרב היו שטחיות ומאוד לא משכנעות. באוניברסיטה היפנה את אותן שאלות לפעילים המיסיונרים, הפעילים המיסיונרים שעיקר מטרתם הייתה להעביר כמה שיותר סטודנטים על דתם, ענו את התשובות, ולאט לאט ניסחף הנער היהודי, לעולם הנצרות. כשסיים את לימודיו באוניברסיטה החליט להקדיש את חייו לנצרות וכך עלה בדרגות ואף התמנה לכומר בכנסיה בסולט לייק סיטי ביוטה הרחוקה (תוצאה של פעילות הנוצרים המורמונים). נראה כי עובדת היותו יהודי, בכל זאת, רדפה את מצפונו במהלך כל חייו, ובגיל שישים כששמע שרב אורתודוקסי הגיע לעיר החליט להתוודות בפניו ולתת גם לאורתודוקסיה את הצ'אנס לשכנע אותו במקום שהרבאיי הרפורמי נכשל. הרב זיפל: זה ממש קורע לב, לאיש אין אף אדם בעולם. כל פעם כשאנחנו נפגשים הוא אומר לי לעזוב את השקר שבו אני חי, ולחזור ליהדות, אבל אין לי את האומץ לעשות את זה. הרב זיפל מביע שוב את התקווה כי האיש יעזוב באחד הימים את המנזר ויחזור ליהדותו. אבל אם חשבתם שהרב זיפל הוא נציג ארגון יד לאחים ביוטה והוא בא לכאן כדי לחלץ יהודים ממלתעות הנצרות? טעיתם. זהו חלק זניח בעבודתו. עיקר עבודתו היא להביא את אלף מאתיים המשפחות היהודיות שמתגוררות בסולט לייק סיטי ליהדות. זאת כאשר רוב המשפחות היהודיות והישראליות מבקרים בבתי הכנסת של הרפורמים. נשיא המורמונים ביקש לדעת אם אני משיחיסט הרב זיפל שהגיע ליוטה לפני ארבע עשרה שנה, הוא- איך לא?- חבדניק, ובא לכאן בברכת האדמור מליובאוויטש. בשיחה הוא נזכר כיצד יום לפני שהרבי חלה, זכה להיכנס לרבי ולקבל את ברכתו: הרבי בירך אותי בברכת הצלחה מרובה, מאוחר יותר עמדה לי ברכתו של הרבי, במיוחד כאשר הגעתי למדינה שידועה כמחוז המורמונים – מדינה שלא הייתה בה שום פעילות אורתודוקסית, למרות אלף חמש מאות המשפחות היהודיות, ביניהם ישראלים רבים שהתגוררו שם. שבועות ספורות לאחר שהגענו לשם, לקחתי את מספרי הטלפון של המשפחות היהודיות והתחלתי לטלפן אליהם בכדי לבשר להם כי רב הגיע לעיר. כמה שבועות לאחר מכן ערכו שולחן כשר באחד הסופרמרקטים הגדולים. הצגנו על השולחן מאכלים יהודיים כשרים, ומוצרי מזון כשרים שאותם ניתן לרכוש בסופרמרקט. האירוע היה מעניין הרבה מאוד, אנשים באו והתעניינו במוצרים, וכך התחלנו את דרכנו בעיר, כשבית הכנסת הראשון מתקיים בדירה השכורה הקטנה ששכרנו באחת השכונות של העיר. כמה חודשים לאחר שהגעתי לעיר, בחג החנוכה הצבתי חנוכייה גדולה במרכז העיר עם ברכה מיוחדת לחג החנוכה. זה היה הניצחון הראשון שלי שבעיר המורמונית המפורסמת, מתנוססת חנוכייה במרכז העיר. החנוכייה עוררה עניין רב, ותגובת המורמונים, שבדרך כלל ידועים כקבוצה מיסיונרית מסוכנת, לא איחרה לבוא. באחד הימים אני מקבל טלפון מהמזכירה של נשיא המורמונים, האדם שאחראי על גיוס ארבע מיליארד דולר כל שנה עבור הפעילות המורמונית העולמית. המזכירה ביקשה לדעת אם אני מסכים להיפגש עימו. לא פחדתי מכניסה ללוע הארי, ובו במקום הבעתי את הסכמתי המיידית והגעתי לפגישה. השאלה הראשונה שביקש נשיא המורמונים לברר האם אני מאותם האנשים שהכריזו על הרבי מליובאביץ כמשיח? השאלה של המורמוני, שיעשעה אותי אבל גם סיקרנה, כי הבנתי שנשיא המורמונים הכין עלי שיעורי בית. שנית נוכחתי כי הוא מעודכן בעניינים הדתיים עד כדי הויכוח שהתנהל אז בתוך חבד. אני זוכר שחייכתי ועניתי לו: תאמין לי שהקבה שברא את כל הדברים המופלאים בעולם הזה, הוא זה שיכריז ויודיע מיהו מלך המשיח, הוא לא זקוק לעזרה שלי או של האחרים. בשלב זה נוכחתי כי ברכתו של הרבי עמדה לי, לקבל תמיכה מהמקום הפחות צפוי, מהמורמונים בעלי הכיוון המיסיונרי המובהק והמסוכן. כאשר הנשיא המורמוני שמע את תשובתי, הוא נרגע. ושוחחנו למשך שעה ארוכה במכנה המשותף שבין המורמונים והיהודים. נשיא המורמונים אמר לי כי הוא לא מבין איך יהודים יכולים ללכת שולל אחרי התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות שמנסות להמציא דת חדשה על הבסיס היהודי, הכל זיוף. הדבר האמיתי הוא התורה והאורתודוקסיה...דברי נשיא המורמונים. בתום השיחה ביקש המורמוני הבכיר שנהיה בקשר, והוסיף ואמר תדע לך שתמיד כשתצטרך את העזרה שלי בכל דבר, תיפנה אלי ואני אשתדל לעזור לך. חשוב לזכור, כי המורמונים הם אחד הציבורים הדומיננטיים בממשל האמריקני הנוכחי, גם מבחינה כלכלית. במסגרת הקמפיין שניהל הנשיא בוש לפני בחירות אמצע הקדנציה ביקר בסולט לייק סיטי ונועד לארוחת בקר עם נשיא המורמונים הקשיש. המורמונים מנעו את גרוש הרב מארהב... כמה חודשים לאחר פגישתי עם נשיא המורמונים הגשתי בקשה לגרין קארד. זה היה נחוץ משום שאני אישית נולדתי וגדלתי במילאנו שבאיטליה, אשתי גדלה במונטריאול- קנדה, ותוקף הויזה שקיבלנו עמד לפוג. את הבקשה לגרין קארד הגשתי בשירות עצמי ללא עורך דין כדי לחסוך את הכסף. לאחר כחודש קיבלתי את תשובת הממשל שהייתה שלילית ויחד עימה נמסרה לי הודעה כי תוך ארבעים ושמונה שעות עלי לעזוב את המדינה. מאחר וכל אמריקאי יודע שהודעה כזו היא בעייתית ביותר, שכן האמריקאים מגלים תקיפות בכגון אלה. ואז נזכרתי בנשיא המורמונים וטלפנתי למשרדו. לא עברה שעה, ואחד מגדולי עורכי הדין המתמחה בענייני הגירה, צלצל אלי, ואמר לי שהנשיא רב הכח של המורמונים ביקש אותו לעשות הכל כדי לעזור לי. ואכן בהתערבותו הוסדר העניין ותוך זמן קצר קיבלנו גרין קארד, וכעבור חמש שנים קיבלנו את האזרחות שלנו. זיפל מספר כי המורמונים מאמינים שהם משבט ראובן וחצי שבט המנשה, לדבריו הם אינם נאבקים ביהודים, ובעיקר הם נלחמים בכל יתר הדתות בנוצרים ובאחרים. כמה שנים טובות עברו מאז ובינתיים כבר הצליח זיפל לרשום לעצמו הרבה מאוד הצלחות, החל בהקמת בית כנסת מפואר