|
|
| נשלח ב-10/1/2014 14:15 |
 |
| |
את השאלה של רדףהשיג הייתי שואל בצורה מחודדת יותר. האם תרבות נוצרת בחדר סגור ללא שום זיקה אל החוץ? גם לדעתי אי אפשר כדבר הזה. כמוהו גם אני חושב שקבוצות ועמים יוצרים גם איפיונים המיוחדים להם. יש תרבות רוסית ואנגלית, איטלקית וצרפתית. כל אחת בעלת דברים המאפינים אותה, ואחרים שהם בזיקה לתרבויות אחרות. מוזיקה היא בטוי אנושי כללי וקדום ביותר. [שלא לדבר על מנגינות מורכבות שמשמיעות צפורים מסוימות]. כלי הנגינה המוזכרים בכתובים אינם מעידים על איזה דבר מיוחד. בכל מקום האדם שר, מצא איזה דבר להקיש עליו, קנה סוף לנשוף בו, מיתר להרטיט אותו. בכל מקום יש אנשים בעלי כושר טבעי לחבר מנגינה כאמצעי לבטא את עצמם והחוויה שלהם. שאלה אחרת היא מדוע בזמן מסוים, במקום מסויים, פורצים גלויי תרבות מסוימים בעוצמה חזקה. אינני יודע אם הדבר נתן להסבר. באשר למוסיקה המערבית, את הבסיס שלה הניח פיתגורס. כל מאמר העוסק בתורת המוסיקה יקשר אותה לחקירה המתמטית שלו. לפעמים אדם מצביע על הדבר הנכון מתוך בורות. כך דבריו של ענברי אותם הביא אברם_העברי. כשם שרומן ספרותי מתאר דמויות המשוחחות ביניהן, כך עושים זאת הקולות בתזמורת המיוצגים בכלים השונים. בקישור דוגמה מפורסמת. תוכלו לשמוע את הקולות השונים, לראות אותם כשהמצלמה פונה לעברם, ולראות את המנצח, דניאל ברנבוים, מסמן להם את הכניסה והיציאה. http://www.youtube.com/watch?v=jv2WJMVPQi8 כדי שהשיחה הזו לא תהפוך מהר מאד לבלגן אחד גדול, נגינת תזמורת מחייבת שמיעה טובה של כל נגן, את נגינתם של האחרים, ואת האפשרויות של הכלים האחרים. הם חייבים לאזן זה את זה ולתת לכל קול - כלי את המקום הנכון עבורו. המנצח חייב לשמוע את כולם, להבחין בו בזמן בין כל הקולות, ולאמן אותם לפרש ולבצע נכון את היצירה. תוכלו לראות דוגמה יפה לאימון הזה ב'מה הוא מנפנף עם הידיים?' - כיתת אמן בפסטיבל זלצבורג באשכול 'חובה לקרא חובה לראות'. כמו קריאה, האזנה לקונצרט היא הקשבה לשיחה בין הקולות, להתפתחות של הקולות השונים, לפרוש שלהם. הרוב שומעים חובבניים, ויש הלומדים את השפה ומבינים אותה. [מלמדים את השפה בבתי ספר למוסיקה, והיא אינה קלה ללימוד]. מה שידידינו 'המלומד' ענברי מתאר כ'חברותא', היא אכן שיאה ונשמתה של המוסיקה ה'קלאסית', - מוסיקה קאמרית. יצירות שמנוגנות בידי אדם בודד, או הרכבים של עד 8 נגנים. כל נגן חייב להקשיב היטב לקולות של הכלי שלו [כל כלי יכול לתת בטוי לכמה קולות] ושל חבריו לצוות כדי ליצור הרמוניה בין כולם. http://www.youtube.com/watch?v=f1Osr0AKQ2k ודוגמה קשה מאד לנגינה ולהקשבה. http://www.youtube.com/watch?v=6q-Zqz7mNjQ אמר אברם_העברי 'אמנם כבר ריה"ל טען כי כל החכמות היו ידועות לעם ישראל לפני החורבן, והועתקו מהם אל הגויים'. דברים אלו של ריה'ל הם כמובן דברי הבל גמורים. מחשבת אדם המצוי במצוקה קיומית חריפה המנסה לעודד עצמו בדמיונות שוא. עודד
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2014 08:27 |
|
| |
| מם80 כתב: |  | המאפיינים של חברותא, אילתור ומלודיה החשובה ממלים קיימים כמעט בכל סוג של מוסיקת חולין עממית חופשית. לדוגמא, פלמנקו, הורה לונגה, ג'אז.
