יש מוסר חוץ ממוסר התורה ?

מקסמן,

פשט הפסוק הוא שבית הדין במקום אשר יבחר ה' אמור לפסוק במקרה של ספק בדין, ולשיטתך שחכמים יקבעו לנו איך ללמוד את התורה אוסיף כי כך מפרש רש"י.
בקשר לאפולוגטיקה: אפולוגטיקה לטעמי היא אמנות הסנגוריה שלאחר מעשה, בחינת ציור המטרה זמן רב אחרי הטלת החץ. גם אני מצר על ריבוי ההאשמות באפולוגטיקה, אך את האשם בכך אני רואה לא במתריעים מפני האפולוגטיקה אלא בטוענים טענות אפולוגטיות מלכתחילה.

----------------

ואמאי,

אתה כבר עוסק בשאלה אחרת, האם יש גורמים חיצוניים שיכולים לערער את המחוייבות שלנו לטקסט הפשוט של התורה. אך אני דיברתי על העולה מהתורה עצמה. עלתה כאן שאלה האם התורה היא מוסרית: האם הציוויים כדוגמת מחיית עמלק או עיר הנידחת אינם סותרים את המוסר האנושי. על שאלה זו אנו אמורים לענות רק בהתייחס לטקסט הגולמי של התורה עצמה, ולא לכל הפרשנויות מסביב.
הטענה שלי הייתה כי אם אתה טוען משהו כמו: אמנם התורה כפשוטה היא לא מוסרית, אבל אנחנו לא חייבים לעשות את מה שכתוב בתורה ולכן בעצם היא מוסרית - אני טוען כי כל עוד בתורה עצמה לא מוצאים רמז לאפשרות כי היא מתירה לנו לוותר על חלק מהדברים שכתובים בה, הרי שהיא נותרת לא מוסרית. העובדה כי אתה כאדם פרטי לא מרגיש מחוייבות לקיים את ציוויי התורה הללו מלמדת על המוסריות שלך, לא על מוסריות התורה.

מ"ט כתב: "לכל אלה שמצטטים אץ ליבוביץ - עם כל הכבוד לו, הוא לא מהמיינסטרים הדתי ואני חולק עליו לחלוטין. לדעתי התורה מצווה מוסר אך בכפוף לחוקיה. וכשהנביא זועק על חמס אלמנה רצח שקר וכו', הוא לא מקשר בהכרח את הא-ל".

עזוב לייבוביץ (אגב, האם ידוע למישהו אם יש מקום בו ניתן לקרוא משהו מסודר, סיסטמטי  ושיטתי שלו, לא הערות פזורות, אודה על הפניה), קח את הרמב"ם (שגם עליו אינך מנוע, כמובן מלחלוק) שבש"פ ביאר את המצוות המוסריות כקאוצ'ינג (קח את הבטוי כמשל) אישי, כמעט כניצול מסכנות המסכן למעו שיפור מידותי שלי.  להל ציטוטים:

פ"ד מש"פ – "ומשל זה: כשנראה אדם שהגיעה לו תכונה בנפשו, יחסר בה נפשו מכל טובה, וזאת פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו - מן המעשים הרעים, כמו שבארנו בפרק הזה.
וכשנרצה לרפא החולי הזה, לא נצווהו על הנדיבות, שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השווה, שלא יבריאהו מחוליו. אבל צריך שנביאהו לזה לפזר פעם אחר פעם. וישנה מעשה הפזרנות פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות. וכמעט שהגיע אל תכונת הפזרנות או התקרב אליה, אותה שעה נפטרנו ממעשי הפזרנות ונצווהו להתמיד במעשי הנדיבות, ויתחייב בזאת תדיר, ולא יותיר ולא יחסר.
וכן כשראינוהו בפזרנותו, הרי נצווהו לעשות מעשי-הכילות ולשנותם. אבל לא נכפול עליו מעשה הכילות פעמים רבות. כשם שכפלנו עליו מעשה הפזרנות. והנקודה הזאת היא סדר-הטיפול וסודו. וזה, כי הפוך האדם מן הפזרנות לנדיבות, יותר קל ויותר קרוב, מהפוך מן הכילות לנדיבות.
וכן הפוך נעדר הרגשת ההנאה להיות זהיר, יותר קל ויותר קרוב מהפוך שטוף התאווה להיות זהיר".

"בהליכות נביאינו וחכמי תורתנו, ראינום מכוונים אל השווי ושמירת נפשם וגופם"

"וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת. רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל....
וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפיאה, והפרט והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו", הרי כל זה קרוב ליהירות, כדי שנתרחק מקצה הנחיתות רחוק רב, ונתקרב לקצה היהירות עד שתתיישב בנו השועות (=הנדיבות("

וכך כל רוח פרק זה. אין שם מילה על "מה שקרוי "בין אדם לחבירו" כמשמעות עצמית!!

יודעני שגם הרמב"ם אינו תמיד "המיינסטרים הדתי", אלא שעליו פחות נעים לחלוק....