| נשלח ב-16/5/2010 11:29 |
 |
| |
פרשת נשא -וחג שבועות
אם בחקותי תלכו וגו' (בחוקותי כו-ג)עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה (רש"י)ה"אור החיים" הקדוש שואל מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק", מדוע נאמר "בחוקותי" בלשון רבים? ועוד, מהו לשון "תלכו"? ועוד, מהו עמל התורה?מה שנאמר "בחוקותי" לשון רבים הוא מלשון חוק וזמן, שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט), שהיה דוד חושב לעשות עניינים ועסקי ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש, וזה בא מצד החשק והרצון שהיה למוד התורה, שאפילו היה רוצה ללכת למקום אחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש.ו"תלכו", דהיינו אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה וזה ההבדל בין אדם לבהמה. עגל בן יומו קרוי עגל, עם לידתו יכול הוא כבר ללכת ואין לו כל התקדמות בחייו. לעומת זאת, התינוק כשנולד הוא הולך ומתעלה מיום ליום כיוון שזו היא תכליתו. וזה אף עדיף על המלאכים שאצלם לא שייכת התקדמות. וזו חובתו של האדם ללכת ולחפש כיצד להתעלות בתורה, למצוא את מקום לימודו וללמוד בחשק ואהבה. כך אפשר לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ומהי "תורתו"? הרי זו תורת ה'! אלא כאשר האדם מתחיל ללמוד עדיין זו תורת ה', אך אם הוא עמל בתורה היא כבר נקראת "תורתו".עוד מסבירים המפרשים, מדוע כללה התורה את עמל התורה בלשון "תלכו"? והסבירו זאת בדרך משל: משל לאדם שנכנס לבית וראה אנשים יושבים סביב לשולחנות ערוכים, מלאכים במאכלים טעימים, ובכל סוגי השתיה והמעדנים, כסעודת שלמה המלך, וראה שכולם לבושים בבגדים נאים.כל כך נהנה האיש מהפאר שראו עיניו, כיוון שכולם נראו לו יפה. והנה לאחר שגמרו את הסעודה, התחילו האנשים לקום ממקומם לילך לביתם, ואז הופתע כאשר ראה כי האנשים הינם בעלי מומים ברגליהם, ואינם יכולים ללכת.הצטער מאוד ואמר "מה שווה כל תלבושתם היפה אם אינם בריאים ויכולים ללכת?"והנמשל הוא: באה התורה ללמדנו כיצד ידע האדם שהוא עמל בתורה? וכך יבדוק עצמו כאשר הוא יוצא מחוץ לבית המדרש ועדיין הוא שקוע בלימודו, זה מראה שהוא עמל בתורה, לעומת זאת בתוך כתלי בית המדרש, שם כולם נראים כעמלים בלימודם, רק כאשר יוצאים מחוץ לבית המדרש, אז מורגש ההבדל מי שחושב על לימודו בצאתו ובלכתו, וגם בדרך מדבר בדברי תורה. זה נקרא עמל התורה. לכן כתבה התורה את העמל בתיבת "תלכו". (אור דניאל).קניין התורה הוא קניין החיים שתהיו עמלים בתורה (רש"י)בגמרא (ברכות סג) נאמר אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.כאשר האדם עמל בתורה הרי הוא מנצל את כל זמנו למטרה זו. אחד המפסידים הגדולים בחיי האדם הוא ביטול הזמן וכאשר האדם מבטל זמנו לריק ממילא גם עמלו בתורה נפגם וכדי לזכות לאהבת תורה, הרי צריך האדם להרגיש כי התורה שייכת לו, שהוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. ומאידך, מי שהתורה אינה משאת נפשו והוא אינו מתחבר אליה ממילא הוא אינו רואה שום ערך בלימוד התורה, וגם כאשר הזמן חולף והוא אינו לומד, ממילא הוא לא מרגיש שהוא איבד איזה שהוא דבר, כיוון שממילא התורה אינה קניינו.גדולי ישראל היו יגעים בתורה עד כלות כוחם. בני הגר"א אמרו שאביהם קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מחצי שעה רצופה וכל לילותיו הזמן היה קם, נוטל ידיו ולומד בקול רם וישן שוב חצי שעה. כך היה שיעור שנתו ג' מחציות השעה בלילה ומחצית השעה ביום.ידוע גם שלא היה יוצא מפתח ביתו ומתייחד בחדרו, כשתריסי חלונותיו מוגפים אפילו ביום, וכך היה יושב ועוסק לאור הנר בתורה.פעם אחת באה אליו אחותו לאחר שלא התראו עידן ועידנים ובקושי הכניסוה אצלו. החזיר פניו אליה, הפשיט טליתו במקצת ואמר לה "בעולם הבא תהא שעתנו פנויה להתראות, כאן בעולם הזה אין שעתי פנויה אלא לתורה".כך ראה הגר"א את עיקר חייו לצבור עוד ועוד שעות של תורה כיוון שהתורה והוא חד הם, ואם לוקחים לו את התורה נוטלים את חייו.ה"בן איש חי" בספרו "בן איש חיל" (ח"ד עמ' קסא) הביא על כך משל נפלא: לשני אנשים שהתחרו זה בזה בעושרם.זה אומר "אני עשיר ממך" וזה אומר "עושרי גדול מעושרך".נענה אחד מהם ואמר "הבה נערוך ניסיון ונראה מי עשיר יותר".אמר חברו "כיצד נוכיח זאת?"ענה ואמר "נכין שקים מלאים מטבעות זהב, נעלה על ספינה המפליגה בים ונזרוק לים מטבע אחר מטבע, מי שיפסיק ראשון מפני שלבו יכאב על מעותיו, הרי זו הודאה שממונו מצומצם יותר!"הסכים החבר והלך להביא את הכסף. אבל המציע היה רמאי. הוא פנה אל צורך נחושת והזמין אצלו מטבעות מזוייפות.