הרהרתי רבות בפחד האדם להיחשף בדעותיו ו..

מה איכפת לך מי אני? (אנונימיות ואי-זהותיות)

            התקשורת המקוונת מאפשרת שמירה על אנונימיות, כלומר, אלמוניות בכל הקשור לזהותו השמית של המשתמש או פרטים אחרים היכולים להביא לזיהויו. משתמשי אינטרנט רבים, במיוחד בסביבות מקוונות שבהן הקשר הוא עם זרים, משתמשים בכינוי ("ניק", קיצור של nickname), כך שאי אפשר לזהותם. בני נוער רבים נוטים ליצור כינוי שיש בו לא רק מהייחודי והשונה, אלא הוא כולל רמז (אמיתי או שקרי) על גילם, אישיותם, מצבם הנפשי, מקום מגוריהם או חזותם. למשל: מתוקהלה, שחור בלב, יוסי16, אבי הבתימי, עייניםכחולות, רגיש וחם, בלונדינית סוערת. האנונימיות יוצרת תחושה חזקה אצל המשתמש שהוא חופשי יותר לנהוג כרצונו, ללא חשש ממתן דין על התנהגות "לא ראויה" מצד אחד (כלומר, העדר אחריותיות), וגילוי חולשות ורגישויות מצד שני (העלולים לפגוע בתדמיתו). למעשה, פועל כאן תהליך של הסרת עכבות, שבו משתחררים מעצורים כדי לנהוג בצורה יותר אותנטית, לפי תווי אישיותו של המשתמש ותכונותיו הבסיסיות (Bargh, Fitzsimons, & McKenna, 2003; Bargh, McKenna, & Fitzsimons, 2002).

 מה שקובע את התנהגות המשתמש היא התחושה הסובייקטיבית של פרטיות, האמונה שהוא אנונימי ושלא ניתן לזהותו. תחושה אישית זו היא-היא המשפיעה על ההתנהגות.

            חשוב גם לציין כי אנונימיות אינה אי-זהותיות (unidentifiability). אם אנונימיות מתייחסת להעדר זיהוי אישי (מי אני?), הרי שחוסר-זהותיות מתייחס לאי-זיהוי מאפיינים, ייחוסים, שיוכים, או תווים כלשהם לגבי האדם, כמו רמת השכלתו, מקצועו, נטייתו המינית או מוצאו. כלומר, בני נוער בסייברספייס, בתנאים אלו, אינם מזוהים ומשויכים לפי גילם, מינם, עיסוקם, או עדתם, אלא באופן שבו הם בוחרים להציג את עצמם. השילוב של האנונימיות ואי-הזהותיות מביא, לפיכך, לתחושת חופש מוגברת, שבעקבותיהם בני הנוער "מרשים לעצמם" להתנהג בצורה משוחררת ואמיתית יותר. תחושת פרטיות ואלמוניות זו מהווה תמריץ משמעותי לשימוש ברשת, כי אז המשתמש יכול להיות "יותר הוא עצמו", לבטא את עצמו בצורה משוחררת ואמיתית יותר, ולנהוג לפי רצונות וצרכים פסיכולוגיים פנימיים שלו, ללא (או עם פחות) התייחסות לגבולות ולציפיות הסביבה ממנו.

אז מה אם אני שחור, שמן וקרח? (אי-נראות)

            אי-נראות אינה זהה לאנונימיות ואי-זהותיות. כשאנו רואים מישהו, גם אם הוא אלמוני, "נלמד" עליו רבות מעצם מראהו: צבע עור, יופי, גובה, כמות שיער, ניקיון, מבנה גוף, סגנון וערך הלבוש, שימוש באיפור ובתכשיטים. אנשים נוטים לייחס לאחרים תכונות לפי מאפיינים אלו, ובעקבות זאת לשפוט אותם, גם אם לא התקיים ביניהם קשר ממשי. באינטרנט, התקשורת הווירטואלית-טקסטואלית מבטלת גורמי ייחוס אלו לחלוטין (למעט תקשורת באמצעות מצלמת אינטרנט, שתופסת חלק מזערי מהתקשורת הבין-אישית ברשת). ההתייחסות לאחר מתמקדת בתכנים שמביעים משתמשים ובדרך שבה הם בוחרים לתאר את עצמם, אם בכלל. סולר (Suler, 2004a), מחשובי הפסיכולוגים החוקרים את האדם בסייברספייס, טוען כי גורם האי-נראות מעצים במידה ניכרת את הסרת העכבות, מעבר לאנונימיות, כי המשתמש מרגיש משוחרר מייחוסים ומתוויות של אחרים לגביו. ברור שהדבר משפיע במיוחד על אלו שיש להם אפיונים נראים בולטים (נמוכים, שמנים, קרחים, מצולקים, כהי-עור); אבל למעשה, הוא משפיע על כל אחד, בשל העמימות בסיטואציה המקוונת והצורך הפסיכולוגי המובנה להשלים פרטים בדמיון ולצמצם את העמימות.

            לאי-נראות תרומה משמעותית לתהליך ההעצמה האישי המתרחש בסייברספייס: נערה או נער שאינם מזוהים ככאלו, למשל, עשויים לחוש ביטחון מוגבר בהבעת דעתם בדיון או בוויכוח אישי או קבוצתי, לעומת התנסותם הרגילה בסביבה הלא-מקוונת. נער או נערה נכים יכולים להשתתף בשיחה ככל אחד, בלי לחוש נחותים או חריגים. נער ממוצא אתיופי "מעז" לומר את דעתו (מה שמקובל הרבה פחות בסביבה הפיזית) ולחוות הצלחה אישית. בחורה חתיכה יכולה להרגיש שמתייחסים אליה לא רק בשל הופעתה אלא בשל דבריה. כלומר, לגורם זה תרומה רבה בהרגשה האישית המשופרת של משתמשים צעירים רבים בסייברספייס, והוא גורם מתמרץ ומדרבן משמעותי ביותר לשימוש ברשת.