תוקן על ידי מרחביה ב- 30/05/2010 15:01:00

כמדומני שאחראי לכך, ראשית כל, הראי"ה עצמו... הלא כן? בשנים הקרובות לכתיבת החיבור הנוכחי, הוא העדיף לפרסם את 'אדר היקר' על חותנו, שזה מובן כשלעצמו, וכן את 'עץ הדר' ו'שבת הארץ' ההלכתיים, אבל בתחום המחשבתי הוא לא בחר לפרסם את החיבור הנ"ל אלא את אוסף המאמרים של 'עקבי הצאן' (וכמובן גם שאר מאמרים, לפני ואחרי, אלא שאנו דנים כאן בחיבורים גדולים יותר). בשלבים מאוחרים יותר הוא העדיף, באופן מובן למדי, לפרסם את הגותו המאוחרת והמעודכנת יותר, אף כי פחות שיטתית בכתיבתה (בעיקר 'אורות', וכן המכתבים שב'אגרות הראי"ה' הראשון - ובענייני הנסתר 'ריש מילין', וכנושא ממוקד גם 'אורות התשובה' [ובהלכה את 'זבחי ראיה' ו'מצות ראיה'] - אך גם מסירת העבודה על שמונה קבצי 'אורות הקודש', ולפני כל אלה התוכנית שהופסקה - ושוב על ידי הראי"ה עצמו - להדפיס את קובץ ב', דהיינו 'ערפילי טוהר'). ובעצמו לא בחר להדפיס, או שמא: בחר לא להדפיס, את כתביו מתקופת חו"ל (למעט פרקים בודדים מ'עין אי"ה', וכדומה). למה לא הדפיסם בשעתם? אולי תעלומה, אולי לא. אך זו המציאות.

גם מאוחר יותר, לאחר פטירתו, כשסודרו כל כתביו על ידי האגודה להוצאת וכו', נכלל החיבור הנוכחי ביניהם בפרוגרמת ההוצאה, אבל לא נעשה עמו דבר, כמו שלא נעשה דבר עם רוב תוכניות אגודה זו (ראו מאמרו של הרב גוטל הנזכר). הרצי"ה כשלעצמו עסק זמן רב בהתקנת תשובות ואיגרות הראי"ה לדפוס (ו"הנזיר" - בהמשך עריכת והוצאת 'אורות הקודש'), ובענייני הגות לא הוציא אלא את 'אורות התורה', המהדורה המורחבת של 'אורות', ועוד מקצת מעין זה - ולא שום חיבור אחר העומד בפני עצמו (למעט שהוציא ע"י אנשי מוסד הרב קוק את 'באר אליהו' על חלק מביאור הגר"א לחו"מ) . לאור כל הנתונים הללו, ואחרים, אני כשלעצמי סבור שהתנגדות אידיאולוגית עקרונית להוצאה או פרסום מחדש של חלק מכתבי הראי"ה, בעיקר אלה מתקופת חו"ל, התגבשה באופן סופי רק בתקופת הפריחה של הרצי"ה כראש ישיבת מרכז הרב, ותחילת השתתפותיו של תלמידיו במלאכה; כלומר מאמצע שנות השישים וצפונה, לאחר הוצאת 'עולת ראיה' וכבר לפני הוצאת 'אורות הראיה'. ואכמ"ל בזה כי לא כאן המקום.

__________

לגבי זמן כתיבת החיבור הנוכחי, מה שעיקרו נכתב בתקופת בויסק, זה ברור מעצמו וגם מפורש בתיעודם של תלמידי הראי"ה (המפורט בהודעתי הקודמת). ככל הנראה הוא נכתב בשלהי תקופתו של הראי"ה שם (ראו להלן על ההתייחסות העקיפה לתוכנית אוגנדה, שנכתבה כנראה בעצם ימי הפולמוס וממילא יש לתארכה לסביבות תרס"ד. עיינו גם באזכור הציונות בפרק מ"ו ובפרק י"א).
אמנם כפי שהושמע עתה, יש סבורים שחלק מהחיבור נתווסף לאחר עליית הראי"ה לארץ. אם כנים הדברים, פרק לט1 הוא כנראה מהמאוחרים שבחיבור, ומסביבות תרס"ה-תרס"ו (לפי הרמיזות האקטואליות שבו), ואולי זוהי הסיבה להיותו מחוץ למניין (אם כי בשאר הפרקים שמחוץ למניין לא עלה בידי לזהות רמיזות אקטואליות, אולי מלבד יד1). ואמנם לא ראיתי בדברים עצמם ראיה ברורה לכך, אך אולי מהמקור שבכת"י יש ראיות ברורות לכך, ולרב רחמני ודאי יש מידע ברור יותר בעניין (הצפוי להתפרסם בעתיד הלא רחוק).