עלו שניהם אל הספינה והחלו להשליך מטבע אחר מטבע. הרמאי השליכן בשאננות מפתיעה, בשלוות נפש מלאה, ואילו חבר, שהיה עשיר יותר, כאב לבו על כל מטבע שזרק משום שהיו אלה מטבעות זהב אמיתיות, ששוות הון עתק!מובן, שלאחר זמן לא רב הכריז שהוא נכנע...כך הוא הדבר אצל בני אדם המבטלים זמנם לריק, הם אינם חשים שהם איבדו דבר מה, שזמנם הלך להבל ולריק. בני תורה שתורתם אומנותם זמנם, הוא יקר ובו הם יכולים לרכוש חיי עולם הבא. כדאי שנדע לנצלו כדבעי, כי התורה היא זו שלעתיד לבוא תוכל להציל אך כל זאת בתנאי שידע האדם שתורה שווה חיים. ללא תורה אין ערך לחי האדם וגם חייו אינם חיים. אם כך תהיה תחושתנו ממילא כל רגע ורגע יהיה מנוצל כדבעי. אך מי שאינו מבין את ערכו של לימוד תורה ממילא לא יחוש באיבוד זמנו.סיפר הגאון רבי יוסף חיים מעשה באדם שהיו לו ארבעה בנים. האחד, אהב לאכול עד בלי די, לזלול מעדנים ולסבוא יינות מבושמים. השני עמל כל העת לכנוס כסף ולאסוף הון. קימץ בהוצאותיו, במאכלו ובלבושיו לצבור פרוטה ולחסוך בגאווה. השלישי אהב לטייל ולראות עולם, ואינו יכול לשבת יומיים במקום אחד. שוטט ממקום למקום, חרש ברגליו הרים וגאיות, יערות ומדבריות, והבן הרביעי חשקה נפשו בתורה, והיה הוגה בה בשקיקה ובשקידה עצומה ולא מש מתוך האוהל.פעם עלה בדעת אביהם לנסותם ולראות כמה מידת החשק של כל אחד מהם לעסוק בשלו.קרא לבן הראשון, שכל מעייניו בבטנו ובמעיו, להיוועץ בו מה להכין למחר לסעודה שהוא מבקש לערוך לאורחיו. נקב הבן במאכל פלוני כפתיחה לסעודה, אחר פירט את המנה השניה, השלישית, הרביעית, קינוחי הסעודה, הכל מכל. מסר האב את הרשימה לטבחו ופני הבן צהלו והכין עצמו לסעודה כהלכתה, דשנה וטעימה.בלילה הלך האב לתלמיד חכם ממכריו, ושיחר פניו שילך עם שחר לבנו ויאמר לו שחלם חלום רע ועליו לישב בתענית כדי לבטלו.בצהרים קראו אביו לסעודה הגדולה. הודיעו הבן כי נבצר ממנו לבוא כי שרוי הוא בתענית. הראה האב עצמו כמצטער בצערו, אך בליבו אמר אין תאוות אכילתו אצלו כה חזקה, שהרי פחד קל של חלום שחלמו עליו אחרים גבר על תאוותו וביטלה.עתה פנה לנסות את בנו השני, אוהב הממון. שינה את כתב ידו ושיגר לבנו מכתב ללא חתימה כי חלם עליו חלום רע בחלום ציווהו להודיעו שיתן כופר נפשו ונפשות בני ביתו כך וכך זהובים ויחלקם לעניים. ואם לאו – ידע כי בנפשו הוא.נבהל הבן למקרא המכתב, רץ אל אביו והראהו, עשה עצמו האב נרעש ואמר "חובה עליך לקים דבר המכתב, לפדות את נפשך ונפשות בני ביתך מני שחת!"מיהר הבן להפריש ממונו לצדקה וידע האב כי אהבת הכסף של בנו אינה חזקה כל כך, שהרי פחד החלום הפיגה.פנה לנסות את הבן השלישי, אוהב הטיולים. התחזה כחולה ובאו בניו לבקרו קרא לרופא ושיחדו שיאמר לבניו כי מחלתו מדבקת ועליהם להסתגר בבית אביהם חודש ימים לוודא שלא ידביקו אחרים.מיהרו האחים וישבו בבית אביהם. נוכח האב לדעת כי גם חשק בנו לטיולים אינו חזק כל כך, שהרי דמיון קל של דברי רופא ביטל את הרגלו ולא שלח אפילו אחרי רופא אחר שיבחן את דברי הרופא הראשון ואולי יבטלם.עתה נותר לו לנסות את בנו הרביעי, השוקד על תלמודו.שיחד את רופאו לשים בכוס בנו סם המחליש את הגוף עד מאוד. שתה הבן ונחלש. ומיהר האב לקרוא לאותו רופא אשר אמר את הדברים ששם האב בפניו, כי שקידתו היתרה גרמה את חולשתו ואם חפץ חיים הוא, עליו לנוח חודש ימים ואסור לו להגות בספר. הסכים הבן כדי לא לצער את אביו.אמר אביו בליבו הנה גם הוא כאחיו.הלך הבן לביתו וסח לאשתו על חולשתו. אמרה להזעיק את הרופא. סח לה שהרופא כבר בדקו ואמר מה שאמר ומיד נטל ספר והחל ללמוד. חרדה האשה.אמר לה "שמעי נא, אם אלמד אולי אמות. אם לא אלמד, ודאי אמות, שכן הלימוד הוא כל חיי וכל חיותי ממנו!"שלחה לומר לחמיה שבעלה מסכן את עצמו. שמח האב היווכח שחשק בנו אמיתי ואמיץ (נחלת אבות).רק מי שמבין שהתורה היא "הנותנת חיים לעושיה" וקיום התורה הוא המחייה את האדם אז הוא גם יבין שאין ערך לחיים ללא לימוד תורה.לצערנו, רבים הם האנשים שמסיבות שונות חושבים שאין עוד טעם לחייהם בגלל נפילות כלכליות או עקב בעיות רפואיות, רק אדם היודע מה הכוח העצום שיש בתורה מבין כי התורה היא היא טעם החיים וללא התורה גם מכה קטנה יכולה להביאו ליאוש, על כן הבה נאמץ את הסיסמא: "תורה היא טעם החיים". (אור דניאל).
נשלח מהאנדרואיד שלי
תוקן על ידי שרית560 ב- 02/06/2022 15:12:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2010 11:39 |
|
| |
זמן מתן תורתנו?מדוע חג השבועות אינו מוזכר בפירוש ומדוע אין לו תאריך מוגדר בכל התורה כולה?
