י שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה--זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאל; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך.
יא פחות מזה--הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה: כגון לשכת חשיים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה--הנותן לתוך קופה של צדקה; ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון.
יב פחות מזה--שידע הנותן למי ייתן, ולא ידע העני ממי לקח: כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.
יג פחות מזה--שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן: כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.
יד פחות מזה--שייתן לעני בידו, קודם שישאל. פחות מזה--שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאל. פחות מזה--שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות. פחות מזה--שייתן לו, בעצב.
מכאן נלמד שמי שדואג לתת צדקה בכדי שהמקבל יוכל ללמוד מקצוע זו המעולה שבצדקות (ז"א לתרום לקרן מלגות של אוניברסיטה/מכללה זו הצדקה הכי מעולה).
השאלה היא האם תרומה לקרן המחזיקה מי שאינם עובדים, אינה הפך הצדקה, כי התרומות משאירות אותם עניים במקום שיטרחו וילמדו ואף גורמות לדרדור כלכלי של צאצאיהם?
נשלח ב-14/5/2010 15:55
שלום שרפ! השאלה שלך היא במקומה. אם כי, בנוסף לדעת הרמב"ם, ישנם ראשונים נוספים והעסק הרבה יותר מורכב. עיין בתשובות ר' משה פיינשטיין בעניין לימוד לימודי חול, וכן בקובץ שיעורים בדברי ר' אלחנן וסרמן בעניין. שבת שלום! עם ישראל צריך את כל הלומדים אם לא יותר מזה.
נשלח ב-14/5/2010 16:20
בקיצורי-קיצורין:
יש המסבירים שגם אנשי סדום לא החזיקו אביונים מתוך אידיאולוגיה של "ניתן להם חכות ולא דגים"... אך הקב"ה ידע שזה מהתאכזרות ולא מרחמנות. והבן.
נשלח ב-14/5/2010 17:47
גרפולוגיה כתב:
שלום שרפ!
השאלה שלך היא במקומה. אם כי, בנוסף לדעת הרמב"ם, ישנם ראשונים נוספים והעסק הרבה יותר מורכב.
עיין בתשובות ר' משה פיינשטיין בעניין לימוד לימודי חול, וכן בקובץ שיעורים בדברי ר' אלחנן וסרמן בעניין.
שבת שלום!
עם ישראל צריך את כל הלומדים אם לא יותר מזה.
ישי התשובה שלך סותרת את עצמה.
כידוע לך בליטא מרבית היהודים נטשו את דרך התורה והיתה שם שנאה ליהודים החרדים, בגלל הנהגה רבנית כמו של ר' אלחנן וסרמן (לעומת פולין וגרמניה לאחר הרש"ר). זאת אומרת המשמעות של הקצנה היא מיעוט לומדים (איכות ע"ח כמות).
בכל מקרה, גם אני פעם לא הכרתי, אולם עיין בספרו של הרב פרופ' יהודה לוי ותראה כי התשובה לשואל ממדינה ידועה נשלחה לארבעה גדולי ישראל. אתה כמובן מכיר את התשובה הקיצונית ביותר.
לגבי ר' משה פיינשטיין אילו היהודים החרדים בישראל היו נוהגים כמו היהודים החרדים בארצות הברית, אני מניח שלא היתה שאלה (אם כי בשנים האחרונות יש התעוררות בין יהודי ארצות הברית לעידוד העוני).
לא הבנתי מדוע אתה מתחיל מהרמב"ם זהו מדרש על הפסוק והחזקת בו (ויקרא כה' לה').
