דמותה של אשה ואם בישראל

"

לפני שאני אגיד מה שיש לי לומר בענין, אסייג את עצמי: אם יתברר שהוא באמת
תקף מינית את אחת מבנותיו אז אני לוקח חזרה כל מה שאני הולך לומר .

ועוד הערה (או גילוי נאות): אין לי שום סימפאתיה מיוחדת לגואל רצון, או
לאורח חייו או בכלל - אדרבא, כל הסיפור דיי מעורר בי קבס .

אבל...

שמתי לב שבכל הכתבות בענין מעצרו של רצון הדגישו שמה שבכלל איפשר את
המעצר הוא החוק החדש נגד שיעבוד.

עכשיו, זו (כנראה) אינדיקאציה שהענין של התקיפה המינית עוד לא ברור דיו -
שהרי תקיפה מינית היא בכל אופן עבירה יותר חמורה משיעבוד
(אם יש משפטנים באיזור, אז תקנו אותי אם אני טועה) ולכאורה הייתה צריכה
להוות עילה יותר חזקה למעצר, ובכל אופן הייתה צריכה למשוך יותר תשומת לב
תקשורתית.

לכן, בכל מה שאומר להלן אשים בצד את ענין התקיפה המינית ואתמקד בענין
השיעבוד.

ובכן, יש כמה דברים שמפריעים לי - הן בחוק עצמו הן ביישומו הנוכחי והן
במוטיבאציות (לכאורה)
של המיישמים אותו במקרה זה.

נתחיל בחוק עצמו.

במקרה בו אני שולף אקדח, נגיד, ומאיים על מישהו שאהרוג אותו אם לא יעשה
כדברי ומכריח אותו לעשות דבר מה או לשהות במקום מסויים, במקרה זה אין
צורך בחוק שיעבוד מיוחד כדי להעמיד אותי לדין. איום באקדח כבר מהווה
עבירה ואילוץ של מאן דהו לעשות דבר מה באמצעות איום שכזה מהווה עוד
עבירה. אני משער (ומשפטנים - תקנו אותי אם אני טועה) שאם החזקתי באמצעות
איומים כאלה אנשים תחת מרותי לאורך זמן אז ככל שהזמן עובר כך העבירה יותר
חמורה.

בכל אופן, עבירות אלו חמורות יותר משיעבוד גרידא
(ושוב - תקנו אותי...).

עכשיו, מה קורה אם אני אומר לחבר אחד שלי :

"אם לא תארח אותי בביתך לשבת זו, לא אהיה חבר שלך יותר"

האם ביצעתי עבירה פלילית כלשהי?

ברור שלא!

(ונעזוב את הענין המוסרי בצד. אולי אני אדם מגעיל אם אני עושה דבר כזה,
אבל עבריין פלילי אני לא)

ומדוע? הרי, לכאורה איימתי עליו! ולא רק זאת, אלא באיום זה (במקרה שהטריק
עבד לי) הכרחתי אותו לארח אותי בביתו בשבת - גזלתי ממנו את פרטיותו,
התנחלתי לו בדירתו, אולי אף גרמתי לו להוציא עלי כסף כדי להאכיל אותי
וכו!

אלא השאלה היא (כך נראה לי. ושוב - משפטנים, תקנו אותי..) "במה איימתי
עליו?"  - והיא שמכריעה אם האיום הוא עבירה פלילית אם לאו.

כלומר, במקרה בו איימתי ברצח, אז האיום הוא עבירה משום שרצח הוא עבירה.
לעומת זאת, אם איימתי בכך שלא אהיה חבר של פלוני אם לא יעשה כדברי, אז
אין זו עבירה מהסיבה הפשוטה שבאמת יש לי מלוא הזכות (החוקית) לא להיות
חבר שלו ומותר לי (על פי חוקי המדינה) לפרק את החברות שלנו בלי לתת דין
וחשבון לאף אחד.

ונחזור לענינינו:

החוק נגד השיעבוד נועד למנוע מקרים בהם אמצעי האיום הם עצמם חוקיים
(שאלמלא כן, לא צריך את החוק המיוחד הזה)

עכשיו, ההצדקה האידיאולוגית לחקיקת חוק כזה (כך נראה לי, ותקנו אותי
וכו)
היא הרצון לשמור על חירותו של האדם המשועבד.