אחת מהפרשיות המרכזיות המופיעות בפרשתנו, הינה פרשת המועדות. ומעניין הדבר שבעוד בכל
חג מגדירה התורה את מהותו וזמנו, ישנו חג אחד יוצא מן הכלל: לא רק שאין מזכירים כלל את
מהותו וזמנו, אלא גם אין מזכירים אותו בשמו כלל.
הכוונה כמובן לחג השבועות שתאריכו בכל התורה הינו "וספרתם לכם ממחרת השבת ... שבע
שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום", כלומר שבועות תלוי
תמיד בספירתנו מפסח. אין לשבועות תאריך מוגדר, אלא יחול תמיד ביום החמישים לספירת העומר,
מה שיפול תמיד בו' בסיון, אך אינו מפורש בתורה. ונשאלת השאלה מדוע חג השבועות אינו מוזכר
בפירוש בפרשתנו ומדוע אין לו תאריך מוגדר בכל התורה כולה?
דבר נוסף שצריכים אנו לשים לב אליו הוא הפסוק החותם את העיסוק בחג השבועות, שנראה
לכאורה תלוש לגמרי מהעיסוק בחג עצמו, שהרי עוסק הוא במתנות עניים, כלומר במצוות שהן
בתפיסתנו "בין אדם לחבירו": "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך
לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ד' אלקיכם" וקשה מה עושה פסוק זה בסוף העיסוק בחג
השבועות וכן במה בא לידי ביטוי ש"אני ד' אלקיכם" בעשיית דברים אלו?
וכדי ליישב קושיות אלו, עלינו להתעמק ולראות כמה תופעות שהנן יוצאות דופן לגבי הארוע
שמציינים בשבועות, "זמן מתן תורתנו", דבר שאינו מוזכר כלל בתורה!
ראשית, המקום בו קבלנו את התורה, על אף שמוזכר בתורה פעמים רבות, נשכח לגמרי בהקשר
לחג השבועות, זאת ועוד התורה בעצמה הוציאה ממנו את קדושת המקום שהיתה בו ושהיינו מצפים
שתשאר לנצח "במשך היובל המה יעלו בהר", אין אזכורים של עליה לרגל או הפיכת המקום למקום
קדוש; והרי לכאורה היה זה צריך להיות המקום המקודש ביותר או לפחות אחד מהמקומות
המקודשים. (וכדרך אגב, אין ביהדות מושג של "מקומות קדושים" או "מקודשים" אלא כל ארץ ישראל
היא ארץ הקודש (ולא הקדושה) וישנן מעלות בקדושה) אך לא רק שאין זה כך, אלא, אף אין אנו
יודעים היכן הוא נמצא, בדיוק כמו מקום קבורתו של זה שהוריד לנו את התורה מהשמים ולימדנו
שבעצמם "לא בשמים היא" ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה"! והרי קשים הדברים היאך
מקום מתן תורה ומקום קבורתו של מקבל התורה אינם ידועים ואינם נחשבים כמקום לעליה לרגל
ול"פולחן". ואכן דוקא זו הסיבה שאין מקומם ידוע שלא נתפתה להפוך אותם למקומות פולחן
שיכולים להתגלגל לעבודה זרה ח"ו, כפי שראינו שקרה בתרבויות אחרות.
אולם זה בעצמו בא ללמדנו שידיעת מקום הר סיני ומקום קבורתו של משה הוא בחינת צמצום,
העלול להוות תחליף לתורה כולה. והרי התורה הינה מעל המקום ומעל הזמן! שאף בחלל חייבים אנו
במצוות בכל עת ובכל שעה. ואמנם עיקר חיובה הוא בארץ ישראל) ולכן אין אזכור בתורה ליום שבו
חוגגים את מתן תורה, אלא יש לספור "ממחרת השבת" - לא שבת בראשית אלא חג הפסח שהוא
ראשית הווצרותנו לעם, שלא יצאנו ממצרים רק לשם היציאה אלא בשביל להגיע לארץ ישראל לקיים
בה את התורה ולהפיק משם אורה לעולם. ולכן צריכים אנו להתייחס לדברי תורה כאילו הם חדשים
בכל יום, "נותן התורה", בצורה אקטיבית בהווה.
ולכן המבחן הגדול של מקבל התורה הוא ביום המחרת של מתן תורה, כשחוזר לימי החול, לעבודתו
בשדה. האם ימשיך ויהיה ירא אלקים ויישם התורה הלכה למעשה וישאיר לקט שכחה ופאה לאחיו
שצלח פחות ממנו. שכשהגיע הרגע המיוחל שלמענו עבד ויזע זמן כה רב יזכור שבעצם "כל הארץ
של הקב"ה היא" אין הוא בעל הבית על היבול אלא רק שליח המצווה להשאיר מתנות עניים.
כך גם תלמיד חכם מכונה "סיני", שהוא בחינת הר סיני מהלך ומבחנו אינו בחממת הישיבה, אלא
דוקא ביציאתו מכתלי הישיבה לצבא או לאזרחות, האם ימשיך ויתמיד לעסוק בתורה, כלומר
במימושה במציאות היומיומית ובלימודה תלמוד תורה לשמה לגילוי היותה תורת חיים שזו שמה של
התורה. האם הוא באמת מקיים "לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך"
ובמיוחד "באהבה" - אפילו אם, או דוקא מפני -שאין זה דבר שמגיעים אליו ללא מאמץ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2010 11:46 |
|
| |
תרגיל באהבה
תרגיל באהבה
מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה וליקחה"
כל בוקר, עורך היהודי אימון קצר... באהבה. זהו אימון הבא לחזק בלבו את האהבה לזולת. אורכו
של התרגיל קצר ביותר. הוא משולב בתפילת שחרית בבית הכנסת, תפילה שמתפלל היהודי מדי
יום ביומו. אם מבצעים תרגיל זה בתמידות, אזי זוכים שרירי הלב האנושי לעיסוי, המסייע להם
לשמור על גמישותם ועל רכותם, גם כאשר הם יוצאים לשוק החיים. שוק זה מוכר לנו. משתוללים בו
יצרי אנוש קטנוניים ואינטרסים אישיים הנותנים בו את הטון. כידוע, אלו הורסים כל חלקה אנושית
טובה.