שאותו חנך בשבוע שעבר, שהוא בעצם סאנדיי- סקול, בית ספר יהודי בימי ראשון, ואפילו פתח חנות שמספקת אוכל כשר. אבל בעיקר הוא פעל מול אנשים. עבדתי בחיל האוויר הישראלי והאמריקני ושנאתי את החרדים לא מכבר סיפר לנו אברך על חוויה אישית שהפתיעה אותו: היה זה באחד מימי שישי, השעה הייתה שתים עשרה בצהרים, נתקענו בדרכנו בסאלט לייק סיטי המורמונית. מטבע הדברים חיפשנו אוכל כשר, ובבית חבד הפנו אותנו לכתובת מסוימת, שנמצאת כמה בתים מבית הכנסת. הגענו לבית פרטי חד קומתי שעליו התנוסס השלט כושר טו גאו (אוכל מוכן כשר) נכנסנו בהיסוס לחנות, מאחורי הדלפק עמד אדם בעל חזות חרדית אשר בעברית רהוטה בירך אותנו לשלום והציע לנו ממטעמי המטבח של אשתו. הופתענו כמובן למצוא בעיר המורמונים, ישראלים דתיים. מאחורי סיפור האוכל ניצב ישראל לפלר שמספר לנו את סיפורו האישי שמתחיל הרחק מיוטה: נולדתי בקיבוץ ליד קריית שמונה וכשהייתי בגיל שש עברתי עם הורי לקריית שמונה. ההורים לא היו אנשים דתיים, וכמובן שגם אני לא. הורי, ניצולי שואה שברחו מפולין לרוסיה ורק אחרי המלחמה עלו לארץ. סבי וסבתי היו אומנם יהודיים חרדיים שומרי שבת, אבל כאן זה נגמר. בגיל שלוש עשרה עשו לי בר מצווה בבית כנסת וזו הייתה הפעם הראשונה שבקרתי בבית כנסת. אני זוכר שאילצו אותי ללמוד לקרוא את ההפטרה, וקנו לי תפילין. כמובן שהנחתי תפילין רק פעם אחת ואחר כך הנחתי אותם במגירה, שם העלו אבק. לאחר הבר מצוה פניתי ללמוד באקדמיה הצבאית של חיל האוויר, ובתום הלימודים התגייסתי כמובן לחיל. שימשתי כטכנאי חישוב ובקרה ושרתתי בבקעת הירח ליד אילת. בשלב מסוים כאשר פינו את ימית ואת בקעת הירח חזרתי לבסיס חיל האוויר בצפון ונבחרתי להיות בין אלו שהוכשרו לקבל את האף 16 מארהב. לצורך כך נשלחנו לארהב למחנה של חיל האוויר ועברנו הכשרה מיוחדת שנמשכה כמה חודשים, אני נשלחתי ליוטה היינו שישה חיילים ישראליים עברנו ממחנה למחנה, בקבוצה שלי היינו כולנו חילונים כך שלא הייתה לנו בעיה עם האוכל הלא כשר. אבל אני יודע שבקבוצות אחרות של חיילים שנשלחו אף הם למחנות צבאיים בארצות הברית לצורך ההכשרה לקליטת מטוס האף- 16, אכן היו חיילים דתיים והם התמודדו עם בעיה רצינית של מחסור באוכל הכשר. היום המצב הרבה יותר טוב מבחינה זו, כי החיילים היהודיים מקבלים אספקת מזון כשר על בסיס קבוע, ואפילו בשקם של המחנות הצבאיים, יכולים החיילים היהודיים האמריקנים לקנות אוכל כשר. לפלר שירת אז ביוטה ופגש שם את אשתו שאז הייתה לא יהודיה ועבדה בחנות השקם. בניו יורק נישא לפלר בנישואים אזרחיים, וחזר לכמה שנים בארץ. בשלב מסוים החליט לפלר לחזור ליוטה, שם החל לעבוד עבור חיל האוויר האמריקני, אבל באמצעות קבלן פרטי. מאחר ולא הייתי אזרח אמריקני היה אסור לי לפי החוק לעבוד ישירות עבור הצבא, על כן עבדתי באמצעות קבלן משנה, מה שעוקף את התקנות. מאז, אחת עשרה שנים רצופות אני עובד כטכנאי בקרה בחיל האוויר האמריקני. לפלר מספר שכאשר הגיע ליוטה הצטרף כמו יתר היהודים לבית כנסת רפורמי. בארץ לא רציתי לשמוע על שום דבר דתי או חרדי, אבל כשהגענו ליוטה, התחלתי להכיר את הרפורמים וזה היה נראה לי נחמד, מתוך ובלתי מחייב, ובחול הרי צריך משהו יהדות, כך התחלנו ללכת כל שבוע לבית כנסת שלהם והפכנו להיות פעילים בקהילה הרפורמית. כשהבן שלנו התקרב לבר מצווה, הלכנו לרב האורתודוקסי שהגיע לעיר, הרב בני זיפל. הרב קיבל אותנו במאור פנים, לא דחק בנו, ורק הזמין אותנו לקחת חלק בפעילות של בית הכנסת. מה שמשך אותנו במיוחד הייתה העובדה שהרב קיבל אותנו כפי שאנחנו ולא בדק בציציות. באותה תקופה התגוררנו במרחק רב מבית הכנסת, והיינו נוסעים לבית כנסת בשבת. הרב לא דחק בנו, אבל אנחנו הלכנו והתקרבנו וראינו שהדת הרפורמית היא חיקוי עלוב וריק מתוכן. אחרי חצי שנה מכרנו את הבית שלנו וקנינו בית מול בית הכנסת, בשלב זה עברה אשתי גיור לחומרא, והרב זיפל אף השיא אותנו מחדש, כדת וכדין. הפכנו להיות משפחה חרדית לכל דבר, ואז נוכחנו שביוטה אין מסעדה או קייטרינג שיכול לספק אוכל כשר. אשתי שבאה ממוצא תאיילנדי, אוהבת אוכל תאיילנדי, החלה לבשל עבורנו אוכל תאיילנדי כשר, ואנשים התחילו להתלהב מהאוכל בסגנון המזרח הרחוק, וכך נולדה המסעדה הכשרה הראשונה והיחידה בסולט לייק סיטי, אומר לפלר, שבמשך כל השבוע עובד עוסק בתכנות המטוסים עבור חיל האוויר האמריקני ובימי שישי הוא עומד מאחורי הדלפק בחדר הכניסה לביתו ומוכר לציבור אוכל כשר לשבת. לרבות חלות, גפילטע פיש וטשולנט. הוא מספר כי במשך כל השנה מגיעים לפה הרבה יהודים אוכלי כשר, או שהם עוברים פה בדרך, או שהם מגיעים לפה לכינוסים או לצורכי עבודה, הם מברכים אותי על היוזמה להקים במדבר הזה, מקום שניתן בו להשיג אוכל כשר. חשוב לזכור, שביוטה כמו ברוב הערים בארהב, מלבד ניו יורק, אין להשיג פת ישראל. בחנותו של לפלר ניתן להשיג חלות פת ישראל ומאכלים בהכשר מהודר, וכן בשרים בשחיטה של רובשקין. היום, כשאני מסתכל אחורה אני מתחרט על השנים שבזבזתי בתור חילוני, אם הייתי חוזר בתשובה מוקדם יותר הייתי עושה החלטות טובות יותר בחיים והילדים שלי היו יוצאים דתיים, אומר לפלר (שאת חזרתו בתשובה הוא זוקף לרב בני זיפל) בצער, ומדגיש שהוריו נותרו חילונים אבל מכבדים את חרדיותו |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/6/2010 08:00 |
|
| |
הפקדון שהוחזר
