אז מי מממן את מי?

ארת

מעשה שלא ייעשה עשית, בראשית תגובתך ציטטת את דבריי בצורה מקוטעת, ואת מה שלא אהבת לא ציטטת. [ועיין ויוא"מ עמ' תנא שעשה מעשה דומה לח"ח.] ודו"ק שעניתי על שאלתך. ועוד, מן הראוי שאם אתה רוצה לערער על כל הבניין כולו ולא על תת-סעיף מסויים, שתעיין בעומק דברי קולמוגורוב.

"ולכן כפי שאין זה מעשי למדוד את תשלומי המס של הציבור החרדי, כך אין זה מעשי לקבוע בצורה חד משמעית מי מממן את מי. ניתן רק לקבוע בצורה די ודאית שאילו הציבור החרדי היה מתנתק מהחילונים כספית, הוא כנראה היה פושט רגל תוך חמש דקות, וזה עלול לקרות כפי שזה קורה בבלגיה בין הפלמים לוואלונים. "

לצופר הנעמת

1.למה כוונתך במילים "אין זה מעשי" ? האם התכוונת שברור כשמש מי מממן את מי וכל הוויכוח הוא תאורטי גרידא?( שהרי ברמה המעשית הדיון כאן לא יביא תועלת ממילא מפני שבגלל ההסכמים הקואליציוניים המצב לא ישתנה )

2.לא מובנת לי ההשואה למה שקורה בבלגיה -שם הרי מדובר על סכסוך בין שני עמים והניתוק אכן עלול לקרות אבל כאן ניתוק כזה לעולם לא יקרה ואפשר רק לדבר עליו תאורטית.

ובכן, חלוקת מלגה לאברכים היא כבר בלתי חוקית.

כמובן שלא מדובר על ביטול המלגה לאברכים, אלא לתוספת למילגה, המשולמת על ידי משרד הדתות למשפחות שבהן 3 ילדים ומעלה, והמקבילה לקיצבת הבטחת הכנסה המשולמת ע"י ביטוח לאומי, אך נמוכה ממנה.

התנאי לקבלת הקצבה בביטוח לאומי הוא מיצוי כושר ההשתכרות של שני בני הזוג.

נראה שההשגחה הפרטית סיבבה את לב השופטים לקבל את ההכרעה בעת הזו. יסבירו נא לי כל הניקים שטרחו ללמדנו על כך שהחברה החרדית עובדת ומתפקדת, ובאופן כללי מרוויחה בממוצע כמו המשפחות החילוניות, כיצד הם מתמודדים עם הנתון הבא. לפי המידע המופיע בכתבה, בציבור החרדי למעלה מ-10,000 בתי אב שמקבלים את הקצבה ועונים לכל התנאים של שני בני זוג שאינם עובדים ו-3 ילדים ומעלה, מה שמלמד על כך שיותר מעשר אחוז מהציבור החרדי מהווה נטל גמור על החברה כולה (תא משפחתי שחי על קצבאות בלבד), ואם נכלול את המשפחות שעונות רק לחלק מהקריטריונים (האשה עובדת בחצי משרה, יש פחות מ-3 ילדים וכו'), ככל הנראה מדובר בכ-20% מהציבור (לפי ההערכות הציבור החרדי כולל כ-100,000 בתי אב). בציבור החילוני אחוז המשפחות ללא מפרנס בגיל בו ניתן לעבוד (כלומר, מבלי להביא בחשבות את הפנסיונרים קיימים בציבור החרדי באותה המידה), זעיר ממש וברובו מורכב מעולים ו/או ערבים. אם כן, כיצד ניתן להמשיך ולטעון שהציבור החרדי עובד בממוצע כמו החילוני או אפילו מעט פחות ממנו.

ציטוט השופטת פרוקציה 

5.            מדיניות חברתית המעניקה תמיכה לקהילות נזקקות, הראויות לחיזוק בתחומי חיים שונים, עשויה לעמוד במבחן החוקתי של עקרון השוויון כאשר היא מיועדת בבסיסה לקדם את מעמדן, לחזקן, ולפתוח בפניהן אפשרויות להגיע לשוויון הזדמנויות אמיתי ביחס לשאר מגזרי החברה. מתן חיזוק מעין זה נועד לקדם את השוויון הבין- מגזרי בחברה, תוך כיבוד הייחודיות הקהילתית ושימורה. במובן זה, השגת השוויון מצדיקה לעתים את פעולת המדינה מתוך שונות.

