לגוילם:
כן - מקרה מובהק לכך הוא הטענה ה"מבריקה" שלו שהמשיח יבוא - וכל משיח שבא הוא משיח שקר.
זה נשמע מגניב, אבל, כפי שדונאלד דוידסון כבר כתב, מה שנשמע מגניב הוא בדרך כלל מוטעה.
במקרה דנן, מאד קל לפרק את המוקש הזה:
ישנה הבחנה לוגית ידועה בין ביטויים אינדקסיקאליים (הצבעתיים) לביטויים לא אינדקסיקאליים.
ביטויים אינדקסיקאליים מערבים את הנסיבות בהם דבר מה נאמר (או נכתב): הזמן, המקום, זהות הדובר, הדבר שהדובר מצביע עליו וכו'
דוגמאות לביטויים אינדקסיקאליים: אני, אתה, הוא, זה, שם, פה, עכשיו, מחר, אתמול, בארצינו, בעולם שלנו וכו'
עכשיו, בד"כ אין בעיה לתרגם ביטויים אינדקסיקאליים לביטויים נייטראליים, בלתי אינדקסיקאליים.
כדי לנתח לוגית טענה, מן ההכרח לעשות זאת. זאת משום שערך אמת של טענה אמור להיות על זמני. למשל, אם אני אומר עתה "ביבי עתה ראש ממשלת ישראל" אני דובר אמת, אך אם הייתי אומר זאת לפני שנתיים, הייתי דובר שקר. אז מה קרה פה? השתנה ערך האמת של טענה? לא. פשוט המילה "עתה" בשני המקרים מציינת זמן אחר. לכן, כדי לנתח את הטענה, צריך לתרגם את "עתה" בשני המקרים לזמן בו הביטוי נאמר.
עכשיו, המשפט "ביבי עתה ראש ממשלה" כלשעצמו לא מעיד איזהו הזמן בו הוא נאמר. מה שזה אומר הוא שהמשפט איננו מביע טענה שלמה באופן עצמאי אלא רק ביחד עם מידע נוסף, שהדובר מניח שנמצא כבר בידי השומע. במילים אחרות, המשפט מכיל רכיבים סמויים, מרומזים, משתמעים מכללא.
כדי לתרגמו, איפוא, לא ניתן להסתמך עליו לבדו אלא צריך לדעת את הנסיבות בהן הוא נאמר במקור. לשם פרוצדורה כזאת, כמובן, לא ניתן להסתמך רק על הידיעה של שפה פורמאלית ועל הידיעה של השפה העברית - צריך גם לדעת את המטה-שפה של שפת המקור (עברית, במקרה דנן) המקשרת בין המילה "עתה" לזמן בו הדברים נאמרים.
בכל אופן, לענינינו.
מרכיבים אינדקסיקאליים של משפט אינם תמיד גלויים. כלומר, אינם תמיד מופיעים בצורת ביטויים אינדקסיקאליים מפורשים, כמו המילה "עתה", אלא לעתים בצורה יותר מעודנת.
למשל, ההטייה הזמנית של שם הפועל גם היא מהוה מרכיב אינדקסיקאלי. כשאני אומר "ביבי היה ראש ממשלה", הרי שמשמעות המשפט שונה מאשר כשאני אומר "ביבי הוא ראש ממשלה". במקרה הראשון, אם אני אומר זאת עתה, הרי שניתן לתרגמו ל"ישנו זמן t המוקדם מה-13 במאי 2010 בו ביבי הוא ראש ממשלה". במקרה השני, ניתן לתרגמו ל"ביבי ראש ממשלה ב-13 במאי 2010". [אני מתייחס ל"הוא" כאילו היה שם פועל השקול ל-is האנגלי.]
עכשיו, הטיית שם הפועל לזמן הווה היא מתכון לטעויות - כי לעתים ההטייה משמשת לציון הזמן בו הביטוי נאמר ולעתים לציון טענה על זמנית [תחשבו על "2 ועוד 2 שווה ל-4"].
אוקיי, ועתה לסיפור של ליבוביץ' עם המשיח:
כשמאן דהו אומר "יוסי יאכל ארוחת ערב" הוא אומר בעצם שישנו זמן t, המאוחר מן הזמן בו הדברים נאמרים, בו יוסי אוכל ארוחת ערב. לאחר ארוחת הערב של יוסי, כלומר, לאחר זמן t המדובר, מאן דהו כבר יגיד "יוסי אכל ארוחת ערב" - אבל חשוב לשים לב ששני המשפטים מביעים אותה טענה - שהיא: יוסי אוכל ארוחת ערב בזמן t.
אותו דבר אמור באשר למשפט "המשיח יבוא" . כל שהוא אומר הוא שישנו זמן t בו משיח כבר בא.
 |
|
|