| מהדרכים המופלאות בהם רואים עין בעין את ההשגחה העליונה כאשר שבה אבידה לבעליה. לאחר עשרות שנים מגלגל הקב''ה את הנסיבות כדי לסגור מעגל. הטלפון צלצל בבית משפחת ד. ''שלום'', הציג עצמו הדובר. ''האם שמך ד.? אמנם אין אתה מכיר אותי, אך הייתי שמח לפגוש אותך. אני גר בפתח תקווה, ויש לי עבורך דבר מאוד חשוב''. פליאתו של הרב ד. לא מנעה מקביעת הפגישה,וכך ביום המיועד מצא עצמו הרב ד. בבית המטלפן הלא מוכר. ''האם יש לך קשר עם הרב דויטש זצ''ל הי''ד שהיה רבה האחרון של העיירה ירמות בהונגריה''? שאל. ''אכן כן. אני נכדו'', השיב האורח. המארח עדיין לא היה משוכנע בדבר, והחל לשאול על המשפחה, ולנסות לדלות עוד נתונים כדי להסיר כל ספק כי האיש העומד לפניו הוא אכן הנכד. ההתרגשות עלתה וגברה, וככל שהרב ד. הוסיף פרטים רבים יותר ואישיים על בני המשפחה ועל גדלותו של הרב, נהרו פניו של מארחו. ''מזה עשרות שנים אני מנסה לעלות על עקבותיהם של בני משפחתו של הרב ששרדו בשואה, ורק לאחרונה שמעתי אודותיך. מיהרתי לצלצל אליך, ואין גבול לשמחתי שאתה – נכדו כאן. העיירה ירמות שוכנת בסלובקיה, ומהווה מרכז אזורי לכל חקלאי האזור. המקום טובל במטעים, ונודע בכרמי היין המשובחים שלו. בשונה מרוב יהודי הונגריה שעסקו במסחר, היו באזור גם חקלאים יהודים רבים שהתפרנסו ממשקי חלב ומטעי היין. אישיותו של הרב דויטש הי''ד הייתה נערצת על כל תושבי העיירה, ואף אלו שלא היו שומרי תורה ומצוות כבדוהו מאוד. בכל יום ששי היה מטייל ברחוב הראשי וברחובות המסחר כשעתיים לפני כניסת שבת המלכה, ובנועם אך בתקיפות זרז את הסוחרים לנעול את בית המסחר לפני כניסת השבת.בעיר היה רק בית כנסת מרכזי אחד, שרק אישיותו של הרב יכלה לרכז סביבו את כל בני העיר. הרב היה יכול להינצל, והוצע לו להצטרף לרכבת של קסטנר, אך הוא סרב, ונשאר עם בני קהילתו, ויחד עם עלה על המוקד במחנה ההשמדה אשוויץ. המשיך וסיפר המארח: ''אני ניצלתי בנסי נסים, ומששבתי לעיירה שמתי דרכי אל בית הרב, שגם הוא כיתר היהודים נבזז ונשדד וזרים באו בשעריו. מצאתי בין החפצים שהיו זרוקים פנקס ובו רשימת כל סוחרי ירמות, וחתימתם על התחייבות לשמור שבת ולא לחלל שבת בבית המסחר. דבר כזה לא היה מצוי במקומות אחרים, ורק אצלנו מפני הכבוד וההערכה לרב ניתן לעשות דבר זה. אתה מבין עד כמה הייתה הערכתי והערצתי לרב. גם אני בן משפחה שלו,אך אתה נכד ישיר, ואני מודה לקב''ה שזכיתי לקיים את השליחות שלי''. ואז שלף המארח ארבע אוגדנים כרוכים בכריכת עור. בכל אחד כ- 200 דף וסיפר: ''בדרכי לבודפסט לפני כ- 60 שנה עברתי בבית כנסת ישן, ולהפתעתי מצאתי שם בעזרת הנשים את האוצר הזה שיש בו חידושי תורה של הסבא שלך. אין לי כל מושג איך התגלגלו החוברות הללו לעזרת הנשים, ואיך בדיוק אני הגעתי לשם באותו יום, אבל לקחתי את האוצר היקר, ושמרתי עליו מכל משמר. במשך כל השנים שמרתי עליהם כעל פיקדון יקר, וידעתי שיבוא יום ואחזיר אותן לבעליהן''. משפתח הרב ד. באקראי את אחת המחברות היה בראש העמוד הכיתוב: ''דברים שאמרתי בשבת קודש לרגל הבר-מצווה של בני מ.י.'' ''האם אתה יודע מיהו?'' שאל המארח. לאחר מחשבה קצרה ענה האורח: ''בוודאי, מ.י. הוא מנחם ישראל והוא אבי סבי, אשר אני נקרא על שמו!'' ''תדע לך'', סיפר האיש, ''כאשר חזרנו מהגיהינום חיים, ולמרבה הפלא חזר גם אבי חי, מיד כשנפגשנו הוא אמר לי: 'בני, אני הייתי בטוח שאתה תנצל. הרי הסנדק שלך היה הרב של ירמות. זכותו בוודאי תעמוד לך. אם אני אנצל או לא, לא ידעתי, אבל הייתי בטוח שאתה תנצל בזכותו'. והנה עכשיו לאחר השנים הארוכות, אני זוכה להשיב את כתביו לנכדו'', ודמעות של אושר ושמחה שטפו את פניו. הפגישה הזו וגילוי כתבי היד בצורה כה מופלאה, עוררו את בני המשפחה לנסוע לעיירת מולדתם כדי לחשוף עוד ועוד שרשים. ואכן, בהיותם במקום הכירה בת המשפחה (שהייתה בת תשע בפרוץ השואה) את בית מגוריה, שהיה מאוכלס עתה בתושבים מקומיים. אך על הדלתות ניתן היה להבחין בבתי המזוזות שלא זזו ממקומם, כיוון שהאיכרים ראו זאת כסגולה לשמירה עבורם. במהלך נסיעתם, פגשו באדם מקומי שנשאר במקום מאותה תקופה, והוא עוד הכיר את רבה של העיירה, והיה מופתע לפגוש את נכדיו. גם הוא הוביל אותם לבית הקבילה בו היו כרכים של חידושי תורה ודרשות של הרב דויטש, שיצאו לאור לפני השואה, ולא נותרו מהם עותקים. ואכן, בני המשפחה עשו כל מאמץ כדי לגאול את הכתבים,ולהביאם ארצה. ובע''ה מתכוננים להוציאם לאור, וליהנות את הצבור בתורתו של אדם מורם מעם, שזכויותיו עמדו לו שלא תאבד ותשכח תורתו, ובדרכים מופלאות השיבה ההשגחה העליונה האבדה לבעליה. |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2010 08:35 |
|
| |
נס אמיתי שהתרחש
נס אמיתי שהתרחש
זמן לאחר אסון נפילת המטוס של חברת פאן-אמריקן, תועד סיפורו המרגש של אחד מהניצולים בספר "נפלאותיו לבני אדם", והרי הוא לפניכם מפי הניצול עצמו: בחמישי בלילה הייתה אמורה להתקיים באמריקה חתונה במשפחתי. תכננתי לטוס בטיסה של חמישי בבוקר כדי להגיע לקראת הערב. הזמנתי מקום כבר מתחילת השבוע, אולם ביום שני תקפו אותי כאבי גב איומים. הרופא איבחן 'דיסקוס' קל בגבי, ונאלצתי להתאשפז בבית החולים ליומיים. ב"ה קיבלתי את הטיפול המתאים ונשארתי מעט בביה"ח לצורך ביקורת. כשטיילתי בפרוזדור הבחנתי לפתע באדם שאני מתפלל עימו, תלמיד חכם חשוב ומבוגר, שהגיע במיוחד כדי לבקרני. נדהמתי מכך מאד. הרי חוץ מלהתפלל יחד, אין בינינו קירבה מסוימת. תוך כדי ששוחחנו הוא שאל "איך תשתתף בחתונה שיש לך השבוע?", עניתי כי הזמנתי מקום בטיסה של חמישי בבוקר, אולם הוא לא כל כך אהב את הרעיון. "הרי תגיע עייף מאד ולא תוכל לשמוח כראוי בחתונה. עברת שבוע לא קל..." אמר. "ומה אעשה? הרי אני חייב להגיע לחתונה" השבתי. "תצא מלונדון ביום רביעי, תגיע לאמריקה יום לפני החתונה ותנוח. כך תוכל להגיע שמח ורענן", הוא הציע. הודיתי לו על ההתעניינות והעצה, ולאחר מכן נפרדנו לשלום.