__________

והרי צרור הערות ראשוני על החיבור ותוכנו:

 תכנים:

1.                בכמה מקומות בחיבור יש התייחסות פולמוסית מפורשת לכמה מטענותיה הידועות של של ביקורת המקרא, האפיגרפית והארכיאולוגית: סוף פרק נ"ב, ראש פרק כ"ו, פרקים ל"ב-ל"ד, ועוד. זאת מלבד התייחסויות מפורשות פחות במקומות רבים בחיבור; עוד בפרק ה' יש התייחסות מפורשת במידה דומה ואף יותר כלפי תאוריית האבולוציה, ובפרק ו1 כלפי ביקורת התושב"ע(!). להתרשמותי, התמודדות זו עם הטענות המבוססות על המדע המודרני כלפי אושיות תורתנו, הריהי אחת משתי התימות המרכזיות שבחיבור (על התימה השניה, ראו בהערה הבאה). וכאמור הדברים מפורשים ונהירים, וכבר עמדו כאן על העובדה שאחד הדברים המייחדים את החיבור הנוכחי הוא בהירות התכנים שבו.

2.                הדוקטורט-שלפני-סיום של הרב רחמני, כפי שמלמדת כותרתו, עוסק במשמעותו של של החיבור הנוכחי להבנת הזיקה בין מדע ותורה בהגותו של הראי"ה. יש להגביל, כמובן, שהכוונה להגות המוקדמת של הראי"ה, אבל אין ספק שאכן היחס החיובי לחכמות בולט בחיבור הנוכחי יותר מבכתבים אחרים של הראי"ה (זוהי התימה השניה שלו). אצטט למשל מאמצע פרק כ"ו: "למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ע"פ ישעיהו ו' י'): מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות לאבוקה אחת – [א] בריאות הגוף והנפש, [ב] כח מלא ליושר וצדק אנושי, [ג] רגש דתי חי וער ומפותח, [ד] רגש לאומי חזק ובריא, [ה] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת". על חמשת הכוחות הללו הוא מרחיב גם, בסדר אחר, בפרק כ"ד; ראו גם פרק י"ח, ועל החקלאות ומקצועות הטבע ראו בפרק ז'. יש לציין כי ההדגשה הצפויה של לימוד התורה מעל השאר, והיותה "מקצועו" של עם ישראל ותכליתו המיוחדת, באה בפרקים אחרים, בפרט לקראת סיום החיבור.

3.                בהמשך פרק כ"ו הוא כותב על מחלוקת החסידים והמתנגדים, והדברים חופפים (בלשון שונה – ויותר בהירה ומפורשת) לדבריו הידועים במאמר "דרך התחיה", שפורסם בתרס"ו; ואפשר ששימשו להם כבסיס מסויים. גם פרקים אחרים בחיבור, אפשר ששימשו כבסיס לרעיונות שפותחו בהרחבה במאמרים שנכתבו מאוחר יותר בתקופת יפו (בעיקר אלה שב'עקבי הצאן', 'הניר' ו'התרבות הישראלית').

4.                  שלושה פרקים בחיבור – פרק ח', פרק י' ופרק י"ג – הריהם יוצאי דופן, הן מבחינת אורכם (5% ממספר הפרקים אך 15% מהיקף הספר) והן מבחינת תכניהם, העומדים בפני עצמם יותר משאר פרקי הספר: הראשון מהשלושה עוסק ביחס שבין היהדות לשאר הדתות המכונות מונותאיסטיות. השני הוא למעשה עיסוק נרחב בטעמי המצוות, כשעניין הצמחונות נלקח כדוגמא מרכזית (והדברים דומים לא מעט לקטעים ב'אפיקים בנגב' שמהם הפיק בשעתו הרב "הנזיר" את 'חזון הצמחונות והשלום'). השלישי הוא ביאור רחב וחדשני מאד – הפרק החדשני ביותר בספר לטעמי, לצד פרק יד1 (העוסק בתפקידן של הדתות האחרות, ואפילו של העבודה הזרה, בתיקון העולם במהלך ההיסטוריה) – של האופן בו תוכל הסנהדרין, לכשתתחדש בלשכת הגזית, לחדש את ימי התושב"ע כקדם.