6.       שונה הדבר כאשר תמיכת המדינה מוענקת למגזר מסוים בחברה לא כדי לקדם את דרכו לקראת שוויון מלא בינו לבין יתר המגזרים, אלא כדי לשחרר את בניו מאותם מרכיבי אחריות משותפת, החלה על כלל אזרחי המדינה. תמיכה כזו אינה מיועדת לחיזוק קהילה חלשה בדרך אלי השגת השוויון החברתי המיוחל. היא פוגעת במכנה המשותף שנועד לאחד בין כל מגזרי האוכלוסיה, חרף ייחודם; היא מערערת את הבסיס המשותף לכל בני החברה, הנסמך על ההנחה כי כל אדם בר-יכולת, באשר הוא, חייב לדאוג לצרכי קיומו הבסיסיים ולא ליפול למעמסה על הציבור לסיפוק צרכיו, ולקיים את שאר חובותיו האזרחיות למדינה אליה הוא משתייך, ובכלל זה – לשרת בצבא, לשלם מיסים, ולהקנות ערכי חינוך בגרעין בסיסי המשותף לכל המגזרים. מכנה משותף זה הוא הגורם המאחד בין כל מגזרי האוכלוסיה, וקיומו מותנה בהחלתו השוויונית על כל אדם. לא ניתן לגרוע ממנו אלא במקרים נדירים וחריגים של חוסר מסוגלות אינדיבידואלית לשאת באחריות המשותפת, או כאשר אינטרס מדינתי רב-משקל מצדיק חריגה ממנו על פי המבחנים המקובלים של פסקת ההגבלה.

           הייחודיות המגזרית אינה מהווה עילה לפגיעה באחריות המשותפת החלה על כלל אזרחי המדינה, אחריות המגולמת בטבעת הקישור המאחדת בין כל מגזרי החברה הרב-תרבותית.

7.       הקהילה החרדית היא בעלת שונות בולטת ביחס למגזרי אוכלוסיה אחרים בתפיסתה הרוחנית ובאורח החיים של אנשיה. היא מתאפיינת, בין היתר, במחוייבות ללמוד תורה כחלק מאמונה פנימית כי יש בכך הכרח לקיומו הרוחני והפיסי של העם היהודי. תפיסה זו אינה מסתכמת בתחום האמונה והדת. היא משפיעה על אורחות-החיים של בני הקהילה החרדית, אשר רבים ממנה רואים בלימוד תורה ערך מוחלט, חיוני לשמירה על קיומו וייחודו של העם היהודי. תפיסת חיים זו הביאה לשונות רבה בין הקהילה החרדית לשאר המגזרים, ולהתבדלותה מהחיים הלאומיים של החברה בישראל.

 8.       חרף ייחודה של הקהילה החרדית בתפיסותיה הערכיות והאמונתיות ובאורח-חייה, חלה על בני הקהילה חובת נשיאה שוויוניות באחריות הלאומית, ובכלל החובות האזרחיות המשותפות לכל בני הציבור בישראל. בלא שותפות מלאה באחריות נפגע השוויון בין כלל המגזרים בחוליה המרכזית המחברת ביניהם, נסדק המבנה החברתי, וחוסנו של המשטר ניזוק בבסיסו.

9.         חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, והתקנות על פיו, קובעים כי תלמידים במוסדות חינוך על-תיכוניים ותלמידי ישיבות ומוסדות תורניים לא יהיו זכאים לתשלומי הבטחת הכנסה. בבסיס הוראה זו טמונה הנחה כי המשאבים הציבוריים שנועדו למימון תשלומי הבטחת הכנסה לנזקקים הינם מוגבלים מעצם טיבם. במערך העדיפויות בתחום זה, ראתה המדינה לקבוע כי תלמידים במוסדות חינוך על-תיכוניים לא יזכו בתמיכת המדינה בכספי הבטחת הכנסה מתוך הנחה כי כאנשים צעירים, שעל פי רוב עדיין אינם מטופלים במשפחה משלהם, יהא בכוחם, ואפשר אף בסיוע משפחתם הגרעינית, לספק את צרכי הקיום הבסיסיים הנדרשים להם במהלך לימודיהם. על פי המדיניות הנקוטה ברקע הדין, אין מקום כי המדינה תספק את צרכיהם בעת הלימודים במחיר הפחתת הסיוע מנזקקים אחרים שמצבם הסוציאלי מצדיק תמיכה ממשלתית ביתר שאת. הסעיף התקציבי המסדיר תמיכת הבטחת הכנסה באברכי כוללים מניח כנקודת מוצא כי, בעוד מתלמיד במוסד השכלה כללי מצופה לדאוג לסיפוק צרכי קיומו הבסיסיים במהלך לימודיו, לא כך הוא ביחס לאברך הלומד בכולל, הזכאי על פי הסעיף התקציבי לכספי הבטחת הכנסה ממשלתיים תוך עקיפת המדיניות הכללית הנוהגת ביחס לכל התלמידים במדינה, ואגב עקיפת הסדר שוויוני לכל המעוגן בדין.