?! "הורה לונגה" זו איני יודע מה היא, אבל ג'אז יודע גם יודע, וקשה להשוות - הג'אז הוא קודם כל חיקוי 'עקום' במכוון של מוסיקה מערבית סטנדרטית + בלוז - ושורשיו הקצרים צמחו רק במאה ה-20. מבחינת 'חברותא' - די קשה לקרוא למה שקורה בג'אז 'חברותא', כי בהרבה מקרים נגן בודד שוקע במין סולו חסר-פשר כשהחבר'ה שמסביבו רק מספקים לו רקע. גם מבחינת אמצעי הביטוי, הפלמנקו כולל מרכיב מהותי מאוד של שירה - שזו ההבעה המלאה יותר של האדם (לא של הכלי), וכמובן מרכיב מהותי של ריקוד. גם מבחינת עושר מוסיקלי - ועל כך אפשר לחלוק - הפלמנקו עשיר יותר, ולו בגלל שהג'אז עצמו מהווה (החל משנות ה- 60) עוד אחד מאמצעי ההבעה של הפלמנקו - אך לא ההיפך!
גם מוסיקה קלסית קאמרית עונה על המאפיינים הללו ואף נקראת מוסיקה של חברים.
מוסיקה קאמרית היא כזו ביחס למוסיקה קלאסית - אבל מדובר על נגינה של יצירות עם תיווי וחלק האילתור מצומצם בהרבה. ושוב - מה עם שירה? ריקוד? מעבר לעובדה שזו מוסיקה למקצוענים, בניגוד לפלמנקו שמתחיל ממוסיקת-עם פשוטה (יחסית), ומגיע עד למוסיקה מורכבת להפליא שדורשת באמת מקצוענות.
בישראל השירה מתחילה ממקום של עבודת השם, אם שירת הים ששר משה ובני ישראל, או מהשירות והתשבחות שדוד חיבר ואשר הלויים שרו בבית המקדש, ככה שמקום המלים חשוב ושירה איננה אלתור אלא נובעת ממקום פנימי יותר.
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2014 08:35 |
|
| |
| 932woland כתב: | | ...
לפעמים אדם מצביע על הדבר הנכון מתוך בורות. כך דבריו של ענברי אותם הביא אברם_העברי. כשם שרומן ספרותי מתאר דמויות המשוחחות ביניהן, כך עושים זאת הקולות בתזמורת המיוצגים בכלים השונים.
...
מה שידידינו 'המלומד' ענברי מתאר כ'חברותא', היא אכן שיאה ונשמתה של המוסיקה ה'קלאסית', - מוסיקה קאמרית. יצירות שמנוגנות בידי אדם בודד, או הרכבים של עד 8 נגנים. כל נגן חייב להקשיב היטב לקולות של הכלי שלו [כל כלי יכול לתת בטוי לכמה קולות] ושל חבריו לצוות כדי ליצור הרמוניה בין כולם. לא ברור לי מה יש לך נגד 'ענברי' שהוציא אותך מגדרך (הסטואי בד"כ:), אבל הוא אכן מלומד ודבריו אינם נובעים מבורות, אלא מאמת פשוטה. הנה בקטע שהבאת, דלג נא לדקה 3:47 -
רואים שם אדם שניגש פתאום והופך לפסנתרן דף בחוברת התווים... לא לזה התכוון המשורר, עודד... אמר אברם_העברי 'אמנם כבר ריה"ל טען כי כל החכמות היו ידועות לעם ישראל לפני החורבן, והועתקו מהם אל הגויים'. דברים אלו של ריה'ל הם כמובן דברי הבל גמורים. מחשבת אדם המצוי במצוקה קיומית חריפה המנסה לעודד עצמו בדמיונות שוא. עודד "רואה אני כי כעסך שוב העבירך על דעתך, החבר. אציע לך איפוא כי תאזין למוסיק"א קאמרית ותפוש מעט, שכן דרך הנפשות החולות שיחלו מרוב העיצבון והכעס, והבראתם בשמיעת הצלילים הערֵבים..."
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2014 13:19 |
|
| |
אברהם,
היו תקופות שאימפרוביזציה היתה חלק חשוב מהמאפיינים של מוסיקה קלסית. שאריות לכך הן היצירות הנקראות אימפרומפטו. חלק מהמוסיקה הקלסית נכתבה כמוסיקת ריקודים (שופן) או כשירים (שוברט). אולם באמת מוסיקה קלסית מעולם לא היתה לגמרי עממית, אלא בעיקר אמצעי ביטוי של המעמד הבורגני העירוני המשכיל באירופה.