אכן, זוכים מבצעי התרגיל היום-יומי הזה למקדם ביטחון מופלא, המעניק להם סיכוי סביר ששום
עורק אנושי לא ייסתם על ידי טרשת האנוכיות.
למעשה, זהו צו מפורש בתורה. אם נתבונן באיטיות ונקרא כל מילה הכתובה בו, נבין מדוע אדירה
האנרגיה האצורה בו, ומדוע בכוחו לשמור על רעננות לבו של היהודי.
אלו הן מילות הפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר. כה תברכו את בני ישראל... יברכך ה' וישמרך. יאר
ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו', כ"ב-כ"ז).
הכהנים שבין המתפללים נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את
קהל הנאספים. על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן
הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את
מהות התרגיל כולו.
הנוסח המושלם של הברכה הוא: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". זהו חידוש שלא מצאנו
בשום מצווה אחרת. השאלה המתעוררת היא וכי בשאר המצוות אין חובה לעשותן באהבה? מדוע
אם כן רק כאן, בברכת הכהנים, נוספה מלה זו?
חכמינו זכרונם לברכה הבינו כי האהבה היא המפתח לאפשרות שהברכה תחול.
בבוא התורה לצוות את הכהנים לברך את העם, היא אינה רוצה מהם את ברכת השפתיים בלבד, כי
אם את ברכת הלב. אם הלבבות לא יתעוררו ולא ינועו האחד כלפי רעהו בשעת הברכה, אין יכולת
לחול על עם ישראל השפע האלוקי המופיע בסוף ברכת כהנים זו: "ואני אברכם". הכהנים חייבים
לפתח בלבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידם אכן יזכו לברכה הראויה. הם חייבים לאהוב אותם,
לתרגל בלבם תכונה זו של אהבת ישראל. שכן, כאמור, רק אם מדה זו כובשת את לבם, יש ערך, כח
והשפעה לברכתם. מדה זו יכולה להתעורר רק בלבו של אדם טוב עין.
בכל בוקר פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם ברכה. המתפללים מרכינים את
ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן" כנגד הכהנים הנושאים כפיהם ומברכים את העם. הלבבות
של המברכים והמבורכים כאחד נפתחים איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה גורם לברכתו של
האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מהקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו,
לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ושל עין טובה.
אם יחושו בעליל - הכהן המברך והציבור המתברך - כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה
בלב, או-אז, אם יקחו פירור מרגשות אלו, שהתעוררו בלבם, אל שוק החיים, תשתנה דמות החברה
ואיכות חייה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 02:26 |
|
| |
טבלת תהילים -לא מופיעה השבוע בגלל בעיות בכתיבת הודעות
בבקשה להסתכל בפרשות מלפני שבועיים .טרום הבאג של בח"ח.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 20:20 |
|
| |
דבר תורה -ברי עוז
פרשת נָשֹׂא
" אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר(ו,ב)" בין הנושאים הפותחים את הפרשה מובא
הנושא של פרשת סוטה, אישה שעלה החשד שהיא התנהגה בצורה לא ראויה והלכה עם גבר אחר
מובאת אל הכהן וליד בעלה היא שוטה את מי המרים מאררים, אלו מים מיוחדים בהם רשום שם
השם המפורש והמים למעשה מוחקים את השם , להראות לנו למה הקב"ה מוכן והכל במטרה שיהיה
שלום בין בני זוג גם אם מדובר במחיקת שמו, אם האישה הייתה נאמנה לבעלה המים היו גומרים לה
להיכנס להריון וללדת בהמשך בן זכר, אם עד עכשיו היא ילדה ילדים לא נאים מעכשיו הם יהיו נאים,
אם הם היו נמוכים מעכשיו הילדים הבאים יהיו גבוהים וכ"ו. לאחר שהוסר החשד בין בני הזוג והבעל
ראה שאכן אישתו נאמנה לו , זה הוא רגע של שמחה בין בני הזוג והאהבה מתחדשת ויש המשכיות
לנישואים והדבר בא לידיי ביטויי בהבאת עוד ילדים לעולם. לעומת זאת אם המצב הפוך המים
שהאישה שוטה אינם נספגים בגופה אלא גורמים לנפיחות בגוף, ובהמשך למותה של האישה
במקום, הדבר מתרחש לעיני כל המראה מאוד מזעזע , כי לחזות במוות של אדם הדבר אינו סיפטי
ויוצר תחושות קשות לאחר מכאן. מייד לאחר הלימוד של פרשת סוטה מובאת פרשת נזיר , פרשת
נזיר מדברת על אדם שמחליט להיות נזיר ואין מדובר בנזיר במושגים שאנו מכירים מדתות אחרות
אלא נזיר לפרק זמן מוגדר שהמינימום שלו הוא חודש, במהלך התקופה הזו הנזיר נמנע משתיית יין
ואכילת ענבים וצימוקים ואף החרצנים של הענבים אסורים עליו, כמו כן הוא אינו מסתפר ולאחר
שמסתיימת התקופה הוא מביא קורבן לפני ה'
רש"י מפרש – למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר
עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף. למה דווקא להתנזר מיין? יין בשמו בשפה הארמית חמרא –
חֲמַרְמֹרֶת- תחושות קבס למיניהן שחשים בבוקר שלאחר שתייה מוגזמת של אלכוהול. חמרא מלשון
חמור, אדם מתנהג לאחר שתייה מופרזת כמו חמור וללא דעת. הרי אדם ראה אישה שהתנהגה
בצורה לא טובה , למה הוא צריך עכשיו להפסיק לשתות? הרב שך זצו"קל מסביר שאדם חייב
להציב לעצמו בחיים גבולות ברורים, נכון המעשה של אישה סוטה הוא מעשה מזעזע , אבל אדם
באופן טבעי אחרי פרק זמן קצר חוזר לסורו אדם חייב להציב לעצמו גבולות, מה הם הדברים
שיכולים להביא אדם לידי המצב של התנהגות לא נאות? בניהם שתייה מופרזת , לכן צריך מייד
להשים גבול, במיוחד במקומות שאדם יודע שיש לו בהם חולשה, אדם שיודע שהוא לא בדיוק חזק
בנושא של "שמירת העניים" הוא חייב להציב לעצמו גבול בכך שהוא יחשוב פעמים לאן הוא יוצא
מהבית, ואם הדבר הכרחי, ולחשב באיזה דרך ובאיזה זמן הוא יצא מהבית וכך הוא פחות יבוא לידי
איסור, זהו שאמרו לנו חכמינו זיכרונם לברכה "הבא להיטהר מסייעין בידו". אדם ששם לעצמו
גבולות ונלחם על שמירת הגבולות זוכה לסיוע מיוחד משמים. לא מספיק לראות דברים, התורה
שמה לנו גבולות גם במקומות שאנו חושבים שלא ניכשל בהם, אבל למי יש ביטחון מלא בעצמו?
