המלבים וקאנט. מתחילים בחידה ומשם הכל פתוח

שתי הערות:

א. עם כל ההערכה למפעלו של המלבי"ם, ואף דומה בעיני שוטו שלנו הולך במקצת בדרכו: ניתוח העברית המקראית והמקורית כדי לעמוד על משמעויות פחות נגלות לעין של מילים (והמלבי"ם עשה זאת ברמת המשפטים והפסקאות), תמיד היה לי פקפוק בלב בדרכו. הכללים שלו, מהמעט שהכרתי (ורק מעט!) עשו עלי רושם מלאכותי. לפעמים לכלל היה יישום אחד בלבד: במאמר אחד ויחיד של חז"ל.

אני מסכים שעלינו לגלות רגישות לניסוחי התורה. אבל מן העיקרון הזה לא מתחייבים הכללים הרבים של המלבי"ם.

מן הראוי היה להביא דוגמאות לשיטות הלימוד שלו ולהראות. אבל אולי זה שייך לאשכול אחר.

ב. לגבי קנט וה"דבר כשהוא לעצמו". כמדומה שמחקר המוח של זמננו מעיד על תפיסה דומה. העולם שאנו מכירים, כפי שאנו מכירים אותו, הוא תוצר של המוח (לא רק של התודעה, שהיא ערטילאית יותר, וכמובן אפשר להתווכח על עצם קיומה).

הבעייתיות שמתווספת בשיטת קנט מעבר למחקר המוח המודרני היא שקנט ראה בסיבתיות קטגוריה. כלומר, כלל פרשני של האדם (למעשה, של כל יצור תבוני באשר הוא תבוני. אבל קנט ייחס לתבונה מעמד אובייקטיבי, בלשוננו היום, ועל זה יש להקשות מנלן). לפי זה, חריגה של התבונה מעבר לעצמה אינה מוצדקת על פי עצמה.

אולי הבהרה נוספת, ולצערי איני יכול להתייחס לאסכולות של פרשנות בקנט כי איני מכיר/זוכר. מה שאני כותב הוא האופן שבו התרשמתי אני מקנט וממה שבא אחריו.

קנט עצמו הציג את הפילוסופיה שלו כתשובה לשאלה של יום. יום הציג עמדה ספקנית. איך אנו יודעים שאנו יודעים משהו? לדוגמא, איך אנו יודעים שמה שהיה נכון בעבר יהיה נכון בעתיד?

קנט ניסה להציל את עולם הידע שלנו על ידי שחיפש את התשובה בתוך ניתוח מנגנוני החשיבה. אלא שהוא סבר שזה ניתוח מנגנון התבונה, כלומר אותה ישות עלומה שבתוכנו. למעשה, לדעתי קנט חזר כאן על מה שעשה לפניו אריסטו (ובעצם גם אפלטון). הוא התבונן במה שקורה בתוך התודעה שלנו ונתן לכך מעמד אובייקטיבי. מה שאני מזהה הוא גם מה שקיים. בדיוק כפי שאריסטו לפניו סבר שניתוח מבנה המשפט מעיד על המציאות, מה שיכול ולא יכול להיות. מה שאני חושב מראה לי מה יש. האמונה התמימה הזו עדיין נותרה, אם גם לא בצורה תמימה כל כך, אצל קנט. מה שאני מזהה כמבני חשיבה הוא שיקוף של מציאות. אמנם לא מציאות חיצונית לתבונה כי זו יומרה גדולה מדי כדברי יום. אבל עדיין שיקוף של מבנה פנימי אובייקטיבי. יש כאן ניתוח ברמה של לוגיקה הכרחית, ולכן זוהי חקירה "טרנצנדנטלית", ולא רק חשיפה של מבנים כמו ביולוגיים של המוח. לכן המסקנות אמורות להיות תקפות לכל העולמות האפשריים.

