לקראת חג שבועות שבו חל יום הילולת הבעש"ט זיע"א
בס"ד
הבעל שם טוב (בר"ת: בעש"ט, נהגה: "בֵּשְט") הוא כינויו של רבי ישראל בן אליעזר, המכונה גם ר' ישראל בעל שם (י"ח באלול ה'תנ"ח, 25 באוגוסט 1698 (?) – ו' בסיוון ה'תק"ך, 21 במאי 1760), מניח היסודות לתנועת החסידות.
חייו
קורות חייו של הבעל שם-טוב אינם ידועים במדויק, והמקור הישיר המפורסם ביותר אודות מהלך חייו הוא "שבחי הבעל שם טוב" - קובץ מעשיות על אודותיו אשר נדפס בשנת 1815. מספר הנהגות שנרשמו מפי השמועה על ידי תלמידיו מופיעים ב"צוואת הריב"ש" שראה אור בשנת 1794. כמו כן, ישנם ספרים נוספים שבהם מובאת תורתו: "בעל שם טוב על התורה" ו"כתר שם טוב" - שניהם מלוקטים מדברי תורה המסורים משמו הכתובים בספרי החסידות.הבעל שם טוב נולד בעיירה אוקופ, במרחב הרומני. מקומה של אוקופ אינו ידוע, אך משערים שהיא נמצאת כיום באוקראינה. ישנם הסוברים שהוא נולד בעיירה טלוסטה שבחבל גליציה. לפי מסורת מאוחרת של חב"ד, תאריך לידתו הוא בי"ח באלול ה'תנ"ח, אך מקורות אחרים מציינים את שנת ה'ת"ס כשנת לידתו, ולפי מסורת קדומה יותר, מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), הוא נולד בשנת ה'ת"נ.
ישראל התייתם מהוריו בגיל צעיר והועסק כעוזר למלמד בחדר. הוא אהב לצאת לשדה ולצפות בטבע, בתוך כך הכיר את הצמחים ואת סגולותיהם הרפואיות. שימש עוזר למלמדי תינוקות, ובתקופה מסוימת שימש כשוחט בעיירה קשילוביץ הסמוכה ליזלוביץ. אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה עבר לגור בברודי, ושימש שם כמלמד תינוקות. שם נישא לחנה, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. אחרי נישואיו אלו עבר לגור סמוך לקיטוב, והתבודד שנים אחדות בהרים שבין קיטוב לקוסוב. אחר כך עבר לטלוסט ומשם לכפרים נוספים.
בתקופתו של הבעש"ט הייתה פריחה אצל יהודי מזרח אירופה בעיסוק בקבלה. מקורות פריחה זו היו התסיסה המשיחית השבתאית ותורת האר"י שהגיעה למזרח אירופה.
למרות שכינויו מעיד על עיסוקו המקצועי כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות, ידוע שהבעל שם טוב התנגד לקבלה מעשית ואף מסופר עליו שכל ימיו עשה תשובה על כך שבילדותו עבר את הנהר על ידי שימוש בשם קדוש. הבעל שם טוב היה מיסטיקן, שראה את ייעודו הדתי האישי בקשר הדבקות עם האלוהות, ובהעלאת העולם כולו לשורשו העליון. בנוסף לכך נטל על עצמו תפקידי הנהגה רוחנית וביקש להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים המיוחדים. בהגותו ינק מן המורשת של הקבלה היהודית, ובפרט מקבלת האר"י.
הבעל שם טוב פעל בעיקר בפודוליה, אז מחוז בדרום ממלכת פולין (היום מרכז אוקראינה). למן התגלותו, בהיותו בן 36, ועד לשנת ה'ת"ק, התגורר בטלוסט, ובשנת ה'ת"ק עבר לעיירה מז'יבוז', שבה נתגלו עדויות בלתי תלויות על פועלו ומעמדו בקהילה.
על פי המסורת החסידית, בשנת ה'תס"ז זכה הבעש"ט לעליית נשמה שבה נכנס להיכל משיח וקבל ממנו הוראה ישירה להפיץ את תורתו ברבים- פנימיות התורה.
בכמה מקורות חסידיים מצוין כי שמו הפרטי של הבעש"ט, ישראל, רומז שתפקידו של הבעש"ט בעולם הזה היה לעורר את כלל עם ישראל; כשם שמעוררים אדם על ידי שקוראים בשמו, כך שב הבעש"ט והחיה את כללות עם ישראל וכללות חלקי התורה.
