אז מי מממן את מי?

ישנם יהודים שבמקום למתוח ביקורת ולקטר כל היום, היו פעילים . ועשו רבות למען העם היהודי.

קראו ותחקו...

על מדרגות בניין הקפיטול פסעה בשישי האחרון רוח הרפאים של גבר נשוא פנים ובעל בלורית אפורה. גלימתו השחורה התנופפה מאחוריו, ועל פניו ניסך חיוך דק מן הדק. 69 שנה לאחר מותו שוב נרשם נצחון, ולו חלקי, מיוזע וזמני, לצד שלו. במאבק האמור עמדו בצד אחד של המתרס המגנים על עניין הציבור, על האלמנות והיתומים המשקיעים בקרנות פנסיה, על האנשים העמלים שאיבדו חלק מחסכונותיהם במשבר הפיננסי, על העובדים המשלמים מסים לקופת ממשלת ארה"ב. מצד שני עמדו הבנקים הגדולים, החרדים לחופש הפעולה שלהם, ליכולתם לקחת סיכונים בכספם שלהם ושל אחרים ולחצוב רווחים גדולים עבור קופתם, עבור מנהליהם הבכירים ועבור בעלי המניות שלהם.

המאבק הסתיים בכך שנציגי בית הנבחרים והסנאט של ארה"ב הגיעו להסכמה על ניסוחה הסופי של הצעת הרפורמה ברגולציה על המגזר הפיננסי, שתשים מכשולים עצומים בפני יכולתם של בנקים רבים להסתכן ולגרום למשבר פיננסי ענק נוסף. הבנק יושפע ביותר מכך הוא בנק המוכר היטב לרוח הרפאים שלנו. לפני יותר מ-70 שנה, בשיא פעילותו, נקרא הבנק הזה האוס אוף מורגן. כנגד הבנק העצום הזה, שהוקם על ידי הברון השודד ג'ון פירפונט מורגן ונהפך ברבות הימים ליישות רבת זרועות שחבקה עד חנק את הכלכלה האמריקאית, יצאו אבירים רבים, ובראשם אחד, לואיס ברנדייס, שופט עליון, ובשנות ה-30 הם הצליחו לקום על הבנק ולפרקו. "עבור האוס אוף מורגן, לואיס ברנדייס לא היה רק מבקר. הוא היה יריב בעל ממדים כמעט מיתולוגיים", כתב ההיסטוריון רון צ'רנאו. רוחו של ברנדייס המנוח, בין אם שוטטה בגבעת הקפיטול ביום שישי או לא, לא זכתה לשוב ולפעול נגד בית מורגן מאז מותו של ברנדייס ב-1941. ב-69 השנים שעברו מאז עבר הבנק מטמורפוזות חוזרות ונשנות, ובתחילת המאה ה-21 חזר, תחת המותג ג'יי.פי מורגן צ'ייס, לממדים שמכתירים אותו בתואר "גדול מכדי ליפול".

הרפורמה הרגולטורית שנוסחה בקונגרס האמריקאי לא תביא לפירוקו מחדש של האוס אוף מורגן, אולם היא מזכירה ביתר שאת מדוע אנשים כמו ברנדייס היו חשובים כל כך ליצירתה של אחת האומות החופשיות הגדולות בתבל, ארצות הברית של אמריקה - מכיוון שתמיד יידרשו אנשים לעמוד מול האינטרסים של המעטים והחזקים.

מי היה ברנדייס? האם היה הומניסט חילוני או יהודי חם, ציוני שביסס את קשרי הידידות בין ישראל לארה"ב? אידיאליסט או פרגמטיסט? האם היה עורך דין ממולח שעשה לביתו עד שלא היה צריך יותר, או שופט עליון רודף שוויון וצדק? האם היה רק הסטודנט החכם ביותר בתולדות הרווארד, או מהפכן משפטי מרעיד ספים? כיצד היה האדם ששנא התערבות ממשלתית אחד התומכים החשובים בניו דיל של הנשיא תאודור רוזוולט? וכיצד אחד הלוחמים הגדולים במונופולים ובריכוזיות בכלכלה האמריקאית יצא נגד אקטיביזם שיפוטי? האם אדם שהאמין באמיתות מוחלטות ובאי הפרדה בין החוק לבין המוסר, יכול להיחשב לאחד מהמאורות הגדולים של ההיסטוריה האמריקאית?

קשה לדמיין שפעם חי אדם שהיה כל הדברים הללו? ברנדייס, אחת הדמויות ההיסטוריות הנכבדות ביותר של ארה"ב במאה ה-20, היה איש כזה.