הסכמתי בליבי עם עצתו, אומנם תהיתי מדוע כה התאמץ להגיע לבקרני, כל שכן שאינני חולה עוד, ומה הוא כה דואג שאגיע רענן ושמח לחתונה? מאוחר יותר התברר שלא רק אני תהיתי. אף הוא התפלא על עצמו ובנסיעתו חזרה הביתה לאחר הביקור, אמר לנהגו כי בעצם אין לו מושג מדוע בא לבקרני וכל כך דאג לשכנע אותי להגיע יום קודם. מבית החולים שוחררתי בערב, וביום רביעי טסתי לאמריקה כעצתו. מה נחרדתי לגלות על אסון נפילת המטוס ההוא, בו הייתי אמור להימצא לולא עצתו של חברי. התקשרתי אליו כשדמעות בעיניי, להודות לו על שהצילני. הוא השיב שה' גרם לו להגיע אלי ולומר את הדברים בלי שבכלל הבין מדוע. אכן, מצאתי את עצמי רוקד שמח ורענן בחתונה המשפחתית. כששבתי ללונדון, קרא לי חברי לביתו והחל לספר:
"בתחילת השואה הסתתרתי בדירה בבניין רב קומות ועסקתי בתורה. בדירה מולי גרה אישה צדיקה שהייתה טורחת להשיג לי מזון. בעלה וילדיה כבר נלקחו ממנה ונשלחו לעבודת כפיה, והיא ראתה כזכות להגן עלי כאחד שעוסק בתורה. כשהיו מגיעים הנאצים לרחוב, הייתה מזהירה אותי שלא אצא מהמחבוא.
פעם אחת עמדתי מחוץ לדירה, כשמלמטה נשמעו שאגות מחרידות של חיילי האס.אס שפרצו לבניין. דמי קפא בי, לא ידעתי לאן להימלט. אותה אישה הורתה לי להיכנס לביתה וסימנה לי לעמוד מאחורי הדלת. כעבור רגע נשמעו אגרופים על הדלת. היא פתחה ושאלה את החיילים לרצונם. "היכן בעלך ובנייך הבחורים?" שאג אחד מהם, והלם במשקוף. היא נותרה לעמוד וענתה בשלווה "הם כבר נלקחו ממני, יש כאן רק ילדים קטנים".
הם פרצו פנימה לתוך החדרים והחלו להפוך רהיטים. "אנו עורכים חיפוש נוסף בכל הבית. אם ימצא כאן מישהו, שניכם תשלמו בחייכם. יש לך צ'אנס אחרון לגלות לי אם מישהו מסתתר כאן" הוא חבט בחוזקה, משהו התנפץ לרסיסים. רעדתי מפחד. האם היא תסגיר אותי? הרי היא לא חייבת לי דבר. ובכלל, מי יודע אם לא יחליטו החיילים לטרוק בחוזקה את הדלת ואז יבחינו בי?!
"אין כאן איש, אדוני" היא ענתה בנחישות. הוא נופף בנשקו, אך היא המשיכה: "חפש ככל שתרצה, ממילא לא תמצא מאומה".
הייתי המום. עצרתי את נשימתי בפחד, איך היא מוכנה להקריב כך את נפשה עבורי?
תוך דקות השתררה דממה. שמעתי את החיילים דוהרים במדרגות החוצה אל הרחוב. חיוורת כסיד היא הזיזה את הדלת, נשמנו לרווחה. הייתי משותק מכדי להודות לה. ייחלתי בליבי שה' יגמול לה על טוב ליבה ויצילה לחיים, ומיהרתי אל דירת המחבוא שלי. ב"ה ניצלתי מהמלחמה, ובין אלפי הניסים שראיתי מידי יום, נס זה נותר חרוט עד היום בזיכרוני. כעבור שנים שמעתי שאותה אישה שרדה את המלחמה וזכתה להקים בשנית משפחה בישראל." חברי עצר לרגע את סיפורו. הייתי כה מרותק, ובכל זאת תהיתי מדוע ראה לצורך לספר לי על כך. לפתע הוא אמר בקול רועד: "האישה הצדיקה ההיא... זו הסבתא שלך, אם אביך ז"ל. ויתכן שבשבוע שעבר סידר ה' שאחזיר לה טובה ואציל את נכדה מאסון כה גדול, ובכך אקיים 'נפש תחת נפש'..."