הבעש"ט גרס כי מלבד ארבעת חלקי התורה, פשט רמז דרש סוד, ישנו רובד נוסף הכולל את כל שאר הרבדים ומהווה את הקשר ואת הבריח המחבר ביניהם, והוא פנימיותם. בעוד שארבעת הרבדים החיצוניים של התורה עוסקים בפעולת התורה בעולם הגשמי או בעולמות הרוחניים, התורה הפנימית, תורת הבעש"ט, מראה כיצד פועלת התורה על האלוהות וכיצד קיום התורה הוא עצמו גילוי אלוהות, שכן "אורייתא (התורה) וקב"ה (וה') כולא חד (הם אחד)". הבעש"ט בתורתו חשף כיצד התורה מגלמת את הרצון האלוקי בעולם ויותר מזה מבארת ומסבירה את מעלת האלוהות עצמה.
בעוד שארבעת חלקי התורה החיצוניים עסקו בביאור סדר והנהגת העולמות (התחתונים או העליונים), התורה הפנימית תורת הבעש"ט מבארת את התנהגות האלוהות ואת האלוהות עצמה.
הבעש"ט ראה בתורתו הכנה לביאת הגאולה, שבה כדברי ישעיהו "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (פרק יא, ט), וכפי שמביא רמב"ם ביד החזקה - שבבוא הגאולה יהיו עם ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם.
תלמידיו ומשפחתוישנם 150 רבנים המוכרים כתלמידיו ומאמיניו המובהקים של הבעל שם טוב. בין אלו ניתן למצוא את יורשו רבי דב בער הידוע בכינויו "המגיד ממזריטש", רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, רבי זאב וולף קיציס, רבי חיים מקרסנה, רבי נחמן מהורדנקא, רבי אריה לייב משפולי, רבי מנחם מנדל מויטבסק, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי פנחס מקוריץ, רבי שמואל מקאמינקא ורבים אחרים.
לבעל שם טוב שני ילדים ידועים: בנו, רבי צבי, ובתו, אדל. בין נכדיו הידועים נמנים בניה של אדל: רבי משה חיים אפרים מסאדילקוב ורבי ברוך ממז'יבוז'. נינו, נכדה של אדל מבתה פייגה, היה רבי נחמן מברסלב. ר' פנחס מקוריץ ור' יעקב יוסף מפולנאה העידו שהבעל שם טוב מנה את נכדו ר' ברוך כיורשו כשיגדל (ספר מקור ברוך) ור' ברוך ראה את עצמו כיורשו הבלעדי של סבו.
פטירתו
ידוע שהבעל שם טוב נפטר בחג השבועות ה'תק"כ. התאריך המקובל אצל רבים, וכך הוכיח יצחק אלפסי מכתב יד שנכתב סמוך לתאריך הפטירה, הוא שהיה זה ביום א' של חג השבועות (ו' בסיוון). לעומת זאת, ישנם הטוענים שפטירתו הייתה ביום ב' של חג השבועות (ז' בסיוון).
לאחר פטירתו שימש בנו רבי צבי כמנהיג עדת החסידים למשך שנה. ביושבם סביב השולחן ביום השנה הראשון לפטירתו של הבעש"ט, בחג השבועות ה'תקכ"א, אמר ר' צבי כי אביו נגלה אליו בחלום ואמר לו כי רבי דוב בער יהיה המנהיג מעתה. רבי צבי ויתר על מנהיגותו ואת מקומו תפס רבי דב בער, אשר העביר את מרכז החסידות למזריטש. באות העת, כפי שכתוב בספר "מקור ברוך" (דפוס הראשון מכתבי יד הופיע בשנת תר"מ), הודיעו ר' יוסף מפולנאה ור' פנחס מקוריץ, שהיו מ"חבריא קדישא" הקרובה ביותר לבעש"ט, כי הבעש"ט ציין את נכדו רבי ברוך ממז'יבוז' כיורש החסידות, וביקש מר' פנחס להשגיח על זה. לבסוף חזר ר' ברוך למז'יבוז' וכיהן כאדמו"ר בבית מדרשו שירש מן הבעש"ט.
מתוך "ויקיפדיה"
 |
|
|