אנשים נכשלו בחיים בגדול בגלל זלזול בגבולות . והבעיה של הדור שלנו היום וכל האירועים הקשים
שאנו שומעים בתקשורת, הם תוצאה של חוסר חינוך לגבולות , ובמקום להשקיע בהצבת גבולות
וחינוך לערכים ע"פ תורתנו הקדושה, ישנם את אנשי ה"חלם" שחושבים שהפיתרון הוא הוספה של
שוטרים בשטח, ולמעשה המעשים הכי קשים מתחוללים בסדר, ושאדם רוצה לבצע פשע שום שוטר
לא יצליח לעצור אותו, הדבר היחיד שיעצור את האדם הוא המוסר הפנימי שלו, וגבולות לאדם ניתן
לרכוש רק ע"י לימוד תורה באופן קבוע, וכל דרך אחרת תביא את האדם לידי
עברה. מגילת רות: בחג השבועות אנו קוראים את מגילת רות, יוצאי אשכנז
קוראים את המגילה עם ברכה , ויוצאי ספרד קוראים אותה ללא ברכה במהלך התיקון של ליל
שבועות. שבועז מבטיח לרות להתחתן איתה הוא מוסר לה שעורים שתביא אותם לנעמי. היה יותר
הגיוני שנשמע שבועז ימסור לרות איזה טבעת יקרה ועוד כמה מתנות שראוי לתת לאישה לרגל
החתונה. התורה הקדושה שאנו מקבלים אותה מחדש בחג השבועות תחילת בגמילות חסדים וסופה
בגמילות חסדים, הקב"ה עשה חסד ודאג לבגדים לאדם הראשון ועשה חסר עם משה וקבר אותו.
בועז מעביר לנעמי את המסר שהוא זה שימשיך לדאוג לה, רות עשתה חסד עם נעמי ודאגה לפרנס
אותה, לצד השמחה על החתונה יש צער ודאגה לנעמי מי יפרנס אותה עכשיו? בועז מעביר את
המסר במסירת השעורים לרות שהוא ימשיך לדאוג לנעמי, וזאת ללמד אותנו שכדי לקבל את התורה
עלינו להרבות בחסד עם הסובבים אותנו, עוד קריאת המגילה מראה לנו מה השכר של גומלי חסדים,
רות עשתה חסד עם נעמי וממנה למרות שהיא הייתה מואבייה יצא דוד המלך ושמזרעו ב"ה יבוא
משיח צדיקנו במהרה, להראות לנו כמה גדול החסד עם הסביבה שאנו עושים בעיני הבורא, ומי
שעושה חסד מקרב את הגאולה של כל עם ישראל ב"ה.
שבת שלום!
לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה
ז"ל ,יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו,
שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי בן עדינה,גיל בן רחל, פרי
בן לגנית בת ניצה.
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים
[email protected]
ב"ה ביום ב' י"א בסיוון (24/5) לאחר חג השבועות יתקיים שיעור במבנה הסמוך לבית כנסת "אור
לשבים" ברחוב וייצמן 83 ביהוד בשעה 21:00 עם ברי עוז (כותב העלון) בנושא "חזרה בתשובה" ,
לגברים בלבד , לפרטים נוספים ניתן לפנות לרב דב רוטנברג 0527632703 תפילת ערבית
בשעה 22:00 הציבור מוזמן.
מידי שבת מתקיים מניין תפילת מנחה בשעה 13:30 בבית כנסת נימני ביהוד
מניין מחנה וערבית מידי יום חול מתקיים בבית כנסת מגן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2010 20:22 |
|
| |
פרקים פנויים כ-קנ .
חג שמח ובשורות טובות .
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2022 14:46 |
|
| |
*בס"ד* *פרשת נשא - המברך מתברך* *"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו', כד')* בורא עולם ציווה את הכוהנים לברך את עמו ישראל בשמירה - אומר ה"בן איש חי": 'יברכך' - שיתרבו נכסיך, 'וישמרך' - שלא יהיה לך נזק כתוצאה מריבוי הנכסים". מעטים האנשים שלא מעוניינים בעושר, לא די בכך שתהיה עשיר, הינך צריך שמירה יתרה, שמירה שלא תוזק חלילה מאותו העושר. בכל ברכה שהינך מבורך, לא משנה מי המברך - צדיק, חסיד, כהן או כל אדם פשוט, חלה בברכתו ברכת שמים, ההצלחה שלך תלויה בברכת שמים! לכן, אף אתה, אל תהיה "קמצן" בברכות, תברך את רעך בכל הברכות הראויות, הכנס בעסקיו, בביתו ובמעשיו עין טובה, תפרגן, תשבח ותרומם אותו, כך, אף אתה תזכה לברכה משמים, כמו שהובטח לכוהנים: "ואני אברכם..." (רונן קרתא) *יום טוב ובשורות טובות* להצטרפות לפנינים מהפרשה שלחו *פנינים*, שם ושם משפחה לווצאפ 0525660814 נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2022 15:12 |
|
| |
חג השבועות שכרה של רות כאשר פוגש בועז את רות בשדה בפעם הראשונה, הוא אומר לה ששמע על כל מה שעשתה למען חמותה, וכיצד החליטה לעזוב את עמה ולדבוק בעם היהודי. הוא אומר לה, בין השאר: "ישלם ה פעלך, ותהי משכורתך שלמה". מסביר על זה המלבי"ם שישנה הבחנה בין פועל לשכיר. פועל או אומן מקבל שכר בעד פעולה אשר עשה. החייט מקבל שכר תמורת הבגד שהכין, וזה נקרא פעולה, שמקבל את השכר עבור פעולתו. השכיר , לעומת זאת, מושכר לזמן קצוב, ומקבל שכר תמורת הזמן, בין שיעשה את מלאכתו ובין אם לאו , קיום המצוות הינו קבלת שכר במובן של "פועל", שעל כל מצווה ומצווה מקבלים שכר על הפעולה שבה. ולכן אמר בועז לרות שעל מצוותיה "ישלם ה' פעלך". אולם על עצם זה שבאה רות להתגייר, וקיבלה על עצמה לעבוד עבודה תמידית, גם אם לא תגיע שום מצווה לידה, על עצם הגיור היא תקבל שכר כמו שכיר - "ותהי משכורתך שלמה" - כלומר, שכר תמידי, וזה בגלל מה שכתוב בהמשך הפסוק "כי באת לחסות תחת כנפיו", שבאה לחסות ולהיות חלק מהעם היהודי, שבזה נעשתה רות כשכירה לכל חייה. מקרא קודש יהיה לכם יכול אדם ללמוד תורה, אך אין כאן "לכם" - האדם הוא דבר בפני עצמו והתורה בפני עצמה; היא אינה משפיעה על האדם. אבל בעצרת, יום שניתנה בו התורה, צריכים שיהיה "לכם", כלומר,שהתורה תיכנס פנימה ותשפיע על האדם הלומד. ערבות והתחייבות בשעת מתן-התורה אמר כל אחד ואחד מישראל "נעשה ונשמע", בלשון רבים. בגלל הערבות והמתיקות של קבלת התורה, קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו. שבת קודש פרשת נשא זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל נשיא היתה מחמת רצון עצמו. ''יאר ה פניו...ישא ה פניו' מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''. "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" "בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. "אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום" פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". חג שמח ושבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2022 21:03 |
