המדינה והחרדים - מי מממן את מי?
"עלוקות", פרזיטים", "מוצצי דם", "עושקי הקופה הציבורית" - תארים אלו מעניקים רבים מאזרחי המדינה לציבור החרדי. "במדינת ישראל מתפתחים שני מגזרים עיקריים", מטיפים בציניות פוליטיקאים ותקשורתנים, "המגזר החילוני והד"ל, שהוא העובד, משקיע ותורם למדינה, ולעומתו המגזר החרדי שהוא המקבל, הבטלן והנהנה מיגיע כפיו של זולתו".
גם בקרב המחנה החרדי ישנה מבוכה כאשר מתמודדים עם נושא זה. רבים סבורים בליבם, כי אכן הציבור החרדי נהנה מן המדינה שלא בצדק. האמנם? הגיעה העת לבחון את הדברים אל מול הנתונים, ולהזים בכך כמה אקסיומות "יצוקות מבטון".
פאטה מורגנה
לפני מספר שנים פורסמה בעיתון "הארץ" סדרת כתבות של הכתב שחר אילן. הכותרת היתה: "הסל לאברך - 17,000 ₪". מי שקרא את תוכן המאמר באופן ביקורתי נוכח בעיוות הזועק מכל מלה שבו. בתחקירו כלל אילן משפחה בת 12 נפשות, שכל ילדיה מתחת לגיל 18, שניים מילדיה בפנימיה והבעל והאשה אינם עובדים (בדיוק כך נראית משפחה חרדית רגילה, לא?...). קצבת הילדים בתחשיב זה היא 4,500 ₪ (במחירי אז...), תמיכה בפנימיה בסך 3,100 ₪, 1,000 ₪ הבטחת הכנסה לאשה, 650 ₪ מילגת כולל. ס"ה 9250. איך הגענו ל-17,000? אה, שכחנו. עוד 1000 ₪ הנחות במס בריאות ובארנונה. הגענו כבר לכ-10,000 ₪. עכשיו הופכים את הסכום לברוטו, כלומר מוסיפים עליו ביטוח לאומי ומס הכנסה שמשלם מי שמקבל משכורת כזו, והנה, הוקוס פוקוס, 17,000 ₪.
הבדיחה האחרונה הזו, של גילום הסכום לברוטו, היא אוולת מוחלטת, שאין צורך אפילו לפרט ולהאריך בעניינה, אך בקלות ניתן גם להפריך את הסכום של 10,000 ₪ "נטו" שמקבלת משפחה חרדית "רגילה", לפי שחר אילן.
ראשית, כל הסכומים שבתחשיב זה אינם מיוחדים לציבור החרדי (למעט 650 ₪ מילגת משרד הדתות). רבות הן המשפחות החילוניות שנהנות מהקצבות כדוגמת אלו. בפרט התקציבים הניתנים לפנימיות עד גיל 18, ניתנים ברובם לבתי ספר חקלאיים חילוניים, ולישיבות תיכוניות ואולפנות של המפד"ל.
זאת ועוד, במרבית המשפחות החרדיות אחד מבני הזוג עובד, ובמעט מאוד משפחות נשלחים הילדים לפנימיות, מה שהופך את הסעיפים הללו בתחשיב ללא רלוונטיים ביחס לרוב החרדים. יש להתפלא על שחר אילן, שלא ערך את התחשיב למשפחה בת עשרים ילדים, שאחד מהם נפגע בתאונת דרכים. כך הוא היה מגיע לכ-30,000 ₪, עוד לפני הברוטו...
מאידך אם נשקלל את ההטבות הניתנות לאזרח חילוני, אשר בהם אין לחרדי דריסת רגל, נגיע למשכורות עתק שמקבל הציבור החילוני (וזאת "רק" על 2 ילדים, במקרה הטוב...). די אם נזכיר פעילויות וחוגים במתנ"סים, חוגי העשרה מגוונים, סבסוד של תיאטרונים ובתי קולנוע, סבסוד של ספורט ופעילויות "תרבות" שונות ומשונות.
פרורים מן העוגה
אין אפשרות במסגרת זו, לפרט את כל הסעיפים בהם מקופח הציבור החרדי בקביעות. אף על פי כן, נתמקד במספר דוגמאות:
תחום חינוך הילדים הוא ה"בייבי" של החרדים, ודווקא בו מקופחים החרדים ללא כל פרופורציה. נתחיל בבינוי: במגזר החילוני נפתח בית ספר, רק לאחר שהוקם מבנה כשיר וראוי לייעודו. במגזר החרדי אין שום קשר בין מספר התלמידים למספר הכיתות. כך זה בגני הילדים, וכך בבתי הספר. כך זה במספר חדרי השיעורים בישיבות לצעירים, וכך בתיכונים ובסמינרים החרדיים.
אפליה זו גורמת לייקור סעיף החינוך אצל החרדים, שכן פעמים רבות נאלץ המוסד החינוכי לשכור מבנה, ולגלגל את עלות השכירות על הורי התלמידים.