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 10:22 |
|
| |
נסיון בשמירת שבת
זמן קצר לאחר שהתחלתי לשמור שבת, קיבלתי את תפקידי הראשון כחבר בצוות כתיבה של סיט-קום (קומדיית מצבים). דרך אגב, הקומדיה הזו זכתה במקום ה-99 בדירוג הרייטינג, מתוך 99 התוכניות המדורגות.... לא שזה משנה משהו בסיפור, אבל תמיד חשבתי שזה משעשע. בשבוע הראשון לא היה הרבה לעשות, וזה היה באוגוסט, זמן שבו השמש שוקעת מאוחר יחסית, אז סיימנו לעבוד לפני שהתעורר איזשהו קונפליקט. השבוע השני היה שונה. יום ששי הלך וקרב לקיצו, ואנחנו סיימנו בשעה שאפשרה לי להגיע הביתה בדיוק להדלקת נרות. גרתי קרוב לסטודיו, אז כל עוד היינו סוגרים עניינים בזריזות, הייתי מצליח להגיע הביתה ממש ברגע האחרון. ואז הגיע יום ששי נוסף. הייתה זו אחת מאותן פגישות שרצתה נואשות להסתיים, אבל בכל פעם שזה כמעט קרה, מישהו העלה נקודה נוספת, ואז עוד אחת. ישבתי מול חלון גדול וראיתי איך השמש שוקעת ושוקעת לעבר קו הרקיע. בסופו של דבר, היא הגיעה לנקודה שבה אם לא הייתי קם ועוזב מיד, לא הייתי מצליח להכניס את השבת. לא ידעתי מה לומר או לעשות. מכיוון שלא היה לי ניסיון קודם של שמירת שבת במקום העבודה, לא חשבתי לדון על כך מראש עם מנהלי ההפקה שלי. מה שכן ידעתי, זה שכמה דקות לפני השקיעה זה לא הזמן המתאים להיכנס לדיון על אמונותיי הדתיות. במילים אחרות, הייתי תקוע. אז עשיתי את הדבר היחיד שעליו הייתי יכול לחשוב: קמתי, ובלי שום רעש, עזבתי. הם בטח חשבו שאני יוצא לשירותים, אבל לא חזרתי. אני זוכר שחשבתי בזמן שרצתי למכונית, שבתור יום מנוחה השבת גורמת להרבה יותר לחץ מכפי שניתן היה לצפות.... הייתי מוכרח לדבר עם מנהלי ההפקה, להסביר את מצבי, ולקוות שהם יתחשבו. לאחר סוף השבוע, ניגשתי אליהם עם השותף שלי, ושאלתי אם אוכל לעזוב כמה שעות מוקדם יותר בימי ששי, כדי שאוכל לשמור שבת. הם אמרו "לא". ואז שאלו אם אני עדיין רוצה לעשות את זה, כי אם כן, הם הולכים למצוא לי ממלא מקום. במלים אחרות, או שאתה עובד בשבת, או שאתה מפוטר. כשחזרתי הביתה, התקשרתי לסוכן שלי. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי לו שאני לא מתכוון לעבוד בשבת. הוא ענה לי שאם ככה, אני יכול לשכוח מעבודה בטלוויזיה. זה היה רגע של הלם. אילי ההון ההוליוודיים מוכרים באמירה שלהם: "אתה לא תעבוד בעיר הזאת שוב!" – אבל אני חשבתי שהם אומרים את זה רק בסרטים. ועכשיו, הנה הם אומרים את זה, ולא רק שהם באמת אומרים את זה – הם אומרים את זה לי! למחרת, אמרתי לשותף שלי שאני לא יוצא לעבוד. הוא הבין, אבל הסביר לי שהוא מתכוון לנסות להישאר בעסקי הסרטים, בלעדיי. לא כעסתי. הוא אפילו לא היה יהודי. לא רק זה, אנשים מנסים במשך שנים לפרוץ לתוך ענף ה'סיט-קום'. גם בשבילו זו הייתה פריצת דרך גדולה, וזכותו המלאה הייתה לבדוק לאן היא מובילה. מבחינות רבות, היו אלה הרגעים הקריטיים ביותר בחיי. עליכם להבין: הייתי אז בשיא ההצלחה. השגתי את מטרת לימודיי בהארווארד: כתיבה סאטירית וכניסה להוליווד. למרות כל זאת, משהו היה חסר. שמעתי רעיון שקשור לזה, שבמשך שנים ייחסתי בטעות לרב חסידי מהמאה ה-19. רק אחר כך נודע לי שהוא נאמר על ידי רוכב אופנוע מקועקע בשיקום. אבל לא רק שזה לא הפחית מערך התובנה, אני חושב שזה הפך אותה לפשוטה וברורה יותר. הוא אמר: "כולנו נבראנו עם חלל בצורת הא-ל בתוכנו". אנחנו מנסים למלא אותו בהישגים מקצועיים, בסמים, במערכות יחסים, בכסף, אבל אף אחד מהדברים האלה לא יכול למלא אותו באמת מלבד הא-ל, משום שזה חלל בצורת הא-ל. החברה המודרנית רואה באופן ציני את הדת כמפלט, אבל אין דבר רחוק יותר מהמציאות. השאיפה לרוחניות היא ביטוי של כמיהה שהוטבעה בתוכנו על ידי האלוקים עצמו. אצל חלק מאיתנו הקול הפנימי מתגבר בעקבות אירוע טראגי. אצל אחרים, ואני בכללם, הוא מתגבר בזמנים של הצלחה ושפע. הוא אומר: כל ההזדמנויות האלה נהדרות – אבל בטוח שיש עוד משהו בחיים! הבנתי, שאם לא אוכל לקחת אתי לַמסע את הנשמה, אז לא משנה עד כמה ארחיק לכת - בסופו של דבר זו תהיה דרך ללא מוצא. כבר לא הייתי משוכנע שטיפוס עיוור במעלה סולם ההצלחה עומד להוביל אותי למקומות טובים יותר ויותר. הייתי מוכרח לברר לאן לוקחת אותי ההצלחה, ואולי אפילו חשוב יותר, מתי היא תמנע ממני להמשיך להתקדם. הבנתי, שאם לא אוכל לקחת אתי לַמסע את הנשמה, אז לא משנה עד כמה ארחיק לכת - בסופו של דבר זו תהיה דרך ללא מוצא. הלחץ היה קשה. עמדתי לאבד את המשרה שלי, את השותף שלי, ואמרו לי שלא אמצא שוב עבודה בטלוויזיה. איכשהו, למרות כל זאת, נשארתי רגוע. אולי לא אעבוד בתחום הנבחר שלי, אבל בלבי ידעתי ששום דבר רע לא יכול לצאת משמירת שבת. בימים שלאחר מכן, נכנסו הסוכנים שלי לתמונה, ונפגשו עם ראש הסטודיו ומנהלי ההפקה. לתדהמתי, מאחורי דלתיים סגורות, כל הצדדים התגלו כמעריכים ותומכים. לא פוטרתי! היום, לפני שאני מקבל עבודה, אני תמיד מדבר על שמירת השבת. למרות הסטריאוטיפים שיש לאנשים על תעשיית הבידור, אני תמיד מתרגש מהתגובה החיובית של יהודים ושל לא-יהודים לנושא. היהדות מלמדת שכשאתה נמצא בתוך קושי, אתה מוכן לתת הכל כדי שהוא יעבור; אבל אם הצלחת לעבור אותו בהצלחה, לא היית מחליף את הניסיון הזה בעד שום הון שבעולם. אלוקים נתן לי מתנה נפלאה. הוא היה יכול לעשות את כל התהליך יותר קל בשבילי, אבל הוא נתן לי את ההזדמנות לעמוד על אמונותיי. אולי זו הסיבה שהאירוע הותיר בי את טעמו הטוב של הרגע שבו אני הכי גאה בחיי. מאז, החיים כבר לא חזרו להיות כפי שהיו. כשמגיע יום ששי והשמש עומדת לשקוע, לא משנה מה קורה, לא משנה כמה אני עסוק - הכל נעלם, והשבת היא הדבר היחיד שנותר. שבת קודש. *דויד זקס מתגורר עם אשתו וילדיו בלוס אנג'לס, שם הוא כותב ומפיק תוכניות טלוויזיה. בין התוכניות שכתב: "משפחת סימפסון", "מלקולם באמצע" ו"מפגשים מהסוג האישי"
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2010 09:24 |
|
| |
חתול משמים
בנעוריו נמשך קובי לאופנת הפאנק. הוא נהג לשמוע מוסיקת דד-מטל (מוות מתכתי), רוק כבד קיצוני, כלומר להקת גיטריסטים שמשמיעים צלילים צורמים ולובשים בגדים שחורים עם תמונות של מפלצות. הוא נהג להשתתף בהופעות כאלו של להקות שהגיעו מרחבי העולם והשתתף בערבים מטורפים של ריקודי פוגו, ריקוד אלים שבו כולם עומדים במעגל, ומתנגשים זה בזה עם שרשראות ברזל עם מסמרים. העסק הגיע עד לזוב דם ממש. היה לקובי אוסף גדול של תקליטורים של מוסיקות הפאנק הכי מטורפות והוא בזבז את כל כספו עליהן. כל מי שאהב את המוסיקה הזאת היה בהכרח מכור לה. המוסיקה, אם ניתן לקרוא לה בשם זה, אפשרה לשומעיה פורקן של מתחים נפשיים, עצבים וכעסים. לרוב שומעי מוסיקת הפאנק היו בעיות בבית עם הוריהם. קובי לא היה במצב של נתק עם הוריו, אבל היו לו בהחלט בעיות תקשורת. ומסיבה זו עבר בעת שירותו הצבאי להתגורר אצל סבתו בבת-ים. למרות החיים המטורפים שניהל, היו לו גבולות מסוימים, איזה היגיון בשיגעון. הוא לא נגע בסמים ואף לא יצא מגבולות הארץ לחפש את מזלו. לא היה לו שום קשר לשומרי תורה ומצוות והוא היה אדיש לחלוטין לקיומם, כאילו שבאו מפלנטה אחרת. רק פעם אחת נתקל בקיומם. באותה עת שרת במשמר הגבול ביחידה שאבטחה אישים והייתה קשורה לשב"כ. היה עליו להגיע למקום מסוים בלב בני-ברק והוא שאל חרדי אחד איך להגיע לשם. במקום להדריכו, ליווה אותו החרדי לאורך קילומטר וחצי עד שהביאו למקום המבוקש. קובי היה המום מהמחווה האנושית המדהימה. לא היה לקובי עניין בחיפוש רוחני כלשהו, פרט לכך שהיה שקוע בכתיבת ספר חצי-בדיוני. חלקו הראשון והמציאותי למדי של הספר התמקד באלוף בצה"ל המשתתף באחת ממלחמות ישראל, וחלקו השני והמטורף עסק בכת של קופים המנסה להשתלט על העולם. שני החלקים התחברו איכשהו. העלילה הייתה מורכבת ומעניינת ולא נעדר ממנה גם תבלין ההומור.