 10.     השתייכותם של אברכי הכוללים לקהילה בעלת ייחוד, המקדשת את לימודי התורה כחלק מהותי מהווייתה, אינה יכולה להצדיק פגיעה בשוויון הבסיסי בין כלל אזרחי המדינה בחוליית הקישור המחברת ביניהם. במקרה זה, חוליית הקישור מחברת בין כלל תלמידי מוסדות החינוך העל-תיכוניים הפזורים בכל מגזרי החברה. חוליה זו בנויה, בין היתר, על ההנחה כי חובתו של כל אדם, ובמקרה זה כל תלמיד, לספק את צרכי קיומו הבסיסיים, וכי חובה זו משותפת לכל, ואין כלל הציבור אמור לשאת בצרכי קיום אלה אלא במצבים חריגים של חוסר יכולת או נזקקות אינהרנטית. אם בוחרת המדינה לסייע לאזרחים בשלב מסוים בחייהם בנשיאה בנטל הקיום האישי, סיוע זה חייב להינתן על בסיס שוויוני. יצירת פער עמוק בענין זה בין בני הקהילה החרדית לשאר אזרחי המדינה אינו בנוי על שונות רלבנטית המצדיקה אבחנה מותרת, המאפשרת דין שונה להם ולמגזרים אחרים. פער זה משקף התייחסות בלתי שוויונית מצד המדינה, המגיעה כדי הפלייה פסולה בין תלמידי המגזרים השונים, שכל הנימנים עליהם חבים באחריות דומה לשאת בנטל הקיום האישי בעת הלימודים. ייחודם של בני הקהילה החרדית, ומחוייבותם ללימודי קודש, אינה מצדיקה הסדר מפלה המיטיב עמם. דין מפלה זה אינו עומד במבחן התהליך הדמוקרטי, הבנוי על קיום מכנה משותף מחייב בין קבוצות האוכלוסיה השונות, אגב כיבוד עצמאותן הערכית והאידיאולוגית.

11.     קו הגבול בין ההכרה בייחודיות המגזרית לבין חובת השוויון בין כלל המגזרים נמתח, אפוא, סביב נקודת החיבור המקשרת בין כלל קבוצות האוכלוסיה בחברה: הוא עובר בחוליית החיבור המשותפת לכלל אזרחי המדינה באחריות ובחובות הבסיסיות שהם חבים לחברה. באלה, ככלל, לא ניתן ליצור הסדר בלתי שוויוני ומפלה, שכן יש בו כדי לערער את הבסיס המשותף לקיומה ההרמוני של חברה רב-תרבותית.

12.     שלא כבתחומים אחרים שבהם השגת השוויון בנטל הנשיאה בחובות האזרחיים מחייבת לעיתים תהליך הדרגתי ממושך, בענייננו, השגת השוויון מתחייבת בדרך של ביטול ההעדפה המפלה שנעשתה בניגוד לחוק ובניגוד לעקרון החוקתי, תוך מתן תקופת מעבר שנועדה למַתֵן את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הנהנים מההעדפה.

לעומתם דבריו של השופט אדמונד לוי

 4.         לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם" (דברים, ד, א); "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים, ו', ו-ז). בתום שירת "האזינו" מעיד משה בעם ללמד את בניהם "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶּם--כִּי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה, תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ" (דברים, ל"ב, מו-מז); ובספר יהושע (א, ח) נאמר: "לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל". ובתלמוד מונים את הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וביניהם, כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש, והכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון ותפילה, ונאמר "ותלמוד תורה כנגד כולם" (שבת, דף קכז, א).

5.        אותם ציוויים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם. וגם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם.

6.        המחלוקת סביב השאלה אם פרנסתם של לומדי תורה צריכה להיות מוטלת על הציבור, אינה חדשה עמנו. ברם, לענייננו חשוב שהעם בישראל, באמצעות הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה – סבר כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. זו החלטה ערכית שמקורה בהכרה כי לימוד התורה חיוני לעם ישראל, ואינני סבור כי בית המשפט רשאי לשנות ממנה, מה גם שלכך הוקצו סכומים צנועים ביותר, אשר נועדו לאפשר קיום בסיסי בלבד ולא מעבר לכך. השאלה הנוספת היא כמובן אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה, הואיל וכאמור, בין לומדי התורה לקבוצת ההתייחסות עליה נשענת העתירה קיים שוני רלבנטי מהותי. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם לו סברתי שאותה הקצאה של כספים לוקה באי-שוויון, הייתי מציע לדחות את העתירה, הואיל והוראת החוק עומדת במבחנה של פיסקת ההגבלה, והדגש הוא על מבחן המידתיות. כאמור, הסכומים שהוקצבו לתמיכה באברכים הם צנועים ביותר, ואף הם הותנו בעמידה בתנאי הזכאות. מנגד, זוכות קבוצות אחרות הנמצאות בשלבי הכשרה לרכישת מקצוע להטבות שונות, ישירות ועקיפות, שלומדי התורה אינם זכאים להן, כמו מלגות, מענקים, הלוואות ודיור מסובסד.

עפ"ל של השופטת
היא רוצה לומר שדין בחור ישבה כדין סטודנט?