זו כמובן כבר פרשנותי שלי למפעל הקנטיאני.

איך הגענו לכל זה? אני בהחלט סבור שעיון בקנט מביא לתוצאה מרחיקת לכת, שאמנם היום היא עולה מתוך מחקר המוח, אלא שגם קנט וגם מחקר המוח אינם מוכרים לרבים. וזוהי: העולם אינו כפי שהילד רואה אותו. יש יחס של אחד לאחד בין תפיסתנו לבין העולם. אבל הפיזיקה החלקיקית מגלה לנו שהתמונה שמציירות לנו, למשל, העינים (ולמעשה בעיבוד המוח) היא מבוססת על העולם הפיזיקלי אבל אינה זהה לו.

הבטחון האינטואיטיבי ש"מה שאני רואה זה בדיוק מה שיש שם" אינו מוצדק. זה לא אומר שיום צדק. ממילא חיים על פי יום יביאו לאישפוז או למוות (כוונתי לאימוץ המסקנות הפילוסופיות שיום הודה שאינן אפשריות מבחינה פסיכולוגית). אבל יותר מכך, העולם קיים שם, אבל הוא ייתפס דרך כלי ההכרה שלנו וזה משהו שצריך להביא בחשבון.

כפי שאמר מי שאמר (ומובא בברגמן): כל אדם רואה את העולם באופן אובייקטיבי עד שלמד את קנט, וכמוצר רק של הסובייקט לאחר שלמד אותו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

למיימוני :

אתייחס לכמה נקודות שהעלית:

"
 הבעייתיות שמתווספת בשיטת קנט מעבר למחקר המוח המודרני היא שקנט ראה בסיבתיות קטגוריה. כלומר, כלל פרשני של האדם (למעשה, של כל יצור תבוני באשר הוא תבוני. אבל קנט ייחס לתבונה מעמד אובייקטיבי, בלשוננו היום, ועל זה יש להקשות מנלן). לפי זה, חריגה של התבונה מעבר לעצמה אינה מוצדקת על פי עצמה.
"

א. יש לחלק בין דבר מה אובייקטיבי לבין דבר מה אינטרסובייקטיבי. דבר מה אינטרסובייקטיבי הוא דבר מה המשותף לכל הסובייקטים באשר הם בעוד שדבר מה אובייקטיבי הוא  (1) או דבר מה הקיים באופן בלתי תלוי בסובייקט כלשהו - כלומר, דבר מה הקיים כשלעצמו; (2) או דבר מה שהינו מושא ההתבוננות של הסובייקט - כלומר פנומן [זהו השימוש הרווח במילה זו אצל ממשיכיו של קאנט - האידיאליסטים הגרמניים - ואח"כ אצל הוסרל זה נקרא  "נואמה"]


עכשיו, קאנט בשום פנים ואופן לא ראה בסיבתיות עקרון אובייקטיבי במובן (1) של "אובייקטיבי". הוא כן ראה בסיבתיות אופן תפיסה המשותף לכל סובייקט באשר הוא - כלומר, עקרון תפיסה אינטרסובייקטיבי. הוא כמובן ראה בסיבתיות דבר מה החל על האובייקטים של התפיסה, הפנומנים - ואי לכך דבר מה אובייקטיבי (במובן (2) של המילה) - ולא עקרון החל על הסובייקט התופס - שהינו מחוץ למערך הסיבתיות -  ואי לכך לא דבר מה סובייקטיבי [החל על הסובייקט. אבל זהו כן עקרון סובייקטיבי במובן שכך שומה על הסובייקט להיות תופס את האובייקטים של התפיסה - הפנומנים]

ב. עכשיו, אתה שואל: מנין לו לקאנט שכל הסובייקטים באשר הם תופסים את העולם כמוהו?
 
אבל זו שאלה שניתן להרחיבה ולשאול: מנין לו לקאנט שבכלל יש סובייקטים אחרים חוץ ממנו?