במהלך הספר הזכיר קובי רבות את הכוח העליון השולט בבריאה והנקרא "אלוקים", אבל התייחס אליו באופן מכני. הוא חשב על הכוח העליון רק ברגע הכתיבה ולא רגע אחד מעבר לכך. כאמור לא היה בעד אלוקים במובן היהודי ולא נגדו. יחסו אליו היה קר כקרח. הספר הגיע כמעט לידי סיום וקובי אף ניהל מגעים ראשוניים להוצאתו לאור, אבל בסופו של דבר נגנז. כאשר היה בן עשרים וארבע, שמע פעם אחת מחברו הטוב אורן שהוא הולך לקברות צדיקים בצפון ובתוכם קברו של המקובל הגדול האריז"ל. כמה לילות לאחר מכן התעורר באמצע הלילה בבהלה. הרגיש שמישהו טופח על גבו ומעיר אותו. הוא התבונן, בעודו שוכב על המיטה, וראה לתדהמתו דמות של איש מולו. האיש היה רוחני ועם זאת מוחשי לגמרי. הוא היה בעל פנים צנומות ובהירות, זקן לבן וארוך עד הטבור, לבש גלימה לבנה עד הרצפה וחבש כובע לבן עתיק. כולו היה לבן. ידי הזקן היו משוכלות והוא הביט בפני קובי בקפידה עצומה. קובי היה בהלם, מפוחד לגמרי. צמרמורת וזרם חשמלי חלפו מכף רגלו ועד לראשו. למרות שהיה רחוק לגמרי מהקודש, הבין מיד איכשהו שמדובר בצדיק יהודי ועלתה במוחו המחשבה שמדובר באריז"ל שעליו שמע לפני כן. קובי נצמד עם גבו אל הקיר והחל לצבוט ולשרוט את עצמו כדי לדעת אם המחזה אמיתי או לא. הוא הרגיש את הכאב ועדיין ראה כי הדמות מסתכלת עליו בכעס. "מי אתה?" שאל קובי בגמגום. אבל הדמות נעלמה כמו אור שכבה. קובי נשאר ער עד הבוקר, ואף פחד לקום ממיטתו. לאחר תקופת מה העניין נשכח מליבו. ליל שבת אחד נסע לפתח-תקווה לבלות עם אורן כהרגלם, ושמע לתדהמתו מאורן שהוא לא מעוניין לבלות וכי החליט לשמור שבת בגלל אירוע מסוים שעבר עליו. הוא אף הציע לקובי להישאר עמו ולשמור שבת. קובי נשאר. הם ישבו ולמדו מתוך הספר "מקראות גדולות" את הפירושים על פרשת השבוע. לאחר שראה כי טוב החליט קובי לחזור לביתו של אורן גם בשבת הבאה. הם התפללו ערבית של ליל-שבת בבית הכנסת, אכלו מהאוכל שהוחם על גבי הפלטה, ולמדו בצוותא "מקראות גדולות" עד שלוש לפנות בוקר. במשך יום השבת טיילו בשדות ובפרדסי פתח-תקווה. אורן נתן לקובי קלטות של הרב אמנון יצחק וקובי 'נדלק' על הרב ועל מסריו המתובלים בהומור. הוא החל לשמוע קלטות ברכבו וכאשר סיים את כולן נסע למשרדי ארגון "שופר" ורכש מאות קלטות נוספות אותן שמע לפי הסדר. באותה עת ערך השתלמות כחוקר פרטי, אבל פרט לכך כמעט שלא יצא מביתו. שום דבר לא עניין אותו פרט לקלטות הללו. הוא היה מכור אליהן לגמרי. בשבתות המשיך לנסוע אל אורן ולשמור יחד שבת בדרכם המיוחדת. לאחר תקופה נוספת החל ללכת בערבים לכולל בפתח-תקווה והתוודע לרב צעיר בשם בנימין שעמו למד כשעה וחצי. אך עם כל זאת, עדיין לא קיבל עול מלכות שמים ולא הניח כיפה על ראשו במשך היום. במקביל להתחזקותו, יצא לבלות וניסה ליהנות משני העולמות. הוא הכיר רווקה תל-אביבית. ערב אחד הגיע קובי לביתה והיא אמרה לו שברצונה לספר לו משהו מוזר. היא סיפרה שישנה בצהריים וחלמה ששניהם ישבו בסלון והיא אחזה בתינוק בן-יומו. מסביבם הסתובב כל העת חתול ג'ינג'י. הם ניסו להבין את פשר החלום, ולא הצליחו... לאחר מכן יצאו לבלות באיזה מקום. קובי החנה את רכבו והם יצאו ממנו. כאשר יצאו ראו לנגדם חתול ג'ינג'י. הוא הסתובב סביבם באופן משונה מאוד ובכל פעם הציץ לעברם מאחורי הגלגל. הבחורה נזכרה בחלומה והזכירה לקובי והוסיפה שאין לה תחושה טובה ונראה לה שעליהם להפסיק מיד את הקשר ביניהם, אבל קובי ביטל את דבריה. בכל הזמן ששהו במקום החתול לא הרפה מהם לרגע. לאחר אותו ערב ניתק ביניהם הקשר לחלוטין. ומאז, החל קובי להתחזק מאוד ואף החל להניח כיפה על ראשו. כבר לא התנדנד בין העולמות. הרב בנימין עודד אותו ואף שוחח עמו על הקמת בית יהודי כאשר ימשיך להתחזק. כחודש לאחר מכן נסע לאורן ואחר כך חזר בלילה ברכבו לבת-ים. לפתע קיבל צלצול. על הקו הייתה הבחורה שעמה היה בקשר. לפני שהסבירה מדוע היא מתקשרת הייתה לו תחושה רעה. היא סיפרה לו שהיא בהריון ומבקשת שייפגשו באופן מיידי. עולמו חשך לגמרי. הוא נסע אליה כשהוא שבור לחלוטין, כפי שלא היה מעודו. ידיו בקושי אחזו בהגה וכל גופו רעד מפחד. כבר היה נדמה לו שהוא פוסע בדרך החיים והנה נפערה לפניו תהום. הוא ידע שברצונו לחזור בתשובה ולא היה לו שום מושג איך להתמודד עם הצרה שנחתה עליו. כבר הספיק ללמוד שאיסור ההפלה חמור ביותר על פי תורה ושמדובר כמעט ברצח. בכל זאת רצה לגרום להפלה כדי שיוכל לפתוח דף חדש בחייו. כאשר נפגשו אמרה לו הבחורה שהכל תלוי כעת ברצונו. אם ירצה - תפיל את הוולד ואם לא, היא מוכנה ללדת בתנאי שיחתום אצל עורך דין לפני כן על מחויבותו לתשלום מזונות עבור הילד.