|
| |
פרשת נשא לע"נ אברהם יעקב בן צדוק ז"ל גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל "זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל נשיא היתה מחמת רצון עצמו. ''יאר ה פניו...ישא ה פניו' מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''. "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" "בכוונה ובלב שלם" אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. "אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום" פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל : "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". שבת שלום ומבורך נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2023 19:48 |
|
| |
לע"נ אברהם יעקב בן צדוק ז"ל גרשון צבי בן ישראל חיים ז"ל אברהם ישכר בן גרשון צבי ז"ל סמדר שמחה בת שמעון ז"ל דבורה פריידל בת דוד ז"ל יהודה משה בן יוסף ז"ל משה בן חנום ז"ל חג השבועות שכרה של רות כאשר פוגש בועז את רות בשדה בפעם הראשונה, הוא אומר לה ששמע על כל מה שעשתה למען חמותה, וכיצד החליטה לעזוב את עמה ולדבוק בעם היהודי. הוא אומר לה, בין השאר: "ישלם ה פעלך, ותהי משכורתך שלמה". מסביר על זה המלבי"ם שישנה הבחנה בין פועל לשכיר. פועל או אומן מקבל שכר בעד פעולה אשר עשה. החייט מקבל שכר תמורת הבגד שהכין, וזה נקרא פעולה, שמקבל את השכר עבור פעולתו. השכיר , לעומת זאת, מושכר לזמן קצוב, ומקבל שכר תמורת הזמן, בין שיעשה את מלאכתו ובין אם לאו , קיום המצוות הינו קבלת שכר במובן של "פועל", שעל כל מצווה ומצווה מקבלים שכר על הפעולה שבה. ולכן אמר בועז לרות שעל מצוותיה "ישלם ה' פעלך". אולם על עצם זה שבאה רות להתגייר, וקיבלה על עצמה לעבוד עבודה תמידית, גם אם לא תגיע שום מצווה לידה, על עצם הגיור היא תקבל שכר כמו שכיר - "ותהי משכורתך שלמה" - כלומר, שכר תמידי, וזה בגלל מה שכתוב בהמשך הפסוק "כי באת לחסות תחת כנפיו", שבאה לחסות ולהיות חלק מהעם היהודי, שבזה נעשתה רות כשכירה לכל חייה. מקרא קודש יהיה לכם יכול אדם ללמוד תורה, אך אין כאן "לכם" - האדם הוא דבר בפני עצמו והתורה בפני עצמה; היא אינה משפיעה על האדם. אבל בעצרת, יום שניתנה בו התורה, צריכים שיהיה "לכם", כלומר,שהתורה תיכנס פנימה ותשפיע על האדם הלומד. ערבות והתחייבות בשעת מתן-התורה אמר כל אחד ואחד מישראל "נעשה ונשמע", בלשון רבים. בגלל הערבות והמתיקות של קבלת התורה, קיבל עליו כל אחד ואחד ערבות והתחייבות גם על חברו. שבת קודש פרשת נשא זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב" מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל נשיא היתה מחמת רצון עצמו. ''יאר ה פניו...ישא ה פניו' מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''. "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" "בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. "אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום" פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה". נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2026 16:38 |
|
| |
לענ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
אהרון בן יחזקאל ז"ל
מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל
שרגא בן דב ז"ל
חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל בן שמואל ופנינה ז"ל
לרפואת
רות בת לאה
חוה רחל בת בלה בינה
אורה בת חיה רבקה
משה בן רומיה
שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא
מלכה בת מרים
גיא בן חנה
חג שבועות זה יום לידתו ופטירתו של דוד המלך אשר נשמתו נשמה כוללת של כלל עם ישראל ושורש נשמתו מאדם הראשון וכל חייו היו במתנה מאדם הראשון לבנות ולתקן וכל חייו היו עוז ותעצומות לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.
ושנתבונן מה המיוחדות של דוד המלך, מה היה המניע עמוק אחרי כל דרכיו ומהלכיו הרבים והעצומים אשר נהג ועשה בחייו, נמצא מעשה שהוא שורש ויסוד להנהגת דוד המלך,
הנביא מספר כאשר פלישתים שבו את ארון ברית ה' והיה צער גדול שבית ה' נמצא ללא ארון הברית ולאחר מכן כשהחזירו את הארון והארון היה בדרך לירושלים הייתה שמחה גדולה מאוד ודוד המלך היה שר ורוקד ומפזז בכל עוז לפני ה', עד שמיכל אשתו, בתו הבכורה של שאול המלך בזה לו בליבה על כל צורת הריקוד שלו ואמרה לבעלה לדוד המלך שמלכות בית אביה, מלכות שאול, נהגו בכבוד יותר גדול ומעולם לא נגלתה רגלו של שאול אביה לפני העם ותמיד היה מכוסה בצניעות גדולה מאוד. כששמע זאת דוד המלך ענה לה בצורה קשה ביותר: מלכות שאול אביך היו עוזבים כבוד שמים והיו עוסקים בכבוד עצמם ואני עזבתי כבודי ועסוק בכבוד שמים.