הוריו התנגדו לעבדות

לואיס דיוויד (דמביץ) ברנדייס נולד בלואיוויל, קנטקי, ב-1856 למשפחה יהודית חילונית. הוריו, אדולף ופרדריקה, היגרו מפראג לארה"ב ב-1850 בגל הראשון של הגירה יהודית מאירופה, התיישבו במערב התיכון של ארה"ב, במקום שהיה מרכז מסחר משגשג, ועסקו במסחר בדגנים. במלחמת האזרחים האמריקאית היתה קנטקי הדרומית שייכת לקונפדרציה המורדת, ומשפחת ברנדייס הליברלית היגרה זמנית לאינדיאנה, שהיתה שייכת לאיחוד מדינות הצפון, בין השאר בשל תמיכתה באיסור על העבדות - שהכעיסה את שכניהם בקנטקי.

ברנדייס, הצעיר בין ארבעת ילדי המשפחה, גדל במשפחה שחגגה את החגים הנוצריים והיהודיים בסגנון חילוני ביותר. הדת האמיתית בבית, לפי הביוגרפים של ברנדייס ולפי דברים שכתבו הוריו, היתה קרובה יותר להומניזם מערבי, תוך דגש על הקרבה עצמית לטובת הנזקקים. אחד האנשים המשפיעים ביותר על ברנדייס בילדותו היה דודו, יהודי אדוק יותר מהוריו בשם לואיס נפתלי דמביץ. בבגרותו שינה ברנדייס את שמו האמצעי מדיוויד לדמביץ לכבודו, ובעקבותיו נהפך לחבר בתנועה הציונית. בכתביו הזכיר ברנדייס כיצד חגג את השבת עם דודו: "דוד לואיס היה נוהג לומר כי השבת היא טעימה מגן העדן. ואני חשבתי, ועודני חושב, שעל פני האדמה אנו זקוקים לשבת היהודית-פוריטנית ללא מגבלותיה המדכאות".

ברנדייס סיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות בגיל 14, ובגיל 16 כבר זכה במדליית זהב מאוניברסיטת לואיוויל. בתקופה זאת עברה ארה"ב נסיגה כלכלית שהדאיגה את הוריו כל כך עד שהיגרו לגרמניה, שם השלים את חוק לימודיו. לאחר שלוש שנים חזרה משפחת ברנדייס לארה"ב, וברנדייס התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד בגיל 19.

שנותיו בהרווארד, לפי כתביו, היו מהמאושרות בחייו. אף שהקריאה המרובה החלישה את עיניו והוא נאלץ לשלם לסטודנטים אחרים כדי שיקראו לו את ספרי הלימוד, ברנדייס פרח בלימודי המשפטים, שבאותה תקופה עברו שינוי דיסציפלינרי, משיטות שינון לשיטות שהתבססו על התפלמסות ועל דיונים בתיאוריות משפטיות. הוא סיים את הרווארד בממוצע הציונים הגבוה ביותר בתולדות האוניברסיטה - ושיאו לא נשבר במהלך 80 השנים הבאות. כדי לקבל את התואר הראשון, שלפי חוק היה ניתן רק לבני 21, נדרשה האוניברסיטה לאשר באופן מיוחד להעניק לו את התואר למרות גילו הצעיר.

קאנו ולא יאכטה

ב-1878, בהיותו בן 22, התקבל ברנדייס לעבודה במשרד עורכי דין בסנט לואיס, ואולם תוך כמה חודשים פרש והקים משרד משלו בבוסטון עם חברו מהרווארד, סמואל וורן, שהיה שני לו בציונים. נדרשו לברנדייס כעשר שנות עבודה כדי להגיע לעצמאות כלכלית מוחלטת. השותפות עם וורן, בן למשפחת אצולה מניו אינגלנד, פתחה בפני המשרד דלתות לתיקים רבים בתחום המשפט המסחרי, ולקוחותיהם הראשונים היו אנשי עסקים מקומיים.

ואולם ברנדייס, שלא יכול היה להתעלם מהאנטישמיות הסמויה שאיפיינה את חוג "כחולי הדם" הפרוטסטנטים של בוסטון, התעניין יותר בחוקים הסוציאליים של מדינת מסצ'וסטס, שהיתה בין המתקדמות בתחום חוקי תעסוקת קטינים, זכויות נשים וחינוך ציבורי.