קובי נקרע בנפשו בין שתי האפשרויות. למרות שידע כי מדובר באיסור חמור, לא יכול היה להבין איך יפתח דף חדש כאשר הילד הלא רצוי ייוולד. הוא לא התייעץ על כך עם אורן ולא עם הרב בנימין. הוא ידע היטב שהם לא יניחו לו לגרום להפלה. לבסוף נתן לה סכום כסף הדרוש להפלה והיא קבעה תור אצל רופא פרטי לעוד עשרה ימים. בכל אותם ימים היה קובי כאדם מת. הוא הפסיק לתפקד, לא הלך לכולל, לא התפלל, בקושי שמע קלטות בניסיון נואש להתחזק. חש שזו תהיה צביעות מצידו לשמור תורה ומצוות ובד בבד לעבור עבירה כה חמורה כהפלה. הוא אמר לעצמו שימתין עד שהסיוט יסתיים ואז יחזור בתשובה. קובי ספר את הימים שנותרו עד להפלה, את השעות ואפילו את הדקות. לא הצליח להירדם בלילות והיה בדיכאון גמור, בתקופה שחורה משחור. ואז הגיע המועד ביום חמישי. הבחורה התקשרה אליו ובישרה לו שהמעשה בוצע. הייתה לו תחושת הקלה שהעניין מאחוריו והוא נסע לאורן להתחזק. עדיין לא העז לספר לו על המקרה. כאשר חזר לביתו השתררה עלטה בכל השכונה שנבעה מהפסקת חשמל כללית באזור. קובי נשאר בתוך רכבו החונה והמותנע עדיין והדליק את הנורה בתוך רכבו כדי שיוכל לסדר את רכבו מבפנים. הוא הביט בשמשה הקדמית וראה להפתעתו גור חתולים ג'ינג'י בן-יומו יושב על מכסה המנוע הלוהט. החתלתול התבונן בקובי מבלי להסיר את מבטו לרגע. פחד מוות אחז בקובי. כל רגשי האשמה על ההפלה צפו ועלו בבת אחת. הוא חש שמשהו רודף אותו. הוא הכה בשמשת הרכב ואף הרים את רגליו ובעט בשמשה כדי לגרש את החתלתול, אך ללא הועיל. החתלתול לא נע ולא זע והמשיך להביט בעיניו של קובי.
קובי הרגיש שדעתו נטרפת ויצא מהרכב כשהוא צועק ומנופף ידיים לעבר החתלתול. החתלתול ירד לאיטו ממכסה המנוע, נעמד ליד הגלגל והמשיך להביט בקובי מבלי להרפות. קובי חזר לביתו בדרך חשוכה ומלאת פחד. כאשר התעורר למחרת חש שהוא רוצה לקבל תיקון על ההפלה ופנה לרב אמנון יצחק. הרב אמר לו בשם הרב קנייבסקי כי עליו להתחזק בקיום התורה ובכל פעם שיגיע התאריך העברי של ההפלה, עליו להתענות במשך חצי יום, עד יומו האחרון. כמו כן עליו להודיע זאת גם לאם, וקובי אכן הודיע לה. מאותו יום התחזק בהתמדה ולאחר כשנה הכיר חוזרת בתשובה והם נישאו. כיום הם מנהלים אורח חיים יהודי בירושלים, יש להם שתי בנות והם מקווים שיביאו לעולם צאצאים נוספים רבים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2010 15:00 |
|
| |
"כל כוחי ועוצם ידי התנפץ באחת"
| שרה גרוס ואוה הכימיאן / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת |
| *-- *********************************************************** **-- *********************************************************** *
יום לפני שהיה אמור להינשא לגויה, קיבל אביו של יריב אבן-חיים התקף לב, והוא הוזעק מיד לחזור לארץ. "בחדר טיפול נמרץ ראיתי את אבא במצב קשה", נזכר יריב. הוא לקח סידור, והחל להתפלל. כיום זכור לו שזו הייתה בכלל ברכת המזון. כן, עד כדי כך היה הדוגמן הצעיר רחוק מחיי תורה ומצוות, אבל כשמביטים בו היום - קשה לזהות את אותו בחור צעיר שרצה לכבוש את העולם, והיה מנותק מרוחניות באופן כמעט מוחלט. "נולדתי בקריית גת", מתחיל אבן-חיים את סיפורו. "בבית קיבלתי חינוך לערכים לא מחייבים. המתירנות המערבית נכנסה והרסה כל חלקה טובה. לא הכרתי מושגים טריוויאליים, והאמת היא שגם לא רציתי להכיר". את שירותו הצבאי העביר יריב ביחידת צנחנים. שם גדל אט-אט, והפך למפקד. השירות היה מפרך וכלל נקודות מפגש עם לבנון, החמאס והחיזבאללה. "היו זמנים שבהם היינו תלויים בין חיים למוות. ראינו ניסים, אבל לא ידענו לקשור אותם להשגחה פרטית אלא ל'כוחי ועוצם ידי'. היו רגעים שבהם אכן הרמנו את עיננו לשמיים בתפילה חרישית, כמין אינסטינקט יהודי, אך לא על-מנת להתחבר אלא כדי להיתלות במשהו". בשנת 1994 השתחרר יריב מצה"ל, והחל לחשוב על אתגרים חדשים. ביום בהיר אחד פגש את הצלם דני מילר, שהציע לו להשתתף בסרט הישראלי "שירת הסירנה". יריב אישר את השתתפותו, ומשם הדרך אל עולם הזוהר נסללה מאליה. הוא כיכב בפרסומות טלוויזיה שונות - "יש מכבי יש חברים", "קרוקר" ו"בירה גולדסטאר" - והשתתף בתוכניות טוק-שואו שונות ששודרו בשנות התשעים. "כבחור מאותגר חיפשתי את הדרך הקצרה 'לכבוש' את העולם", הוא מספר. "בחיים לא חלמתי על עבודה במדיה, אבל תוך זמן קצר הדמות שלי התנוססה בפרסומות ובשלטי חוצות". הפרסומת הראשונה של יריב הייתה לחליפות צלילה. בהמשך הוא טס לעבוד בשוויץ, אוסטריה, גרמניה, צרפת והולנד. בחזרתו לארץ, בשנת 1995, יריב כבר שחה היטב בים הגשמיות. "חיפשתי רוחניות כדי להכניס קצת תוכן לחיים. התחלתי בלימודי רפואה אלטרנטיבית וכל מני פילוסופיות רוחניות, אבל הנשמה לא קיבלה את זה. זה לא הביא אותי לשקט שחיפשתי". יריב לא מצא תשובות, לא בארץ ולא בפילוסופיות אותן למד. בעקבות כך נוצר פער משמעותי בין החלל הרוחני שנפער בתוכו לבין ההצלחה בעולם הגשמי. הפעם הוא החליט לנסות את מזלו במקום אחר, ועזב את הארץ לטובת ארץ החלומות - אמריקה. הוא עצר בשיקגו, המשיך ליוסטון וביקר בפלורידה. "אני זוכר שבחודש ניסן נחתי באחת מעיירות הקיט, ואת ליל הסדר העברתי במסעדה כשעל השולחן לחם, נבלות וטרפות. הרגשתי שזאת לא היהדות, אבל לא היה לי למה להשוות". בארה"ב