בתוך מעשה זה טמון מהות חייו של דוד המלך, הניח כבוד עצמו וכל חייו היה כבוד שמים, אלו היו חייו של דוד המלך לא אכפת לו מה יאמרו עליו ואיך יחשבו עליו, את דוד המלך עניין דבר אחד כבוד שמים. וכך כל חייו היה עסוק להרבות כבוד שמים, איזה מלך עושה דברים כאלו?, אף מלך רק דוד המלך אשר אין לו כבוד עצמו רק כבוד שמים, לכן זכה דוד המלך שמלכותו תיכון לנצח ודוד מלך ישראל חי וקיים.
וזהו יסוד גדול לעשות דברים נצחיים, כאשר הם לשם שמים וכאשר הכל בלי מחשבות פרטיות ורק כבוד שמים מול עיני האדם והאדם מתעלה על כל הרצונות והעניינים הקטנים והפרטיים שלו אלו דברים נצחיים אמיתיים.
וכך ישנה גמרא מפחידה, בזמן חורבן בית המקדש רבי יוחנן בן זכאי יצא רכוב על חמור מירושלים וראה נערה יהודיה מלקטת שעורים מתוך הגלל של הבהמות של ערבים, כאב מאוד לרבי יוחנן בן זכאי ושאל את אותה נערה: מי את? ואיך הגיעה למצב קשה כזה, ענתה ואמרה לו אני בתו של נקדימון בן גוריון הצדיק הגדול שנקדה חמה בעבורו ונשתנו סדרי מעשה בראשית עבורו ופרנס את כל עניי ישראל ודאג למים לכל עולי הרגל אמר לה רבי יוחנן: אני עשיתי לך חופה וקידושין וראיתי איזה נדוניה גדולה אביך נתן לך וכי זו תורה וזו שכרה?.
הגמרא מתרצת ואומרת נקדימון בן גוריון עשה חסד גדול אך כשעזר ונתן הייתה לו מחשבה עצמית, היה לו הנאה מכל החסד אשר עשה ולכן כאשר האדם חושב על כבוד עצמו מאבד את הכל.
שאול המלך איבד את המלכות כי חשב על כבוד עצמו נקדימון בן גוריון איבד את עושרו כי חשב על הנאת עצמו.
והנה על פי דברים קדושים אלו נבאר ונאמר הבעל שם טוב אשר גם חג שבועות יום פטירתו מביא סתירה בדברי רבי עקיבא אשר במקום אחד אומר: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" ובמקום שני אומר: על הוצאות שבת הקב"ה אומר: "לוו עלי ואני פורע", אם כן לעשות שבת חול ולא להצטרך לבריות או לוו עלי ואני פורע. אלא מדקדק הבעל שם טוב כשאדם עושה שבתו להנאתו לטובתו ולא לשם שמים אלא חושב רק על עצמו אז יותר טוב שיעשה את שבתו חול אך כאשר האדם עושה לשם שמים נאמר לוו עלי ואני פורע.
נשתדל בכל כוחינו לשם שמים למסור את נפשנו על מצות ה' וכך נזכה לקבל את התורה הקדושה ולהיות כלי קיבול מתאים נאה ויאה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2026 16:47 |
|
| |
| שרית560 כתב: |  | לענ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
אהרון בן יחזקאל ז"ל
מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל
שרגא בן דב ז"ל
חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל בן שמואל ופנינה ז"ל
לרפואת
רות בת לאה
חוה רחל בת בלה בינה
אורה בת חיה רבקה
משה בן רומיה
שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא
מלכה בת מרים
גיא בן חנה
חג שבועות זה יום לידתו ופטירתו של דוד המלך אשר נשמתו נשמה כוללת של כלל עם ישראל ושורש נשמתו מאדם הראשון וכל חייו היו במתנה מאדם הראשון לבנות ולתקן וכל חייו היו עוז ותעצומות לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.
ושנתבונן מה המיוחדות של דוד המלך, מה היה המניע עמוק אחרי כל דרכיו ומהלכיו הרבים והעצומים אשר נהג ועשה בחייו, נמצא מעשה שהוא שורש ויסוד להנהגת דוד המלך,
הנביא מספר כאשר פלישתים שבו את ארון ברית ה' והיה צער גדול שבית ה' נמצא ללא ארון הברית ולאחר מכן כשהחזירו את הארון והארון היה בדרך לירושלים הייתה שמחה גדולה מאוד ודוד המלך היה שר ורוקד ומפזז בכל עוז לפני ה', עד שמיכל אשתו, בתו הבכורה של שאול המלך בזה לו בליבה על כל צורת הריקוד שלו ואמרה לבעלה לדוד המלך שמלכות בית אביה, מלכות שאול, נהגו בכבוד יותר גדול ומעולם לא נגלתה רגלו של שאול אביה לפני העם ותמיד היה מכוסה בצניעות גדולה מאוד. כששמע זאת דוד המלך ענה לה בצורה קשה ביותר: מלכות שאול אביך היו עוזבים כבוד שמים והיו עוסקים בכבוד עצמם ואני עזבתי כבודי ועסוק בכבוד שמים.
בתוך מעשה זה טמון מהות חייו של דוד המלך, הניח כבוד עצמו וכל חייו היה כבוד שמים, אלו היו חייו של דוד המלך לא אכפת לו מה יאמרו עליו ואיך יחשבו עליו, את דוד המלך עניין דבר אחד כבוד שמים. וכך כל חייו היה עסוק להרבות כבוד שמים, איזה מלך עושה דברים כאלו?, אף מלך רק דוד המלך אשר אין לו כבוד עצמו רק כבוד שמים, לכן זכה דוד המלך שמלכותו תיכון לנצח ודוד מלך ישראל חי וקיים.