ג'אז זה מוסיקה עממית מקורית המבוססת על צירוף בין מוסיקה אפריקאית למוסיקה אמריקאית, שהרגש הבסיסי שלה נקרא "סווינג", מעין דיבור חופשי במוסיקה הגורם למאזיניו לרצות לרקוד. חלק מהשירים הפופולארים ביותר של זמרי הג'אז הולחנו ונכתבו ע"י מלחינים ופזמונאים יהודים.
אינני יודע אם יש קשר בין פלמנקו למוסיקה יהודית, מלבד מוצאו של הפלמנקו מאנדלוסיה, בה התגוררו גם יהודים. מכל מקום, הן ג'אז והן פלמנקו הם סוגים של מוסיקה דרומית, כזו המביעה רגשות פשוטים ואמתיים. לדוגמא:
http://www.youtube.com/watch?v=OPapxr8GvGA&playnext=1&list=AL94UKMTqg-9DQHMY7cuuC3g5zL0rS3EZ4
תוקן על ידי מם80 ב- 12/01/2014 13:29:00
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2014 22:04 |
|
| |
אני חושב, מקסמן, כי צריך להרחיב את השאלה שלך אל מעבר למוסיקה, ולשאול אם יש אסתטיקה יהודית. האם יש לה בטוי באדריכלות, בציור, בתאטרון, בספרות, בעיצוב כלים וחפצים. ספרים רבים, ההגדה היא הידועה ביותר, עוטרו בציורים. הנושאים ודאי יהודיים, אבל הציורים עצמם האם הם 'יהודיים' או חלק מהציור המקובל באזור? ספר יפה הוא 'כתבי יד עבריים מצויירים' של בצלאל נרקיס. [הוצ. כתר] בקישור כמה פקסימיליות של כתבי יד עבריים מאוירים, כולל שפע צלומי ציורים http://www.facsimile-editions.com/he/ עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-12/1/2014 22:17 |
|
| |
היתה אמנות יהודית מקורית בתקופת בית ראשון. בית שני כבר נבנה בהשפעת התרבויות הפרסית והיוונית. בגלות האמנות היהודית ברובה היתה מעין חיקוי של האמנות הערבית-ספרדית ושל האמנות האיטלקית-מערבית.
כנראה שהצייר הכי קרוב ברוחו למקוריות יהודית היה רמברנדט והוא לא היה יהודי.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 11:19 |
|
| |
מ
אולי בית ראשון נבנה בהשפעה של אדריכלות צורית, כמו שבית שני נבנה בהשפעה פרסית?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 11:50 |
|
| |
בעל
בית שני הראשון שהיה 150 שנה לא היה כלל בנין מרשים הוא נבנה בהשפעה פרסית,חלקו הגדול היה מעץ. הוא נהרס על ידי הורדוס,
בית השני השני -נבנה כולו בהשפעה רומית, והיה בית מפואר ביותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 13:02 |
|
| |
בעלבעמיו,
בית ראשון נבנה בעזרה צורית ולא בהשפעה צורית. הוא היה צנוע במידותיו, ועל-כן חז"ל דרשו וקראו לו אהלי שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 14:18 |
|
| |
איך אתה יודע?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 14:28 |
|
| |
אומרת הגמרא (יומא י.): יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם, אף על גב דיפת א-להים ליפת אין שכינה שורה אלא באהלי שם. פירש רש"י אע"פ שזכו פרסיים לבנות בית שני אין שכינה שורה אלא במקדש ראשון שבנה שלמה שבא מזרעו של שם. אתה יכול להשוות בין המדות של בית ראשון המפורטות בספר מלכים לבין מדותיו של בית שני המפורטות במסכת מדות.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 15:30 |
|
| |
רצוי לשים לב בית ראשון שנבנה בעזרתה של צור ונקרא על שם אדם- חרב
בית שני שנבנה בעזרתה של פרס ורומא- ונקרא על שם אדם -חרב.
המשכן שנבנה על ידי כל עם ישראל בלי עזרה והשראה של שום עם, הוא היחיד שלא נחרב.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2014 15:57 |
|
| |
ויטש משכן שלו אהל שכן באדם (תהלים עח, ס). פירש המלבי"ם: שעקר משכן אהלו היה באדם, אם היו ראויים לכך, ואחר שבני האדם לא היו ראויים שישכן ביניהם, נטש את המשכן. מכל מקום, רק לבית המקדש בירושלים יש קביעות קדושה לעולם, ובית המקדש שלישי יהיה חיבור שלם בין בית ראשון ובית שני, בין התורה שבכתב והתורה שבעל-פה.
|
|
|
|
|