נשלח ב-17/5/2010 00:55
הנה חלק מתשובתו של ר' משה פיינשטיין בזה:
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לו
ד. למי אסור להתפרנס מן הצדקה כדי ללמוד תורה לשיטת הרמב"ם, ולמי מותר לעשות כן, וביאור מש"כ הרמב"ם שאיכא מעלה גדולה במי שאינו מתפרנס מן הצדקה
וכתבתי שם לתרץ שלא יסתרו דברי הרמב"ם, שכתב אחר זה בהלכה י', עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, ולא די בקביעות זמן ביום ובלילה, דהוא לסתם אינשי, ולכל הדורות, שאיכא עניין שכחה, הוא חייב כל היום מטעם שכתב דכשלא יעסוק כל הזמן בלימוד הוא שוכח. אבל אף שאחד שכבר למד כל התורה ובטבעו חננו השי"ת בזיכרון גדול, שלא שייך שישכח אלא מצד עונש - כהא דנשכחו אף מיהושע מחמת שגרם להחליש דעתו של משה, כדפרש"י בתמורה דף ט"ז ע"א ד"ה ונשתכחו ממנו, ואפשר שנענשו בכך גם כל הדור ההוא. וגם אפשר שכל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר שהיו למדין תורה כמשה רבינו, היינו שלא היה להן שכחה, כדאיתא בתמורה דף ט"ו ע"ב. וגם מסתבר שכל התנאים והאמוראים לא היה להם שכחה. דברב יוסף ששכח, היה זה משום חוליו כדאיתא בנדרים דף מ"א ע"א, רב יוסף חלש איעקר ליה למודיה, אבל סתם שכחה משמע שלא היה להם. עכ"פ בדורות שאחר הגמ' כבר היה שכחה, כדכתב הרמב"ם דכל זמן שלא יעסוק הוא שוכח. שא"כ נמצא שהדין דבפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית יצא, היה כבר אף לדור הרמב"ם לאיש שלא היה מן המציאות, או לעניין שיעבור על שני חיובים. או למי שהוא אנוס וטרוד כל היום, שמצד טרדתו לא יזכור כלום מלימודו עתה, שמ"מ יצטרך ללמוד זה מצד מצוות חיוב הלימוד אף שלא יועיל לזיכרון.
אבל מ"מ חזינן שאף שלהרמב"ם בכל זמן, אפילו זמן קטן ביותר, מחוייב ללמוד מצד מצוות עשה הרבים שאיכא בקראי בלימוד התורה, ומצד הלאוין דשכחה, אוסר הרמב"ם אף למי שנפשו חשקה בתורה מאד להתפרנס מהצדקה ואף לא ממתנות אחרים, אלא דווקא שיעשה בעצמו מלאכה להתפרנס הוא ובני ביתו. כדכתב בפ"ג מתלמוד תורה ה"י, כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד ציוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד ציוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. והוסיף עוד תיכף בהלכה י"א וכתב, מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. ולכאורה הוא סתירה, שהרי מתחילה בהלכה י' כתב שאם אינו עושה מלאכה להתפרנס הוא איסור היותר גדול שחילל את השם וביזה התורה וכיבה מאור הדת, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, וגם שעונשו גדול דנטל חייו מן העוה"ב ותיכף בהי"א כתב רק שהוא מעלה גדולה למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים הראשונים היא, שהוא כמפורש שליכא איסורא אלא רק שאינו כמעלת חסידים הראשונים.
ומוכרחין לומר דודאי גם הרמב"ם סובר דכשיודע שלא שייך שיבין היטב מה שלומד כשיצטרך לעבוד איזו שעות ביום לפרנסתו, שמותר וגם מחוייב להתפרנס ממתנות דאינשי, וכ"ש מן הצדקה, דאין לך עני גדול מזה שלא יוכל להתפרנס ממלאכתו כשילמוד התורה. ואין לך קידוש שם שמים ומכבד התורה גדול מזה, שמתבזה ליטול צדקה בכדי שיהיה לו האפשריות ללמוד התורה. ועיין ברפ"ז מרוצח, שכתב הרמב"ם בטעם תלמיד שגלה מגלין רבו עמו - שתניא במכות דף י' ע"א, ודריש לה ממה שנאמר בקרא (דברים י"ט, ה') וחי, עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא - שהוא משום דחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין. וא"כ ודאי ברור שלא רק שרשאי ליטול צדקה ומתנות לחיותו כדי שיוכל ללמוד, אלא שגם מחוייב הוא ליקח מתנות ולהתפרנס מן הצדקה כדי שיוכל ללמוד. ומקדש הוא שם שמים בזה ביותר, שרואין איך שחשוב הוא לימוד התורה שכדאי אף להתבזות בשביל זה. ורק במי שלא יקשה לו לימודיו בשביל איזו שעות שיעשה מלאכה, היינו שילמוד בהזמן שילמוד באותו הדעת והשכל והבנתו כמו אם היה לומד כל היום, בזה סובר הרמב"ם שאסור לו להתפרנס מן הצדקה - אף שיצטרך לבטל איזו שעות ביום למלאכה כדי להתפרנס, ולא ילמוד הרבה בכמות. דאף דלא למד כל התורה ששייך לאדם ללמוד, הא כיוון שצריך לעבוד לפרנסתו לכדי חייו, הרי נמצא שאין לו יותר זמן ללמוד. ואף שהיה יכול להשיג עוד זמן ללמוד כשלא יעשה מלאכה כלל, אף לכדי חייו, ויתפרנס מן הצדקה, סובר הרמב"ם שבשביל זה אסור להתפרנס מן הצדקה כדי שיתחייב בלימוד, אף שלימוד התורה היא מצווה גדולה ביותר.