עם הצדקה זו יש לי שתי בעיות:

א. שמדובר על תפיסה חיובית של חירות. חירות חיובית היא מושג שטבע סר
ישעיה ברלין (פילוסוף פוליטי אנגלי במאה ה20).
פירושה הוא כדלהלן:

אנו מניחים (בצדק או שלא) שלא כל מה שבן אדם חושב שהוא רוצה הוא באמת
רוצה. כלומר, אנו מניחים שאדם איננו תמיד מודע לרצונותיו האמיתיים. במקרה
זה, רצונותיו האמיתיים הם כמובן בלתי מודעים. יוצא כשכאדם כזה עושה דבר
מה שהוא רק חושב שהוא רוצה לעשות, אין הוא בן חורין באמת (שהרי בן חורין
הוא זה העושה מה שהוא רוצה, נגיד) אלא מותנה הוא על ידי קוצר ראייתו
(הנובעת אולי מהתניות חברתיות או תסביכים או מה שלא יהיה) בעוד שאם יבוא
מישהו ויכריח אותו לעשות מה שהוא באמת רוצה, הרי שאז, דווקא מתוך אונס
הוא יהיה בן חורין. כמו שאמר ז'אן ז'אק רוסו:
"צריך להכריח אדם להיות בן חורין"
או הרמב"ם:
"מכין אותו עד שיאמר: רוצה אני"

ברלין ראה בתפיסה כזו את אחד משורשי הטוטאליטאריזם (וראה באפלטון את אבי
התפיסה הזאת - ובצדק - תפיסה זו זורחת מכל דיאלוג אפלטוני כמעט) וזאת
משום שאידיאולוגיות טוטאליטאריות מניחות שהאדם הפרטי ה"פשוט" וכן העם
כקולקטיב לא יודע מה טוב לו, לעומת זאת, המדינה/המנהיג/הגורו/האדמו"ר/
הפסיכואנאליטיקאי
....

לחירות החיובית הזאת ברלין הנגיד חירות שלילית, והיא חוסר ההתערבות מצד
המדינה/החברה/הזולת במעשי. כלומר, נותנים לי לעשות מה שבא לי או מה שנראה
לי שבא לי או מה שנראה לי שנראה לי שבא לי.תפיסה כזאת לאו דווקא שוללת
מניעים תת מודעים אלא שהיא מותירה לאינדיבידואל לברר דברים אלו עם עצמו.

במושג כזה של חירות ברלין ראה את העקרון המנחה של הדמוקראטיה הליבראלית -
אותה דמוקראטיה הנהוגה בכל הארצות הנקראות "דמוקראטיות" בשיח שלנו -
כלומר אותה שיטה שמחד מותירה בידי הרוב את זכות ההכרעה בבחירת ההנהגה
(לפחות) ומאידך מגינה על זכויות האינדיבידאולים מפני גחמות הרוב. זאת,
לעומת שיטות "דמוקראטיות" אחרות, כגון דיקטאטורת הפרולטאריון וכדומה.

(הערת אגב למען מי שהמילה "ליבראלי" מדליקה לו פיוז - לא מדובר דווקא או
בכלל בשיטה הכלכלית המכונה
"ליבראליזם". גם ארצות סוציאליסטיות כדוגמת גרמניה או קאנאדה הן
ליבראליות ע"פ הגדרה זו.
- ואכמ"ל)

ונחזור לענינינו: במקרה של חוק השיעבוד, מדובר על התפיסה הראשונה,
החיובית של החירות.

עכשיו, אני לאו דווקא מתעקש על כך שברלין צדק בכך שהוא העדיף חירות
שלילית אבל ראוי להסב את תשומת הלב של הציבור כשיש מעבר משיטה מדינית אחת
לשיטה אחרת - שמה נתעורר בוקר אחד ונשאל עצמינו: איך הגענו עד הלום ?

ב. הבעיה השניה שיש לי היא עם הנחת קיומה של חירות מוחלטת, מטאפיזית,
קאנטיאנית על ידי המדינה בבואה לחוקק חוק שכזה.

