תודה רבה ועצומה.

רק הערה, כמו שכבר כתבתי לעיל רובו של הספר כתוב בשפה הרבה יותר בהירה ומאריכה מכתבי הפסקאות (לא אגרות ומאמרים). כ"כ הוא עוסק באופן ממוקד בנושאים בעיתיים. לכן הרבה דברים שהיו ניתנים לפרשנות שתפקיע מהם את עיקר החידוש, מבוארים כאן באופן שלא משתמע לשני פנים, וזה מה שמלהיב.

תחילת פרק ו

"האמונה צריכה שתובן בלא שום שינוי מצד הבורא ית' בין קודם הנבואה ואחריה, אל שעת הנבואה. כי אינה כי אם הכשר שכלי ומצורפת עמו שלמות הכוח המדמה. וכשישתלם גם כן על ידי מופתים מוחשים או שנראים שלא יפול דבר מדבריו, הוא יסוד נאמן לבנות גם עליו חקי ההישרה הפרטית והכללית."

וכן מובא בפרוטרוט הרעיון המובא במקוצר מאוד באדר היקר כמדומני עמוד לט'. עיקר הרעיון הוא, שעיקר סמכותה של התורה והמצוות לא נשאבת מהיותה אלוקית, אלא מכך שקיבלו אותה האומה - "נעשה ונשמע", תקנות בי"ד תלויות בקבלת האומה, ואף לא תסור לדעת ראשונים מסוימים (רמב"ן) הוא רק אסמכתא בעלמא.

באמצע פרק ו 1 "אלא, הדבר הזה הוא ממושכלות הפשוטות שחובת האומה בכללה להתנהג אחרי זקניה וחכמיה. וחובת היחידים שבאומה להתנהג על פי המרכז הפשוט בכללה...מפני שאין חיוב מיוסד כי אם מפני קבלת האומה. שהרי אפילו אותן ההלכות שנתקבלו הלמ"מ אם היו משתכחות היינו מחזירין אותן בדרך הדרישה כמו שאירע בג מאות...מפלפולו...על כן רק קבלת האומה היא המכרעת..."

ועיין פרק יח בעניין היחס ללימוד גמרא והלכות אל לימוד הפילו' וכו', שאולי אלו מסקנות מתבקשות מתפיסת הקודש שבחול של הראי"ה, אך מכיוון שהפסקאות שאנו מכירים ערפיליות יותר, זה נותן יותר מקום לפרשנות שמפקיעה מהם את עיקר החידוש.

וכן עיין בפרק לג

"החיפוש בגנזי מטמונים שנתרבה בימנו אלה, נתן חומר גדול לדרישת הדברים העתיקים....והנה אירע לדרישה זו החיפושית ע"י החושים, מה שאירע להמחקרים השכליים, אותם שהם יסודי השכל הישר וההגיון הבריא, נעשו סמא דחיי למימינים בהם, שהועילו לפתח את שכלם להבין דברי תורה על אמתתם וטהרתם, ולמשמאלים בה סמא דמותא, מעבר מזה, ומעבר מזה – או למאס את השכל ולהיות בורח מכל עיון ודרישה בדעת אלקים ודרכי תורתו שהיא רעה גדולה ואיומה או להיות חלילה סר מאחורי ה' ולהיות מבוזי תורתו ומפירי מצותו, שהיא אש אוכלת עד אבדון אל הכלל והפרט, כן הוא עם החקירה החושית – שמ"מ צריך אח"כ להביא בכור השכל את תמצית המשפט העולה מכל מציאות הגניזות – שליושבים לפני ה', העוסקים בתורה לשמה ואוהבי אמת בכל ליבם, יועילו לפתח לפניהם שערי אורה לכמה עניני תורה ולחזק רוחם בעז ה' לוסיף בהם אהבת תורה ויראת שמים: ולכושלים, שעניני התורה מובנים אצלם בהשכלה שטחית ורפויה, תזיק להם דרישה חיפושית זאת והספרויות הנמשכות ממנה, כאותו ההיזק שהעיון השכלי הזיק לכושלים ולנכשלים בו."

כמו שכתבתי בתחילת ההודעה, מצויים דברים דומים גם בכתבים המוכרים. אך אני חוזר, בגלל ערפולם וקיצורם, מתאפשר להפקיע את עיקר החידוש שבתפיסתו. למשל, הפיכת הפסקה כמופנית נגד אלו שחוקרים מתוך חיפוש האמת באמירה ש"עניני התורה מובנים אצלם בהשכלה שטחית ורפויה".

לעומת זאת,  כאן עולה מדברי הרב קוק באופן ברור, שהאדם השלם הוא אותו אחד העוסק בתורה לשמה ואוהב אמת בכל ליבו. אדם כזה בעזרת המחקרים "יפתח שיכלו להבין דברי תורה על אמתתם וטהרתם". כלומר, המחקרים, בתנאים מסוימים, מועילים להבנה טובה יותר של התורה.

א"כ, למה מפחדים במקומות ידועים מחשיפה למחקרים הנ"ל. הרי כך נוכל להבין טוב יותר את התורה. האם לא יהיה נכון לומר, שעליהם נאמר "שעניני התורה מובנים אצלם בהשכלה שטחית ורפויה". כמובן שישנו טעם נוסף, והוא שמלכתחילה הודחקה אהבת האמת בכל לב.

הדגם הזה של "העוסקים בתורה לשמה ואוהבי אמת בכל ליבם" מזכיר לי את הדגם העצכ"חי – "יראת שמים ויושר אינטלקטואלי". איני רוצה לומר דברים רעים, אך לא פעם מי שרוממות הרב קוק בגרונו, נכנס תחת המשפט "למאס את השכל ולהיות בורח מכל עיון ודרישה בדעת אלוקים ודרכי תורתו שהיא רעה גדולה ואיומה". וכמובן שה"עיון ודרישה בדעת אלוקים ודרכי תורתו" המוזכרים כאן, נעשים ע"י המחקרים שכן זהו נושא הפרק.