ועיין בספרי דברות משה על קידושין סימן מ"ג ענף ד', מה שביארתי בזה דברי הרמב"ם פט"ו מאישות ה"ב, בעוסק בתורה והיה מתיירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה שמותר להתאחר, מה שתירצתי מקושית הרא"ש קידושין דף כ"ט ע"א סימן מ"ב שכתב וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיבטל מפריה ורביה כל ימיו, שהיא קושיא גדולה. וגם ביארתי לשון הרמב"ם לטעם שמותר להתאחר, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ"ש בתלמוד תורה מה שתמוה לכאורה טובא. דהא מפסיקין תלמוד תורה לקיום כל המצוות אף מי שתורתו אומנותו, כמפורש בשבת דף י"א ע"א, דמפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה איירי בתלמידי חכמים שתורתן אומנותן שמפסיקין תורתן לק"ש דאורייתא וכן הוא לכל המצוות. והעוסק במצווה אף כל אדם אינו מפסיק למצווה אחרת משום דעוסק במצווה פטור מן המצווה, כדאיתא בסוכה דף כ"ה ע"א ואם כן איזה כל שכן הוא, הא אדרבה הוא להיפוך לעניין הפסק, ודין עוסק במצווה פטור מן המצווה ליכא בתלמוד תורה (דברות משה שם ענף א'). ועיי"ש מה שלפי זה שביארתי ניחא, דמצווה המונעתו מתלמוד תורה רק בשעת קיומה, ודאי שמפסיקין תלמוד תורה בשבילה, כיוון שחייב ללמוד תורה רק בזמן הפנוי שלו, והזמן שחייב לעשות בו מצווה אינו זמן פנוי. אבל מצווה שתטריחו ותגרום לו שגם בשעה שאינו מקיימה אינו יכול ללמוד תורה כראוי, עליה אמר הרמב"ם שהעוסק במצווה פטור מן המצווה וכ"ש לתלמוד תורה, שאם יקיים מצווה זו לא יוכל לקיים חיוב תלמוד תורה שעליו כלל.
אבל מסיק הרמב"ם שמ"מ אף שרשאי וגם מוכרח להתפרנס ממתנות ומצדקה באופן זה, אבל מ"מ מעלה גדולה היא למי שאף באופן זה מתפרנס כשאפשר לו לדחוק, במקצת מעשה ידיו. כגון דכשיעשה מלאכה רק שעה אחת יהיה לו להתפרנס בדוחק באכילת לחם וליפתא בלא בשר ובלא חלב וכדומה, ויתרגל בזה שיוכל ללמוד כראוי. אף שמפורש בב"ק ריש דף ע"ב דאר"נ בצפרא שלא כדאמר קודם כששאל לו באורתא, שהשיב מתחילה גבי גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן, חמשה בקר אמר רחמנא (שמות כ"א, ל"ז) ולא חמשה חצאי בקר, אלא שאפילו חמשה חצאי בקר, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא, ופרש"י דלכן לא דקדק בטעמו של דבר. הרי דאיכא חילוק לעניין לימוד כשצריך לעיון ולדקדק, אפילו באכל לשובע בין מיני המאכלים. ואף שהתוס' פירשו דיושב בתענית היה, פשוט שאין זה משום דסברי דאם אך אכל אין חילוק בהבנת לימוד התורה בין אכל בישרא דתורא לאכל פת וירקות, אלא דנתנו טעם על מה שלא אכל בישרא דתורא. דיש להקשות דכיוון דעדיף אכילת בישרא דתורא להבנת לימודו במה שאכל, הי"ל לאכול בישרא דתורא דווקא כדי שיוכל ללמוד כראוי, דלכן פירשו דהיה שרוי בתענית. ומה שאמר דמה שלא דקדק באורתא היה משום דלא אכיל בישרא דתורא, ולא היה זה משום שהתענה לגמרי, משום שידע שכן הוא אצלו אף בלא התענה אם לא אכל בשרא דתורא. ועל מה שהתענה לא הוקשה להו, דאפשר דהיה תענית חלום או שהיה תענית ציבור דגשמים וכדומה. עכ"פ חזינן שלא סגי להבין היטב כראוי, אלא באכילת דברים טובים כבישרא דתורא וכדומה - דודאי לאו דווקא בישרא דתורא הוא דבר טוב וראוי, דהרי דגים נמי מדברים החשובים לאכילה ושצריך להשתדל שיהיה זה לאכילה דסעודות השבת. ומפורש בגמ' שבת דף קי"ט ע"א עובדא דיוסף מוקיר שבי שהיה קונה דגים לשבת, והשכר שניתן לו גם בעוה"ז. ומהרש"ל היה מחשיב לדגים ביותר על סעודת שבת (אולי הכוונה על פי המובא בשם השל"ה במג"א סי' תקצ"ז, ועי' מג"א סי' רמ"ב ס"ק א'), וא"כ ודאי שמועיל גם אכילת דגים וכל מיני מטעמים שנהנים מהם להבין יותר בלימוד התורה. בברכה- ישי ליפשיץ
נשלח ב-17/5/2010 07:14
האם ר' משה פיינשטיין דן בשאלה בכלל בלימודי מקצוע (שזו חובת האב על בנו כמו ללמדו תורה)?
