כבוד (גוף) המת והישארות הנפש

הטענה הזאת אומרת שנשמת המת - שנשארה - מודעת למה שקורה לגוף שלה, ואכפת לה מהוצאתו מקברו, חילולו וכו'. ברור שאם החילונים היו מאמינים בכך לא היו יכולים לפנות את המת מקברו, שהרי זו היתה הטרדה הגונה. כל התפיסה שלהם מבוססת על כך שאלו סתם עצמות, שאין להם קרובים שיהיה אכפת להם מבזיונן, ועל כן למי אכפת?

השארות הנפש כישות רוחנית עצמאית, ותחושת הנפש בקשר לגורל הגוף הנשאר להתפרק לגאזים ומינרלים ברובו, ולגרמי עצמות במיעוטו. הם מושגים שאפילו מקריות לא תחבר בעיניהם. מבחינה הגיונית הגוף לאחר המוות הוא כבגד לאחר התפשטות.
אלו המאמינים בהשארות הנפש או בתחית הגוף בתחיית המתים, לא חושבים שאפרות אושוויץ ומיידנק, או אנשים שהפכו לארוחות חיות טורפות וכדו' איבדו את אפשרותם לתחיית המתים. ולכן אין שום קשר בין האמונה ברוחניות הנפש לפינוי עצמות בלתי מזוהות כדי לאפשר לחיים להתפתח.
בכלל להלכה נפסק שקבורה היא יקרא דחיי, אחרת היו המתים מושלכים וכדו', גם לשיטה שקבורה היא יקרא דמיתי אין הכוונה לאיזשהוא נפש שלא מענין אותה שבעים קילו בשר ועצמות  ששימשוה בסיבובם הגלובלי כאן. אלא זהו מושג אנושי שלא לבזות את הכושלים.

אני בעודי

ברוך הבא/ה אל הפורום!

הנושא של האשכול טעון בירור רב, וכשאפנה אשנה.

אבל לגבי הראיה שלך, יש מקום להעיר. כבר הראשונים התקשו במנהגו של ר' יוחנן. ולא בגלל שיש בזה בזיון למת, עד כמה שאני מכיר, אלא מפני שיש כאן טומאה.

התירוץ החלק ביותר הוא של הגאונים, שמדובר בשן שנפלה לילד (שן חלב כמסתבר).

כך שזה פשוט לא נוגע לענייננו. כמובן, יש לבדוק מדוע לא העירו הפרשנים שאם מדובר בעצם ממש, האם יש בזה בזיון המת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

ועוד בנושא הראשי.

טענה שכיחה היא שיש להגן על קברים מפני כבוד המת והישארות הנפש.

זו טענה שיש לבאר. אני עצמי איני מבין אותה, ובמידה שאני מבין אותה, אני סבור שהיא מבוססת על טעות. ועל יותר מטעות אחת.

מדוע השתרשו הטעויות שאמנה כאן? בגלל הרגישות שלנו, והפסיכולוגיה שלנו, ביחס למוות ולמתים.

ואפרט אם כפי פחות מהראוי.

אנו מאמינים (או: יודעים) שהאדם אינו כלה עם מותו. נשאר חלק, אולי העיקר, שאפשר לכנות בשמות רבים. "נשמה", "נפש", "תודעה" ועוד.

מה כולל החלק הזה? ממה הוא מורכב? איני יודע אפילו איך ניגשים לשאלה כזו. לא ברור לי מה הציפיות שלנו מתשובה לשאלות כאלו.

אבל עובדה היא שהמסורת שלנו, מאז זמנים קדומים מאד, מכירה בהישארות נפש. יש גם דעות שונות לגבי מה שקורה לנפש אחר המוות, הדין והגמול, עולם הבא ותחית המתים, ועוד.

מה יש לעשות במת ומדוע? מצד אחד, יש לכבד את הגויה ולהביאנה לקבורה. אך מדוע זה כה חשוב? ניתן להציע סיבות מספר, וחלקן קשורות להנחה שהמת עדיין קשור לגוף וחש מה שהגוף חש. וכן מצאנו בגמרא את האמירה התמוהה ש"קשה רימה בבשר המת למת כמחט בגוף החי" (לא ציטוט מדוייק).

הדברים תמוהים. מדוע שהמת יחוש משהו? מה הקשר עם הגוף? אנו היינו רוצים הסבר שישתלב עם ידיעותינו על מערכת העצבים, המוח ועוד. האם עלינו להניח שהנפש מקבלת תחושות מהגוף דרך מערכת העצבים ויש מערכת עצבים "נפשית" שמסונכרנת עם הפיזית? ואם כן, אז איך המערכת הנפשית חשה לאחר שהפיזיקלית חדלה לעבוד? אולי הקישור בין הנפש לתאי הגוף בנוי אחרת - ואולי זה שאמר את הדברים היתה לו תיאוריה אחת לגבי היחס גוף נפש? מה גם שמה שאנו יודעים על מבנה הגוף לפרטיו לא היה ידוע אז?