וזהו יסוד גדול לעשות דברים נצחיים, כאשר הם לשם שמים וכאשר הכל בלי מחשבות פרטיות ורק כבוד שמים מול עיני האדם והאדם מתעלה על כל הרצונות והעניינים הקטנים והפרטיים שלו אלו דברים נצחיים אמיתיים.
וכך ישנה גמרא מפחידה, בזמן חורבן בית המקדש רבי יוחנן בן זכאי יצא רכוב על חמור מירושלים וראה נערה יהודיה מלקטת שעורים מתוך הגלל של הבהמות של ערבים, כאב מאוד לרבי יוחנן בן זכאי ושאל את אותה נערה: מי את? ואיך הגיעה למצב קשה כזה, ענתה ואמרה לו אני בתו של נקדימון בן גוריון הצדיק הגדול שנקדה חמה בעבורו ונשתנו סדרי מעשה בראשית עבורו ופרנס את כל עניי ישראל ודאג למים לכל עולי הרגל אמר לה רבי יוחנן: אני עשיתי לך חופה וקידושין וראיתי איזה נדוניה גדולה אביך נתן לך וכי זו תורה וזו שכרה?.
הגמרא מתרצת ואומרת נקדימון בן גוריון עשה חסד גדול אך כשעזר ונתן הייתה לו מחשבה עצמית, היה לו הנאה מכל החסד אשר עשה ולכן כאשר האדם חושב על כבוד עצמו מאבד את הכל.
שאול המלך איבד את המלכות כי חשב על כבוד עצמו נקדימון בן גוריון איבד את עושרו כי חשב על הנאת עצמו.
והנה על פי דברים קדושים אלו נבאר ונאמר הבעל שם טוב אשר גם חג שבועות יום פטירתו מביא סתירה בדברי רבי עקיבא אשר במקום אחד אומר: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" ובמקום שני אומר: על הוצאות שבת הקב"ה אומר: "לוו עלי ואני פורע", אם כן לעשות שבת חול ולא להצטרך לבריות או לוו עלי ואני פורע. אלא מדקדק הבעל שם טוב כשאדם עושה שבתו להנאתו לטובתו ולא לשם שמים אלא חושב רק על עצמו אז יותר טוב שיעשה את שבתו חול אך כאשר האדם עושה לשם שמים נאמר לוו עלי ואני פורע.
נשתדל בכל כוחינו לשם שמים למסור את נפשנו על מצות ה' וכך נזכה לקבל את התורה הקדושה ולהיות כלי קיבול מתאים נאה ויאה.
חג שמח  
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2026 16:56 |
|
| |
לענ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
אהרון בן יחזקאל ז"ל
מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל
שרגא בן דב ז"ל
חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל בן שמואל ופנינה ז"ל
לרפואת
רות בת לאה
חוה רחל בת בלה בינה
אורה בת חיה רבקה
משה בן רומיה
שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא
מלכה בת מרים
גיא בן חנה
פרשת נשא
"זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב"
מפני מה חתם הכתוב אצל כל נשיא ונשיא "זֶה קָרְבַּן.."?. אלא בקש הכתוב
להשמיענו שכל נשיא שהקריב את קרבנו לא עשה זאת מפני שבקש לנהוג
כחברו שהקריב את קרבנו אתמול. "זֶה קָרְבַּן" – דהיינו: שהקרבת קרבנו של כל
נשיא היתה מחמת רצון עצמו.
''יאר ה פניו...ישא ה פניו'
מצינו בזהר הקדוש, כי אותיות השם שהיו חרותות על הציץ, היו מאירות ונוצצות, וכל מי שהציץ בהן היה נתקף אימה, לבו היה נשבר, וכך היו חטאיו מתכפרים. יוצא איפוא שעל-ידי ''יאר ה פניו'' - שהאיר השם-יתברך את שמו, חזרו בני ישראל בתשובה וזה הביא לידי ''ישא ה פניו אליך''.
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם"
"בכוונה ובלב שלם"
אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב אף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל.
"אמור להם יברכך ה' וישמרך...וישם לך שלום"
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך...וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל : "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם ביזיונות, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה".
פרשת נשא
מעמידה זה לצד זה שני נושאים שלכאורה אין ביניהם שום קשר: תחילה היא עוסקת בסוטה , ומיד אחר כך - בנזיר, מי שנדר להימנע משתיית יין.
בגמרא מסבירים את הקשר:
הגורם שהביא למצב שבו נחשדת האישה, היה שתייה לא ראויה של יין. לכן, התגובה הראויה למי שראה מחזה נורא כזה, היא להימנע מיין.
העיקרון שאותו אנו לומדים כאן הוא, שיש סיבה לכל דבר שמתרחש סביבנו. הקב"ה שולח לנו כל הזמן מסרים, כאלה שנתפרו במיוחד בהתאם לנסיבות האישיות שלנו.
אז אם אנחנו רואים משהו מזעזע או מטריד, או, לחילופין - מופלא או מרגש, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: "איזה מסר נמצא כאן עבורי?"
לפעמים הקשר בכלל לא מובן מאליו, ואנחנו צריכים להתאמץ כדי לגלות אותו. אבל, תהא המסקנה אשר תהא - עצם תהליך הבחינה העצמית יש בו כדי לעורר תובנות חשובות.
מעבר לכך, אנחנו צריכים לפעול. אנו לומדים מהנזיר שצפייה בלבד בהתרחשות עוצמתית, אין בה די ליצור רושם בר קיימא. השראה הנשארת בתחום הרגש, סופה שתדעך. רק כשאנחנו ממצקים אותה במעשה, ימצא הלקח אחיזה של ממש בתודעתנו. זו הסיבה שבגללה הנזיר ראה את הסוטה וקיבל על עצמו הינזרות.
אז בפעם הבאה שתתפסו את עצמכם אומרים, "וו'או, לא להאמין!" עצרו ושאלו: מה אני אמור ללמוד מזה, ואיך אני יכול להכניס ולשלב את המסר הזה בחיי – על ידי מעשה ממשי, קטן ככל שיהיה.
שבת שלום ומבורך
תוקן על ידי שרית560 ב- 20/05/2026 16:59:55
|
|
|
|
|
|