נשלח ב-17/5/2010 08:19
ר' משה דן בסוגיה זו בשלושה מקומות שונים. עד כמה שזכור לי, גם בהמשכה של התשובה המובאת פה. מלבד כל התשובות המוכרות בנושא, גם לנצי"ב הייתה תשובה מרתקת בעניין, אותה פרסם בשעתו בכתב עת. על פי זכרוני, הוא קרא לתשובה: "על ימין ושמאל(יתכן שאינני מדייק וזה משהו דומה לזה). מאמר זה הופיע כתגובה של עורך העיתון, אשר הציג ג' אפשרויות של ניהול חיים ליהודי. הנצי"ב דן בשאלה, האם היהדות - התורה, אכן מציעה ג' אלטרנטיבות חיים או שמא קיימת רק דרך אחת. דרך אחת - אותה מציג הנצי"ב, איננה רלוונטית עוד בימינו, הועיל והיא נועדה רק לאבות האומה הישראלית. דרך זו, מהותה היא דבקות טוטאלית ברבש"ע, בלא קבלת עול דרך ארץ והתייחסות לכאן ולעכשיו. לדברי הנצי"ב, גם גדולי הרבנים בכל הדורות - לא ניהלו חיים שכאלה. אלה נועדו לאבות הקדושים, למשה רבינו ואולי לעוד מספר דמויות נוספות בהסטוריה של עמינו. שתי הדרכים הנוספות, מהותן הוא הדבקות ב-ה' ית', כאשר האחת על ידי לימוד התורה ואילו האחרת - על ידי קיום המצוות. איש, איש, באשר הוא. (בדומה למה שכתב הרמב"ם, שלדבריו היכולת של האדם להתחבר אל בוראו, היא או על ידי התורה או על ידי הכרת מעשיו. מלבד זאת, קיימת חובה של: "והגית בו יומם ולילה". גדולי ישראל נחלקו אומנם בביאור המצווה, אך לדעת רובם המכריע, וכך פסק ר' איסר זלמן מלצר בספרו, וכך גם ר' משה פיינשטיין, האדם רשאי ולעיתים מצווה להתייחס לחיים וקיום המצווה של "והגית" חל רק בשעה פנויה מכך. כך שברור כי האדם לא רק רשאי, אלא גם מצווה לפרנס את ביתו. השאלה היא, עד כמה. מתי להפסיק. גם קיימת בעייה של ההכנה ליכולת לפרנס. הלימודים הכרוכים בכך. שעל כך כתב ר' אלחנן בתשובתו בקובץ שיעורים, שאם אין הדבר כרוך בלימוד דברי כפירה, הרי שאין עם כך כל בעייה, ואדרבה, יש בכך מצווה וחובה. הבעייה היא, שאין כמעט בנמצא, מקום בו אין לימודי כפירה. ודברים אלו הינם נכונים גם כלפי לימודי החינוך ב"חינוך העצמאי". כ"ש במקומות אחרים. על כך ועוד ראה בתשובתו של ר' משה.