כמובן, גם אם נניח שאמירה זו היא ידע שאין לערער עליו, עדיין ניתן לשאול על היקפו? לדוגמא, האם זה לתמיד, וכמה זמן זה לוקח עד שיש ניתוק?

ובוודאי שנרצה, לפחות מי שהורגל לגישה המקובלת בפורומנו וכך ראוי: האם זו אמירה על דרך ההשערה או ידיעה וכו'?

נוכל להציע תשובות שונות, אך בהיסטוריה היהודית אמירה זו שובצה בתוך מסגרת רחבה בהרבה של תיאוריה לגבי היחסים בין הנפש שנותרה ערטילאית לבין הגוף.

לפי התפיסה הרחבה הזו, פתיחת קבר של מת מייד גורמת צער למת. את הקביעה הזו ניתן למצוא אצל מפרשי השו"ע בסימן שסג ביורה דעה וטרם הספקתי לחפש אם הדברים לקוחים ממקור שקדם להם או שזו סברה שלהם.

בכל אופן, לאחר שנאמרו הדברים, הם נחשבים כאמת שאין לערער עליה. ולפי תפיסה זו, הפותח קבר של מת חוטא למת. כלומר, פוגע בכבוד המת ואינו חושש לסבלה של הנפש שנשארת.

מכאן לוקחים הדוברים שמאשימים את מעבירי הקברים בחוסר כבוד למת ולנפשו את ביקורתם.

האם הם צודקים? למרות היותי בן הציבור החרדי, אני בהחלט סבור שהדברים צריכים עיון רב והם מתמיהים. והם גם לא נכונים בהקשר של הסיפור הנוכחי על פינוי גויות כמסתבר של גויים לצורך הקמת חדר מיון.

אבל לא זו היתה השאלה אלא הנושא העקרוני. וניסיתי לסכם את הדברים בקיצור מירבי.

ואני מקצר עוד יותר:

א. ההנחה במסורת ישראל היא שלאחר המוות נשאר חלק התודעה שבמת.

ב. במקורות מצאנו מי שאומר כי התודעה שנשארת לאחר המוות חשה בייסורים שעוברים על הגוף.

ג. בימי מפרשי השו"ע התחדש כי המת חש אפילו בשעה שפותחים את קברו. וזה גורם לו צער.

ד. כל מה שגורם למת צער אסור.

מכאן ניתן להאשים את מי שאינו חושש לזה שאינו מתחשב בצער המת או שאינו מאמין בהישארות הנפש. (כאמור, אני סבור שהנושאים חלוקים, וסעיף א אינו מחייב לוגית את השאר).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

השאלה באשכול היא לא מעשית - האם מותר להזיז מתים בתנאים מסוימים או לא - אלא תהייה האם יש קשר בין ההלכות הנוגעות לגוויית המת ובין האמונה בהשארת הנפש.

ירוחם, מטפחת וכולם

לא באתי להצדיק את ההלכות האלו. באתי להסביר את מה שנראה לי כמקור הגישה שמוצגת כהלכתית בזמננו ואת, לפי דברי פותח האשכול, הטענות שמועלות בידי דוברים "חרדיים". טענות אלו אינן מייצגות אותי למרות היותי חרדי.

לגבי השאלה אם באמת יש תחושה למת ממה שקורה לגופו, זה קשה לדעת. אולי בלתי אפשרי. אולי כדי להכריע צריך מקורות מידע לא מדעיים. למשל, חלום נבואי או בעל רמת סמכות דומה. כפי שציינתי, נסיון לשרטט קשר כזה במסגרת תיאוריות מדעיות בנות זמננו נראה קשה עד בלתי אפשרי (כבר דקארט ניסה לשער היכן יתכן קשר בין הנפשי לפיזיקלי וזאת כמובן מתוך ההנחה על הפער בין שניהם נוסח לייבוביץ וכבר עלו הדברים בפורום).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

ירוחם

לא כל דבר כתוב. אולי זה לא כתוב לעוצם פשיטותו?

בוודאי שאלו שסבורים לא כמו שנינו מאמינים בכך.

האם לא מופיע בתלמוד שלנו כי המת מרגיש? האם קל ללומד לקבל כי לא כל מה שמופיע בתלמוד הוא אמת מדוייקת? האם לא צריך להיות רמב"ם כדי להבין זאת ולחיות עם זה?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">