פרשת בהעלותך

דברי תורה: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על מהשכן כמראה אש עד בקר: כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה: ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל. ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל (בהעלותך ט, טו-יז) מודיענו הכתוב כיצד היה סדר בני ישראל במדבר, בחנייתן ובמסעם, שלא היו לפי רצונם, אלא על פי ה'. שביום הקמת המשכן והעמדתו במקומו, שזה היה בראש חדש ניסן, ירד עמוד הענן מן השמים והקיף את המשכן. זה היה ביום, שמיד שהאיר היום כסהו עמוד הענן. אבל בלילה ירד עמוד האש על המשכן. וכן היה תמיד ביום כסהו הענן ובלילה אש. ומראה את חביבותו של הקב"ה לבני ישראל שנאמר בנים אתם לה' אלוקיכם (לכן) לא תתגודדו (תעשו אגודות אגודות). משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו ידיד. שלח המלך ואמר לידידו זה שיתכונן לביקורו, שהוא עומד לבקרו. וידיד זה לא האמין שהמלך עומד לבקר בביתו. אמר: מי אני שיבא המלך לבקרני בביתי. שלח והודיעו בשניה. אמר הידיד: אפילו אם יבא המלך לבקרני, בודאי יבא בלילה באין רואים. או שיבא מחופש שלא יכירו בו שהוא המלך. כשנודע למלך מה אומר אותו ידיד. שלח ואמר לו: חייך, אבקרך ביום שיראוני כל הבריות, וארכב על סוס שרכבתי עליו ביום הכתרתי. ואלבש בגדי מלכת שלבשתי ביום הכתרתי, כדי שכל הבריות יראו החבה שאני מחבב אותך. כך כשנגלה הקב"ה בהר סיני לישראל נגלה בענן, כמו שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן. וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע המליכו הקב"ה עליהם. לימים אמר להם: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והיו ישראל תמהים ואומרים: כיצד אפשר הדבר שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכינו. אמר להם הקב"ה: חייכם שאני בא ודר אתכם בפרהסיא, שידעו כולם שבעב הענן נגליתי עליכם בהר סיני, אני נגלה לכם היום. וידעו כל האומות עד כמה גדולה חבתכם בעיני, וזהו שאומר כאן הכתוב: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל מועד, שאז שרתה שם שכינה. וענן זה היה סימן לישראל מתי יחנו ומתי יסעו. שאם היה הענן במקומו היה סימן שהם חונים במקומם. וכשנסתלק הענן היה סימן למסע. (מעם לועז) כתוב בירושלמי (נדרים ט, ד) כתיב: "לא תקום ולא תטור את בני עמך", וכי באיזה אופן מסתבר שימחול אדם על עלבונו? מתרץ הירושלמי: משל לאדם שחתך בשר בידו האחת ובטעות ירדה הסכין לתוך ידו השנייה, וכי יעלה על דעתך שהיד השנייה תנקום ביד הראשונה על שחתכה אותה?! ומפרש "קרבן העדה": כיון שכל ישראל גוף אחד הן, דין הוא שלא ינקום מחבירו, שהוא כנוקם מגופו, ע"כ. לפי הירושלמי, התורה דורשת מאדם בישראל שיגיע לרמה כזו של הבנה והרגשה כאילו כל עם ישראל הוא גוף אחד, ולכן לא שייך שיהודי אחד ינקום ביהודי השני, כאותו משל שלא יתכן שהיד הנפגעת תפגע באותו גוף ביד הפוגעת. נשאלת השאלה: לכאורה איך דרישה זו היא אפשרית וסבירה? וכי אפשר להשוות את אי הנקמה בין אברי גוף האדם לבין נקמה בין בני אדם שונים? הרי בכל אופן זה גוף אחד עם מוח אחד הדואג לבריאות הגוף לעומת גופים שונים? אך חז"ל אמרו במכילתא דרשב"י על הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יתרו יט, ו), מלמד שעם ישראל כגוף אחד ונפש אחת. וכן הוא אומר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא) חטא אחד מהן – כולן נענשין, שנאמר: "הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעוונו" (יהושע כב, כ) לקה אחד מהן – כולן מרגישין, וכן הוא אומר: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), מה רחל זו לקה אחד מאיבריה כולן מרגישים, כך ישראל, לקה אחד מהן – כולן מרגישין, אבל גויים, כולן שמחים זה על זה, ע"כ. כעין זה מצינו בויקרא רבה (ד, ו) תני רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם?! הלא תחתי אני קודח. אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב: "ואף אמנם שגיתי איתי תלין משוגתי" (איוב יט, ד). אמרו לו חביריו (לאיוב): "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יפסוק" (שם לד, לז) אתה מספיק בינינו את עוונותיך. ומסיים המדרש בדברי רבי אלישע: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו "נפשות" – הרבה, דכתיב: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו" (בראשית, וישלח לו, ו), וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה "נפש" – אחד, דכתיב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה). אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה "נפשות" הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד, כתוב בו "נפש", ע"כ. ומצינו במעמד הר סיני אומר הכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יתרו יט, ב). מפרש המכילתא (והובא ברש"י): כל מקום שהוא אומר "ויסעו", "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, וכן נאמר לשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ע"כ. במעמד הר סיני הגיע כלל ישראל לדרגה הגבוהה שהיו כאיש אחד בלב אחד. מניין שאבו זאת? מפרש רבינו בחיי, ומביא דרשת חז"ל: "ויחן שם ישראל נגד ההר" – ישראל סבא, ע"כ (וראה פירושו). מקור למדרש זה לא נמצא, והרבה עמדו על פירושו. ולפי האמור לעיל, ניתן להסביר בצורה הבאה מניין שאב עם ישראל את הכוח להגיע לדרגה של איש איש בלב אחד? – זאת שאבו מישראל סבא, מיעקב אבינו, שתמיד דאג לאחד בין שנים עשר בניו. וכשקרה מעשה יוסף לא נחה נפשו, וכשנמצא – חזרה אליו רוחו. וכן כשחינך את בניו לאמונה באל אחד, בהקדוש ברוך הוא, נקראו כל יוצאי חלציו – שבעים נפשות – נפש אחת. "לא תקום ולא תטור", לפי הירושלמי, אפשר לקיים זאת אם היהודי ירגיש שכל עם ישראל הוא גוף אחד. אמנם זו דרגה גבוהה, אבל עם ישראל מסוגל לשאוף לכך, שכן כולנו בני יעקב שכל צאצאיו נקראו נפש אחת. ואכן לשיא הזה הגיעו שישים ריבוא במעמד הר סיני שהיו כאיש אחד ובלב אחד. אמנם לא תמיד נמצא עם ישראל בשיא, אבל תמיד צריכים לשאוף לכך. ואפילו ושלא תמיד מרגישים כן, עצם השאיפה לכך גורמת שעם ישראל הוא עם שונה מכל העמים, שאם יהודי אחד סובל בקצה בעולם זה משפיע על כל העולם היהודי, כדברי המדרש לעיל שישראל משולים לשה פזורה ישראל, מה רחל זו לקה באחד באיבריה כולן מרגישים, אף יהודי אחד שלקה – כולם מרגישם. ב"משפט בייליס" שהיה ברוסיה, העלילו על אותו יהודי שהרג ילד נכרי, חלק מדברי הקטגוריה היו שלפי הדת היהודית דם גוי הוא הפקר, מכיון שחז"ל דורשים שרק ישראל קרואים "אדם" (בבא מציעא קיד ע"ב). השיב על זה רבה של מוסקבה הרב צייטלין ז"ל: כמובן שהיהודים מכבדים מאד חיי נכרים, והרבה דרשות מופיעים בחז"ל על קדושת החיים גם של נכריים. אך הכוונה בגמרא ישראל קרואין אדם ולא נכרים, כיון שכל ישראל הם גוף אחד, כמו האיברים שבגוף האדם, ואם פוגעים באבר אחד – כל הגוף מרגיש, כך אם פוגעים ביהודי אחד – לכל היהודים כואב. ואמר לשופטים: ראו! ישנו כאן משפט של יהודי אחד, לו היה כזה משפט אצל הגויים, מי היה מתעניין כלל באותו משפט? – רק משפחתו הקרובה או אולי בני כפרו, והנה כאן עומד יהודי ששמו "בייליס" וכל העולם היהודי רועש וגועש לדעת מה יהיה בגורלו. לכן העם היהודי נקרא "אדם", שהוא גוף אחד. מנין נובעת דאגה זו לכל יהודי אפילו במקום הנידח ביותר, זאת משום שאנו שואפים שנהיה כולנו גוף אחד ונשמה אחת. ואם נשאף לכך, יובן יותר המשל של הירושלמי: כמו שאם איבר אחד בגופו של אדם הזיק לאיבר השני לא יעלה על הדעת שהאיבר השני ינקום באיבר הראשון כך צריך להיות שיהודי לא ינקום ולא ינטור את חבירו כי כולנו גוף אחד. (אור חדש)