נשלח ב-17/5/2010 11:23
אין תחת ידי את תשובת ר' משה פיינשטיין ואשמח אם תפנה אותי למקומה המדוייק. לגבי אבות האומה - כמובן שכולם עסקו בחקלאות (בעלי חיים וזריעה), כמובן שניתן לתרץ זאת שהם חיו קודם שירדה השקפה לישראל.
לגבי נושא הלימוד וכפירה - אנא סלח נא, אני למדתי 3 תארים אקדמאיים, אשתי למדה באוניברסיטה + תואר נוסף ואף אחד מאיתנו לא שמע על כפירה כלל וכלל.
אז ראשית מי אמר שיש צורך ללמוד לפרנה תארים בהם עוסקים בכפירה ושנית גם לגבי תארים אלו, ניתן ללומדם כפי שהתורה מלמדת אותנו (בהנחה שאתה מאמין שאין דבר שלא כלול בתורה).
נשלח ב-17/5/2010 14:05
השאלה היא למה אתה קורה כפירה. לגבי תשובותיו של ר' משה, אפנה אותך, אך התפניתי אך לשעה קלה. אשתדל לפנות יותר זמן מאוחר יותר.
נשלח ב-17/5/2010 18:14
גרפולוגיה כתב:
השאלה היא למה אתה קורה כפירה.
באחד מיג' עיקרים.
נשלח ב-17/5/2010 22:16
אני סקרן לדעת מה למדת. בנוגע לכפירה, גם אני למדתי בכל מיני מקומות. ההגדרה למונח "כפירה" אצלי הוא רחב ממה שאצלך. הכופר בדברי חכמים גם הוא כופר. וכאן העסק מתחיל להיות מסובך קצת. לדוגמה: מרצה המסביר כי כשכתוב: "שמש בגבעון דום", אין לפרש את הדברים כפשוטם, ובאמת השמש לא עמדה בשמים אלא כוונת הכתוב היא שהספיקו במלחמה מעט יותר מן הצפוי. נכון הוא שישנם פרשנים מן הראשונים המוציאים - אף הם - את הפירוש מפשוטו של מקרא. ולכן כיצד נוכל להגדיר את המרצה ככופר? השאלה היא, מה מביא את הפרשן להוציא את הדברים מפשוטם, האם חוסר היכולת שלו "לסבול" מעשה ניסים, או קושי לקבל את מעשה הנס כפשוטו בגלל אילוצים מתוך מערכת התורה עצמה. כגון טיעוניו של הרמב"ם, אברבנאל ועוד. אם הקושי שלו נובע מקשיים מתוך מערכת התורה, אינו אפיקורס ואילו אם קיימת אצלו נטייה אישית נגד הניסים, אזי הרי הוא אפיקורס.
נשלח ב-17/5/2010 22:28
ישי
אינני יודע היכן למדת תנך.
מהנדס מחשבים אין ענינו בפרשנות שמש בגבעון דום, לא רואה חשבון, לא כלכלן ואפילו לא רופא.
אז לימודי תנ"ך תתכבד תלמד במקום מתאים, מכיוון שהדיון היה על לימוד מקצוע.
ב"ה וזכינו ויש אוניברסיטה דתית בישראל ואפילו אוניברסיטה תורנית, מכוני הוראה ומכללות המשלבות לימודים ישיבתיים ולימודים מקצועיים, לפיכך, גם לימודים שאינם מקצועיים גרידא אלא כוללים מרכיבים המתיחסים לסוגיות דתיות ואמוניות, ניתן למצוא על טהרת הקודש.
נ.ב. התנהלותך, למצוא את הדוגמה הכי לא רלוונטית ולהציג אותה, זה באמת עושה מעשה גפני ומבקש שכר כרב פרופ' זאב לב זצ"ל.
תוקן על ידי שרפ ב- 17/05/2010 22:30:44
נשלח ב-17/5/2010 22:43
תודה על המחמאה. ראה ספר העיקרים מאמר א' פ"ב, בנוגע לאוניברסיטה דתית, לי אישית אין בעיה עם אוניברסיטה חילונית. בנוגע למקצועות עליהם דיברת, אתה מבין מן הסתם שאינם מתאימים לכל אחד.
נשלח ב-17/5/2010 22:48
ישי על מחמאה כזאת להגיד תודה... כפי שידוע לך בחלק ניכר מהמקצועות אין בעיה. בחלק נוסף ניתן ללמוד במקומות דתיים. לגבי היתרה שיש בעיה, אז שלא ילמדו, במקום שלא ללמוד בכלל.