ככלל, שני הפרקים האחרונים משלושת הנזכרים, עושים רושם של מסות העומדות בפני עצמן, שאולי רק לאחר כתיבתן צורפו כפרקים לספר. ואוסיף כי פרק י"א, לטעמי, יכול לשמש למעשה כהקדמה לחיבור כולו.

 אנקדוטות:

5.                בראש פרק מ"ח מופיע הביטוי "ישראל עם הספר". הרצי"ה, כידוע, הביע התנגדות לביטוי זה, אמר שהוא הודבק לעם ישראל על ידי המוסלמים, והביטוי הנכון צריך להיות "עם התורה שבעל פה".

6.                בסוף פרק ל"ז מדובר על התעוררות "חכמת יופי, לשירה ולזימרה, לציור ולחיטוב". והרי זה כלשון ההקדמה המפורסמת לשיר השירים, ושם הרצי"ה קוק כידוע החליף ל"ספרות, ציורה וחיטובה" במקום "הציור והחיטוב", והדברים עתיקים (כשלעצמי אני סבור ששם אין לראות זאת כ"צנזור", מאחר שבהמשך הפיסקה שם הראי"ה עצמו מדבר רק על על ספרות). במקרה הנוכחי הוא מתכוון לומר, למיטב הבנתי, שפריחתה של הפילוסופיה באתונה הקלאסית התרחשה במקביל לפריחה באמנות וכו'; ואמנם מבחינה היסטורית יש להעיר שתור הזהב האמנותי והמדיני של אתונה קדם בדור או שניים לתור הזהב הפילוסופי של אפלטון ואריסטו.

7.                בפרק מ"א מדובר על חשיבותה של ההתעמלות הרוחנית לנפש, כפי שחשובה "ההתעמלות הגופית" לחילוף החומרים בגוף. זה מזכיר לי את הפלפול הארוך והפתטי של יהושע בארי (בספרו 'אוהב ישראל בקדושה'), בניסיון אפולוגטי להוכיח שאותה "התעמלות" ידועה שבאורות התחייה ל"ג, פירושה אימוני הגנה עצמית...

8.                כשהזכיר הרב קלנר שיש בחיבור הנוכחי התייחסות לתוכנית אוגנדה, הוא התכוון כנראה לאמור בפרק מ"ד: "אף על פי שאי אפשר לנו לעכב כלל את הפעולה להתאזר בעֹז עַם בַּעַל ארץ נושבת ועֹז שלטון פנימי, בכל מקום שימצא לנו, כיון שאין ארץ ישראל עדיין מוכנת לנו - מכל מקום אנחנו צריכים להתקשר הרבה לאה"ק על ידי יסוד מרכז רוחני עליון....". על פניו הזיהוי מסתבר בהחלט (לפני ואחרי כן מוזכר פולמוס פנימי כללי בעם ישראל, בשאלת היעד המדיני-לאומי הרצוי). ואם כך, הרי לנו תמיכה מפורשת של הראי"ה ברעיון הבסיסי (ההרצליאני) של תוכנית אוגנדה!... (והשוו דברי הראי"ה העקיפים יותר במכתבו מאדר תרס"ה, איגרות הראי"ה ח"א עמ' ט"ז-י"ז – שגם המהדיר ציין אליה. כמדומני שזהו, אגב, המכתב שבעקבותיו פנו רבני ירושלים לראי"ה וביקשו ממנו שלא להתפלמס עוד עם בן יהודה, מאחר שלהכרתם זהו מקרה אבוד).

תוקן על ידי תכלת_דומה ב- 30/05/2010 21:16:10

תוקן על ידי תכלת_דומה ב- 30/05/2010 20:57:56

תוקן על ידי שומר_תוכחת ב- 31/05/2010 11:27:43