עד שהבאג לא יתוקן אני לא מעלה את טבלת התהילים . תוקן על ידי - שרית560 - 26/05/2010 16:44:52

פרקים פנויים כ-קנ

לענ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
אהרון בן יחזקאל ז"ל
מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל
שרגא בן דב ז"ל
חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל בן שמואל ופנינה ז"ל
אורה בת מכלוף ז"ל


לרפואת
רות בת לאה
חוה רחל בת בלה בינה
משה בן רומיה
שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא
מלכה בת מרים
גיא בן חנה


פרשת בהעלותך
"ויעש כן אהרן"
"להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה"
רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: מה גדולה היא שלא שינה? הרי גם יהודי פשוט לא היה מעז פנים לשנות ממצווה שציווה ה'? אלא, שבחו של אהרן שלא שינה את עצמו, ונשאר איש העם ואוהב את הבריות כמקודם; רודף שלום ומשכין שלום, בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. "שלא שינה" – הגדולה לא הביאה אותו לשנות את הליכותיו, מידותיו הטובות וענוונותו.

"ויעש כן אהרן"
להגיד שבחו של אהרן שלא שינה
. מדרך העולם שבפעם הראשונה האדם מתעורר ומתלהב לדבר מצוה. אבל משכבר התרגל לה – ההתלהבות מתנדפת, אבל לא כן אהרן "שלא שינה" כלומר אהרן עשה בכל ימי חייו את המצוה באותה התלהבות והרצינות של הפעם הראשונה.

"ויעש כן אהרן"
טבעו של אדם שיש בו מעין התנגדות פנימית להוראות המונחתות עליו מגבוה על ידי אדם אחר. ככל שאדם גדול יותר, משתדל הוא להראות שמעשיו נעשים על פי שיקול דעתו והבנתו שלו. לפעמים נדמה לאדם שכבודו ייפגע, אם אכן יקיים הוראה מגבוה לפרטיה ודקדוקיה, מבלי שיתקנה או יוסיף בה משהו מסגנונו האישי. לא רק בגדולים כך, אלא בכל אדם. בני אדם רבים עושים דברים דווקא במקום שלגביו הם נקראים שלא לעשות כן. ו"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". על כן "שבחו של אהרן – שלא שינה". אהרן הכהן, סמל השלום והענווה, שמע מפי משה את כל ההוראות לגבי העלאת האור במנורה, ועשה בדיוק כפי שהורו לו".

"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"
אומר השל"ה הקדוש כי יש כאן רמז מוסר, כי בכל פעולה או תנועה שהאדם עושה יאמר "אם ירצה ה' " "בעזרת ה'". למשל, בלכתו בדרך, יאמר: הנני נוסע בעזרת השי"ת ובדעתי לחנות במקום פלוני בעזרתו יתברך אם ירצה.
נמצא שם שמים שגור בפיו, בשעה שעולה במחשבתו, ושבעת מעשה, וכן בכל פעולותיו.

''ויקרא את שם המקום קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים''
רק את המתאווים קברו שם, כי אם התאווה עצמה נקברה שם. היא חדלה מלב כל אלה שחזו בעונש הנורא. על-ידי קבירת המתאווים נקברה התאווה עצמה, ולפיכך נקרא המקום בשם ''קברות התאווה'' ולא ''קברות המתאווים''.

''ויצעק משה אל ה לאמר אל נא רפא נא לה''
מה לאמר - השיבנו אם אתה מרפא אותה אם לאו
לשם-מה היה צריך לתשובה, והלא יכול היה לברר דבר זה על-פי סימנו של רבי חנינא בן דוסא: ''אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל''
ברם, רש''י אומר שלפיכך לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ולגבי תפילה קצרה אינו יפה סימנו של רבי חנינא בן דוסא, שכן מספר מילים קצרות שגורות תמיד בפה, ולכן ביקש משה תשובה.

"והאיש משה עניו מאוד, מכל האדם אשר על פני האדמה" 
העיר על כך רבי ישראל ליפקין-מסלנט: צא וראה, שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו מעיד כאן על משה רבינו, שהיה "עניו מאוד מכל האדם" - כינוי מופלג, שלא מצינו כמותו בכל המקרא על שום אדם אחר. ודברים אלה לא נאמרו בערוב ימיו של משה, אלא בעיצומה של פעילותו הענפה כמנהיג העם; שהרי עוד שלושים ושמונה שנות מנהיגות נכונו אותה שעה למשה.ואף אחרי ששמע משה מפי הקדוש-ברוך-הוא ציון לשבח זה - לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. זוהי המדרגה הנעלה ביותר של ענווה, שכמותה לא זכה שום אדם אחר "אשר על פני האדמה".
שבת שלום 

תוקן על ידי שרית560 ב- 28/05/2026 19:16:11