ברנדייס הכתיב שני תנאים ללקוחותיו כתנאי לקבלת תיקיהם: שיפעל ישירות מולם וללא מתווכים, ושיהיה יועץ לכל ענייניהם, במטרה למנוע תביעות, שביתות ומשברים אחרים באמצעות התנהלות נכונה. ברנדייס האמין כי ייעוץ אסטרטגי ללקוחות מחוץ לכותלי בית המשפט חשוב לא פחות מכישרון התדיינות, שבו הצטיין.

ברנדייס נודע גם כעורך דין שסירב לקחת תיקים שבהם לא האמין. הביוגרפים שלו מציינים כי היה נוהג לשכנע לקוחות שלא צדקו לשנות את דרכיהם, או שהיה מסרב לייצג אותם. למרות המוזרות הזו, הוא הצליח בעבודתו כל כך, שעד 1890 הוא זכה בעצמאות כלכלית מלאה. באותה שנה התפרסם מאמר שכתב עם שותפו וורן, והיה אחד המאמרים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של החוק האמריקאי: "הזכות לפרטיות". המאמר, שפורסם ב"הרווארד לואו ריוויו", נהפך לנדבך חשוב בזכויות הפרט בארה"ב.

באותה שנה שבה פורסם המאמר, התארס ברנדייס - שלדברי הביוגרפים שלו היה עסוק מכדי לחזר אחרי נשים ולכן נישא בגיל המאוחר יחסית 34 - לאליס גולדמארק. הזוג נישא תוך שנה ונולדו לו שתי בנות תוך חמש שנים.

חייו של ברנדייס עם אשתו היו צנועים יחסית לבני החברה שבה חיו. היה להם בית בביקון היל, שכונה נחשבת בבוסטון, ומאוחר יותר רכשו בית נופש בדדהאם, שם נהג ברנדייס לשוט בקאנו, בניגוד לבני מעמדו החברתי שהיו נוהגים להפליג ביאכטות לחופי ניו אינגלנד. אשתו של ברנדייס חלתה זמן קצר אחרי שנישאו, וסבלה מבריאות רופפת במשך שנים. ברנדייס והיא ראו את עצמם כנשמות תאומות. בהיעדרו מהבית היה שולח לאשתו ולבנותיו מכתבים מדי יום.

המציא את התדריך המשפטי

לאחר ששותפו וורן פרש ב-1889, ניהל ברנדייס את המשרד עם שניים מעמיתיו, שנהפכו ב-1897 לשותפים במשרד ברנדייס, דנבאר ונאטר. משצבר די הון כדי להבטיח את מצבה הכלכלי של משפחתו, הוא החל לעסוק יותר ויותר בענייני הציבור, ולייצג לקוחות בתיקים שבהם טובת הציבור עמדה מול "האינטרסים", כפי שכינה את האוליגרכיה ואת אצולת הממון של ארה"ב. בשנות ה-90 של המאה ה-19 פתח ברנדייס ברצף של מאבקים משפטיים שהפכו אותו לאחד מהגורמים מחוללי השינוי הגדולים במערכת היחסים בין אזרחי ארה"ב לבין הממסד התאגידי.

ניצחונו הבולט הראשון היה ב-1891, בקרב נגד חוקי האלכוהול של מדינת מסצ'וסטס, שפגעו בזכויות הסוחרים. ברנדייס נאבק למתן את הדרישות המופרזות של החוק. לדבריו, שינוי החוק "יאפשר במחי יד לשלול מסוחרי האלכוהול את התמריץ להפר את החוק ולנהוג בשחיתות במתן שוחד לפוליטיקאים של המדינה".

שלוש שנים אחרי כן ייצג ברנדייס נדבנית בשם אליס לינקולן שפעלה לטובת העניים, בתביעה לחקור את התנאים הקשים בבתי מחסה לעניים בבוסטון. כתוצאה מהדיונים המשפטיים התבצע ארגון מחדש של יישום הסעד לעניים.

אחד הקרבות הציבוריים הראשונים שאליהם יצא ברנדייס היה הגנה על הצרכנים בבוסטון מפני מונופול הרכבת העילית בעיר. ברנדייס הגיש ב-1897 עתירה נגד מתן זיכיון בלעדי לחברה פרטית בשם בוסטון אלווייטד (Boston Elevated) להפעלת קווי רכבת מסוימים למשך 25 שנה, עם הגנה מפני הדרישה להוריד את תעריף הנסיעה. ברנדייס טען כי החוזה שנחתם בין המדינה לזכיין מקריב את האינטרסים של הציבור לטובת תאגיד יחיד. עתירתו הוגשה בשלב מאוחר מכדי שאפשר יהיה למנוע את חתימת החוזה, והוא הפסיד בקרב זה.

כל ההתייחסות לעניין אינטל כאן הוא לא לעניין.