ועל זאת יש שני תשובות:

(1)
  במובן מסויים, באמת אין אצל קאנט הרבה סובייקטים אלא סובייקט אחד הקשור לגופים שונים. כלומר, התבונה, אצל קאנט, היא עצם הסובייקט, בעוד שהגוף הוא מקרי לו וחיצוני לו. ומכיוון שהתבונה היא אחת, הרי שיש רק סובייקט אחד בעצם. תורתו המוסרית של קאנט איפוא, ניתן לתארה כך: כשאני חפץ בטובת גוף זה או אחר, הרי שאני בטעות מזהה עצמי עם הגוף ולא עם התבונה וכך משועבד לגופי. אבל כשאני פועל מתוך התבונה הטהורה [מה שזה לא יהיה] אזי אני באמת פועל באופן אוטונומי. 

עכשיו, פה ניתן לשאול איך "פעולה" כזאת בכלל יכולה להניב תוצאות - שהרי הגוף כפוף לסיבתיות. אבל אין זה המקום לדון בכך.

(2) 
במובן אחר, אני באמת יכול לייחס סובייקטיביות לאחר - אך רק בעזרת אנאלוגיה לסובייקטיביות שלי. במילים אחרות - לייחס לזולת "אני". אבל ייחוס כזה כבר מניח שמבנה ההכרה של הזולת (לפחות ברמה המאד אבסטראקטית - של הקאטגוריות) זהה למבנה ההכרה שלי - אחרת ייחוס כזה של סובייקטיביות יהיה חסר משמעות - שהרי אינני מכיר סובייקטיביות אחרת מאשר זו שלי. 

 ]
בקפיצה ענקית בזמן - ניתן להשוות זאת לעקרון החסד של דייוידסון וקוואיין. ואולי בקפיצה עוד יותר ענקית לתחום הפסיכולוגיה העכשווית, ניתן להשוות זאת לתיאוריית הסימולאציה המנטאלית של האחר]     

 
ג. קושייתך ממדעי המוח לא הייתה מרשימה את קאנט - שהרי עבורו המוח הוא עוד אובייקט בעולם התופעות ואיננו בעל סטאטוס מיוחד. גם אם ישנה קורלאציה של אחת לאחד בין חוויותיי לתהליכים נוירופיזיאולוגיים, עדיין יש את ה"אני" הטראנסצנדנטי הזה שצופה - הן בתהליכים הנוירופיזיאולוגיים והן בחוויות. במילים אחרות - זוהי פשוט קורלאציה בין חוויות שונות. וזה לא צריך להפתיע אותנו שהרי קורלאציה בין חוויות היא היא הסיבתיות, אצל קאנט. יוצא שנצטרך לחפש את המנגנון הקושר בין חוויות לתהליכים נוירופיזיקאליים בלי לערב את התודעה עצמה כחוליה בשרשרת הסיבתית - שהרי היא טראנסצנדנטית לכל תופעה קונקרטית 


נראה לי שמה שאמרתי גם מראה מה ההבדל בין קאנט לאריסטו וכן מבהיר מדוע מה שקאנט אומר אמור להיות תקף לגבי כל העולמות האפשריים. שהרי כל העולמות האפשריים הם עולמות נתפסים אפשריים ואיננו יכולים לדמיין תפיסה שאיננה תפיסה הכפופה לקאטגוריות שלנו ["תפיסה" כזאת היא חסרת משמעות עבורינו].  


בענין פיזיקת חלקיקים - זה משהו שקאנט פשוט לא היה מקבל - כי חלקיקים אינם פנומנים אלא אמורים להיות "כלשעצמם" ולהסביר את הפנומנים. אבל קאנט לא חושב שיש לנו יכולת לדון על הדבר כשהוא לעצמו.



למותר לומר שאף פילוסוף מערבי רציני במאה ה-20 לא לוקח ברצינות את כל הסיפור הזה