1. כשאני מדבר על השפעה נוצרית, אינני מדבר דווקא על אמונה באותו האיש. הנצרות נושאת עימה ביודעין או שלא ביודעין, אופי מסויים. הכוונה היא להבין את האופי אותו היא נושאת. לעיתים, כשמדובר על השפעה, האקלים התרבותי משפיע הרבה יותר מן התכנים עצמם, משום היותם בלתי ניתנים לזיהוי בולט, כפי שהתכנים גלויים לעין. לכן, תכנים חשופים לביקורת ואילו האוירה התרבותית - הרבה פחות.
2. ברור כי גם היהדות דיברה על מרכיבים כגון: אהבה, רחמים וחסד. לא הנצרות יצרה אותם. מאידך, ביהדות ישנם מרכיבים שאנו מכנים אותם: כ"מדת הדין". היינו: מערכת ענישה, מערכת חיים של קיום מצוות קפדני, של אסור ומותר, אשר העובר עליהם - נענש. על פי חז"ל, הקב"ה עירב את מדת הדין במדת הרחמים ואיתם הוא מנהיג את העולם.
הנצרות, אשר צמחה מתוך היהדות, נטלה מתוך היהדות את מידת הדין, ועוותה בכך את היהדות. כך עשו גם מאוחר יותר הרפורמים. על כך אמרו חז"ל, כי כל המרחם על האכזר, סופו להתאכזר על הרחמן.
הפיצול בין מידת הדין לבין מידת הרחמים הוא מלאכותי ועשוי להיות אנטי מוסרי.
הנצרות עצמה, למרות שהושפעה מן היהדות, אך במקביל היא הושפעה - לא פחות מרעיונות מן המיתולוגיה היוונית.
היהדות דורשת איזון מיוחד בין מידת הדין למידת הרחמים, לא רק בניהול החיים הדתי, כי אם בהתנהלות היומיומית.
כשהופר - אי פעם, האיזון, הייתה תמיד סכנה לקיום העולם - ע"פ חז"ל.
ברור - איפה, כי יש לשמור על האיזון הזה בכל מערכות החיים.
כשמדובר על אומנות יהודית - למשל, ניתן לחשוב על מוטיבים יהודים המצויירים על הקנווס.
אך כיצד נתייחס לציור, כשקיימים בו מוטיבים יהודיים, אך האוירה השוררת בו היא נוצרית?
אני יודע כי די קשה להגדיר, מה נחשב ליהודי ומה נחשב לנוצרי.
הקל ביותר הוא, ללכת שבי אחרי מראה העניים, ולומר כי אם יש צלב זה יהודי ואם יש איש עם תפילין זה נוצרי.
אך מה נומר על הציור של אותו האיש בלבן של שגאל? בציור זה אותו האיש מרחף כשהוא עטור בטלית ותפילין. האם זה הופך את הציור להיות: יהודי?
ההסטוריה מלמדת על כך, שהנצרות - אולי בגלל שרצתה לסחוף מאמינים לשורותיה - בנתה כנסיות שנועדו מלכתחילה בכדי להרשים את הבאים אל תוכן. לשם כך הם גם השתמשו - במהלך ההסטוריה - באומנים שונים, בכדי שיעטרו את כותלי הכנסיות ביצירות שאמורות להדהים את המתפללים בתוכן.
ביהדות - להבדיל, אם קיים המושג: "זה קלי ואנווהו", אין זאת אלא משום כבוד לקב"ה ולא בכדי להרשים איש.
אין ביהדות מושג שכזה. ניסיון להרשים הוא שיקרי ופסול מבחינה יהודית.
אני לקחתי רק דוגמה - כמובן. אנ י רק רוצה להסביר, מדוע כשאתקל בציור של בוגרת בית יעקב, והתחושה שלי תהיה כי יש בציור ניסיון להרשים, אטען כי זה לא יהודי. לא אטען כי היא מושפעת מן הנצרות, אך אטען כי הציור אינו נושא אופי יהודי.
לא אטען אז, על קשר בין הנצרות לבין השפעתה על המציירת, משום שעולם האמנות לא המשיך באופן רציף את המסורת הנוצרית במובן עליו דיברתי.
מאידך, הפסיכולוגיה ותחום החינוך, הושפעו בארח אנוש מן התרבות הנוצרית, במובנים רבים. אחד מהם - לצורך הדוגמה, זהו הנטייה של הנצרות לחפש את האשמה באחרים. לפיה, כל הצרות עלי אדמות, נובעות מן העובדה כי אנו צלבנו אותו האיש. היהדות - להבדיל - מחייבת את האדם לקחת על עצמו את מלוא האחריות לכל כשלון, גם כשמדובר באירוע אוניברסאלי, באסון שאינו קשור באופן ישיר לעם ישראל.
על פי חז"ל, הלל מחייב את העניים, רבי את העשירים וכו'. לאמור: האדם אינו קורבן של הנסיבות.
זקני העיר הקרובים אל החלל, צריכים לומר כי לא הם אלו שהרגו. ולא רק זה, אלא שאין להם שייכות - לא רק לרצח עצמו, שזה הרי ברור לכל, אלא גם שאין להם כל שייכות לאמצעי לרצח.
על פי האבן עזרא, אם התרחש רצח, הרי הם אשמים בו. לא שהם הרגו - חלילה, אלא שרוחניותם פגומה הייתה ואיפשרה את הרצח.
הנה כי כן, אני מזהה כאן הבדל מהותי בין הדתות השונות. דת אשר מחפשת את האשמה באחר, ולעומתה דת אשר מחנכת את האדם ללקיחת אכריות.
הנטייה הרווחת בפסיכולוגיה ובפסיכיאטרייה היא, להסיר את האחריות לכשלונו האישי במידת האפשר.
מי שאשם בכשלונו האישי, אלו הם הוריו, מוריו ורבותיו. או חוסר בחומר מסויים במח וכדו'.
אני יודע כי לעיתים הקב"ה בורא נכים. יש מקרים בהם אכן ההורים, החברה ומי לא - אשמים באומללות של הפרט.
אולם הכמות הבלתי נסבלת של הזקוקים לרטאלין ולסמים אחרים, מלמדת משהו אודות ההשפעה המכריעה שיש לנצרות על כולנו, רח"ל.
 |
|
|