הצליח יריב מבחינה מקצועית, וגם הרוויח לא רע בכלל. בראשו רקם תוכנית בה יתחתן עם גויה, מצב שיאפשר לו לשהות בארה"ב דרך קבע. רק שרבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' לא בדיוק הסתדרה עם התוכניות של יריב הצעיר. וכך, בשעה ארבע לפנות בוקר, יום לפני החתונה המיועדת, צלצל הטלפון. הייתה זו דודה מירי. "אמרתי לה: 'דודה, נדבר מחר'. היא ענתה: 'אבא שלך קיבל התקף לב, כדאי שתגיע עכשיו'". מבוהל וחסר אונים אסף יריב בתיק הצד שלו כסף ומסמכים, ועלה על המטוס הראשון לכיוון ישראל. "כל כוחי ועוצם ידי התנפץ בבת אחת. הרגשתי שהנסתר רב על הגלוי. השארתי מאחורי את כל שבניתי שם, עם דלת פתוחה". בתחנת ביניים במהלך הטיסה, ירד יריב לחפש בית כנסת בפעם הראשונה בחייו. "זה היה יום שבת בבוקר. הגעתי לבית כנסת עם ישיבה מעורבת. לא ידעתי בזמנו שזה רפורמי, אבל הרגשתי שזה לא אמיתי". במטוס הוא הרגיש לראשונה את התחושה של "ממעמקים קראתיך ה'", והחליט לעשות "תנאי" עם בורא עולם: "אם אבא שלי יצא מזה, ואצליח להבין את קיומך - אני מבטיח שאני איתך עד הסוף, בלי לעגל פינות ובלי קיצורי דרך". יריב נחת בארץ בתחושות מעורבות, כשהוא מבולבל, עייף, מהורהר. הוא לקח לידיו סידור, ולשמחת המשפחה כעבור תקופה החלים האב."ידעתי שאני צריך לקיים את ההבטחה", נזכר יריב, כי אצלנו בבית 'מילה זו מילה'. מלבד זה, החללים שנוצרו במהלך החיים נטולי הרסן שניהלתי נתנו בי את אותותיהם, והרגשתי שאני ניצב מול שוקת שבורה. פתאום נקלעתי לתוך תהליך שלמעשה סחף אותי לשאול עוד ועוד שאלות. חיכיתי רק לרגע מתאים שבו אוכל להתחיל לשאול ולחקור". כיוון שלפעמים חלומות מתגשמים, זימן בורא עולם בדרכו של יריב שליח מצווה. "יום אחד, בשנת 97', כשאני הולך על גשר ההלכה בשכונת בבלי בתל אביב, פוגש אותי יהודי בשם עזרא רביע ומבקש שאשלים מניין. נכנסתי לבית הכנסת ולא ידעתי מה צריך לעשות, מאוד התביישתי . ר' עזרא ראה שאני גר בבית קרקע מאחורי בית הכנסת והציע לי לבוא לשמוע קידוש בשבת בבוקר. כשראיתי איך הוא מברך את ילדיו, איך הם שרים ואומרים דברי תורה, התרגשתי מאוד. תוך כדי הסעודה הוא שאל אותי שאלה: 'אתה באמת חושב שהעולם הזה נוצר בפיצוץ אחד?'. עניתי שאני לא יודע מה אני חושב, אבל אני מוכן לשמוע הוכחות מדעיות. בתגובה הוא הזמין אותי לבוא לשמוע שיעור קבוע בשכונה כדי לקבל תשובות לשאלות שלי". ואכן יריב הגיע כדי לקיים הבטחתו. "ניגשתי ליהודי בשם הרב דוד אקוקה, אדם בעל חזות טובת לב ועדינה, שעורר בי את החשק לשאול שאלות. הוא לא נכנס איתי לפולמוס על קיום בורא עולם אלא מיד עבר ללימוד גמרא. הסוגיה שלמדנו הייתה מאתגרת, עם הרבה עוצמה וחוכמה. הרגשתי רצון להיכנס יותר פנימה, למהות". בשלב זה הצליחה היהדות ללכוד את תשומת ליבו של יריב, אך הוא עדיין ביקש לקבל תשובות נוספות, ביניהן הוכחות לאמיתות התורה. הוא קיבל הצעה להתארח בשבת בישיבתו של הרב אלבז בירושלים, והסכים. "נסעתי לשם. המפגש עם הרב אלבז היה הלם בשבילי, בשל העוצמה והסגנון המיוחד שלו. גם הרמה של החבר'ה שלמדו שם הייתה מאוד איכותית, מדובר בבחורים מיחידות מובחרות עם עוצמות גבוהות. כך נשבר לי המיתוס על בעלי תשובה. שימח אותי לראות שהתמונה שמצטיירת בתקשורת על העולם החרדי היא אפילו לא חצי אמת מהחיים היהודיים המלאים שקיימים שם". יריב 'נפל' על דרשה בנושא מרוץ הלפיד, או במילים אחרות, העברת התורה לאורך הדורות מאז ועד היום. "נוכחתי לדעת שמעמד הר סיני זה לא משהו חד-פעמי שקרה לפני 3,000 שנה, אלא משהו שמסודר בכרונולוגיה מופלאה ועובר מאב לבן ומדור לדור. אתה רואה שאתה חלק משרשרת הדורות ולא סתם יהודי תלוש". בעצתו ובהדרכתו של הרב אלבז החליט יריב לנסות ולהישאר בישיבה. היה זה מהפך לא פשוט לעבור מבית קרקע, מכונית צמודה ותרבות של מסעדות, אל מגורים בחדר אחד עם עוד ארבעה בחורים, בתנאים שלא ממש מזכירים בית מלון. "גיליתי שהרוחניות שעוטפת ומלטפת אותי חזקה יותר מכל דבר חומרי אחר", הוא אומר. "ככה המשכתי משאלה לתשובה, תוך כדי ליווי סבלני של הרב. נפגשתי עם מדענים ורבנים, וכל השאלות ששאלתי נעקרו מהשורש, עד שהרגשתי שאני כבר לא יודע לשאול". יריב התחיל להרגיש שמשהו זז בנשמתו. השבוע בישיבה הפך לשבועיים, אלו הפכו לחודש - והשאר היסטוריה. "לאט-לאט התחדדה בי ההבנה של מה אני רוצה מחיים שלי. החברה המתירנית של תל אביב, שכבר עוקפת ברמת המתירנות שלה את ארה"ב, הבהירה לי שאיני רוצה שהתא המשפחתי שלי ייראה כמו זה של חבריי. השאיפה להקים בית יהודי עם אישה צנועה התחזקה בי. הייתי קרוב כבר לגיל 25, והתמקדתי במטרה זו. הבנתי שהקמת בית עם אשת חיל אמיתית תדרוש ממני להשקיע עוד בלימוד". יריב זכה להגשים את חלומו, והתחתן עם יהודיה כשרה כדת משה וישראל. המשפחה מתגוררת בירושלים, קרוב לרב. במהלך השנים למד יריב את מלאכת המילה, וזכה למול את שני בניו בעצמו. כיום הוא סוגר 11 שנות לימוד בישיבה. הבקרים שלו מוקדשים ללימוד, ושאר היום מתחלק למשימות שונות, כמו הקדשת זמן לבית או העברת סיפורו האישי במרכזים שונים בארץ. להזמנת הרצאות ניתן ליצור קשר: 052-7656228 |
http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=111639&utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f%2036
|
|
|
|
|
|