כלומר, ישנם הרבה פילוסופים חשובים ומכובדים שטענו שבסופו של דבר, כל
החלטה שמתקבלת על ידי אדם מושפעת ואף מוכרעת על ידי הנסיבות בהן האדם הזה
שרוי - בין אם אלו נסיבות "חיצוניות" כמו החינוך שהוא קיבל, למשל, ובין
אם מדובר בתכונותיו המולדות וכו.

לעומתם, ישנם הרבה פילסופים אחרים (אתוודה על האמת - ישנם יותר פילוסופים
כאלה מאשר מהסוג הראשון) שטוענים שמעבר לנסיבות, ישנו גם רצון חופשי
מוחלט.

גילוי נאות: אני אישית חושב שהצדק הוא עם האסכולה הראשונה.

אבל נעזוב את עצם הוויכוח בצד ונסתפק רק בכך שציינו שיש וויכוח כזה
שאיננו מוכרע.

עכשיו, גם אם הצדק הוא עם האסכולה הראשונה, האם ראוי שהמדינה, כמדינה,
תנקוט בשיטה מטאפיזית זו או אחרת?

האם זה בכלל מתפקידה? האם יש לה זכות כזו?

גם אם כן - שוב, ראוי להסב את תשומת לב הציבור לעובדה הזאת - שהמדינה
נקטה פה בעמדה פילוסופית שנויה במחלוקת.

עד כאן על עצם החוק.

עכשיו נדבר על יישום החוק במקרה זה. חבר אחד שלי, שעוסק במשפטים, הסב את
תשומת ליבי לכך שיש איזשהו סעיף בחוק זה הקובע שהפרשנות לחוק אמורה
להיות
"מינימאלית"
כלומר (כך הבנתי ממנו) במקרים בהם לא ברור כשמש שמדובר בשיעבוד אין מדובר
בשיעבוד בהגדרה - אם יש ספק אין ספק, כמו שהיו אומרים בצבא. או בהלכה:
ספק ממזר אינו ממזר

ובכן, אני כמובן לא משפטן ולא אכריע בשאלה אם במקרה זה מדובר בשיעבוד
שהוא ברור כשמש או לא ע"פ הגדרות החוק, אבל היו אמירות מסויימות מצד
רשויות החוק שתפסו את עיני בכתבות על הנושא שהשתמע מהן שכל השנים הללו,
שהכת הזאת קיימת, הרשויות רק חיפשו את העילה המשפטית כדי לפרק את הכת
הזאת, ומשזאת רק נמצאה להם, הם ששו עליה כמוצאי שלל רב ומיהרו לפעול

וכמובן, כאן המקום לפרגן להם על היעילות בה זה נעשה.

אבל כאן המקום גם לשאול אם זה ראוי שהרשויות יחפשו עילות כדי לעצור
אזרחים שלה?

האם ראוי שקודם יירו את החץ ואז יסמנו את המטרה?

וזה כמובן מביא אותנו במישרין לענין המוטיבאציה:

למה בעצם הכת הזאת כל כך מעצבנת אותנו (כן - גם אותי היא מעצבנת)
?

האם זה משום שיש לנו סלידה מאורח חיים המנוגד לנורמות התרבותיות
המונוגאמיות שלנו?

במקרה זה, האם ראוי שהמדינה תכפה נורמות תרבותיות?

האם זה בגלל הסלידה שיש לנו מכתות בכלל? מכך שישנה קבוצת אנשים המעיזה
להתבדל מאיתנו ולחיות בעולם משלהם?

האם בדמוקראטיה ליבראלית, בה יש הגנה על מיעוטים ואינדיבידואלים מפני
עריצות הרוב, האם ראוי שהמדינה תכריח קבוצה כזו של אנשים
"להתערות בחברה"?

(אגב, ראוי דבריו המאלפים של ג'ון סטיוארט מיל על כת המורמונים,
הפוליגאמית גם היא, שנרדפה בימיו בארה"ב. הוא גם מציין שהוא מאד סולד מהם
ועם זאת...)

ואולי מדובר בעצם בקינאה של גברים שבקושי מסוגלים להשיג אישה אחת וגם היא
עושה להם פוזות בגבר גבר שכזה שחולש על הרמונות מלאים בנשים צייתניות?

נקודה למחשבה...

"