סעיף חשוב נוסף הוא החינוך הלא פורמלי, הכולל מתנס"ים, מועדונים, שירותים פסיכולוגיים, חינוך למגמות שונות, חינוך מבוגרים ועוד. שלא לדבר על סעיפים זוללי כספים, כמו הטלוויזיה החינוכית, שאין החרדים נהנים ממנה בגרוש.
הישיבות והאוניברסיטאות
טענה המושמעת ללא הרף היא תקצוב הישיבות. "האוצר העביר 100 מיליון ₪ לישיבות", זועקת כותרת בעיתון, וגורמת לרוגז אצל האזרח החילוני הקטן, שלא יודע שסכום זה הוא 0.3 פרומיל מתקציב המדינה. מאידך, כשנבדוק סכום זה אל מול הסכומים המוענקים לאוניברסיטאות, נבחין בפער העצום שבין החרדים לבין החילוניים.
הנה למשל אוניברסיטת תל אביב הנתונה בגרעון של כ-200 מיליון ₪. למרות זאת נהנים בכיריה ממשכורות עתק. כך לדוגמא, עלות שכרו של הפרופ' איתמר רבינוביץ, נשיא האוניברסיטה, היתה בשנת 2001 - 64,509 ₪ לחודש!!! לתשעה בכירים נוספים שילמו עלות שכר של למעלה מ-60,000 ₪ לחודש. אחד עשר בכירים נוספים "הסתפקו במועט", וקיבלו יותר מ-50,000 ₪ לאחד. עוד 51 עובדים, השתכרו בין 40,000 ל-50,000 ₪ לחודש.
באוניברסיטת חיפה, הסתכמה העלות הכוללת של שכר הנשיא, יהודה חיות, 71,758 ₪. שני סגניו קיבלו "רק" 64,200 שקלים. סכומים דומים נרשמו גם בטכניון ובאוניברסיטה העברית.
חישוב קצר מלמד, שמשכורת של עובד בכיר אחד באוניברסיטה, שווה למימון הניתן מהמדינה לישיבה בת 100 בחורים, או לכולל בן 80 אברכים. נציין עוד, שהמדינה אינה מממנת בשקל את שכר ראשי הישיבות והר"מים, אלא מעבירה תקצוב עבור מספר התלמידים.
זה באשר למשכורתם של הפרופסורים והמרצים, ומה באשר ליחס בין התמיכה הממשלתית בסטודנטים לתמיכה בבחורי הישיבות?
ובכן, מדוח של חברת "דן אנד ברדסטריט" (D&B), שהתפרסמו במרץ 2003, עולה כי תקציב המדינה מממן כל סטודנט באוניברסיטאות בסכומים שבין 500 ל-800 $ מדי חודש (תלוי באיזו אוניברסיטה מדובר). לעומת זאת, תקציב המדינה לבחור ישיבה הוא כ-115 $, ולאברך כולל כ-142 $! היחס שבין הסכומים הנ"ל, הוא כשבע לאחד!
וזאת תורת הקיפוח
איך באמת מתרחש העושק הזה? המוקש טמון במילה המרשימה "קריטריונים שוויוניים". "מה אפשר לעשות", אומרים פקידי האוצר בצדקנות, "אם רק הייתם עומדים בקריטריונים, הייתם מקבלים תקציבים רבים ללא כל בעיה".
אכן, אלא שהבעיה היא, שהקריטריונים ה"שוויוניים", תפורים מראש על פי מידותיהם של המוסדות החילוניים. קריטריונים נבנים ומנוסחים ע"י בעלי ענין ולצרכים מסויימים. יושב לו שר ממפלגת העבודה, מגדיר קריטריונים מסויימים, שלמרבה הפלא מתאימים למוסדותיה של מפלגת העבודה. אחרי הבחירות, בא השר מן הליכוד, מטיב את משקפיו, ובונה ניסוח שמתאים ככפפה ליד, למוסדות המקורבים למפלגתו.
לדוגמא, פעם היה סעיף שתקצב את כל תנועות הנוער באשר הן. יום בהיר אחד החליט שר החינוך, כי לא יתכן שתנועות נוער שאינן ציוניות, יקבלו תקציבים כתנועות נוער ציוניות. אמר ועשה ושינה את הקריטריון. "מעתה ואילך", הצהיר בחגיגיות, "יתוקצבו רק תנועות נוער ציוניות".
וכאן הבן שואל: מהו ההגיון בתקצוב בלעדי לתנועות ציוניות? האם החרדים אינם משלמים מיסים כשאר אזרחי המדינה? מדוע יש לשלול מהמוני ילדים תקציבים המגיעים להם ביושר, בגלל הגדרה כזו או אחרת?!
דוגמא נוספת, תיכון חילוני מתוקצב ע"פ סעיפים של "מעבדה", "חדר מחשבים", "אולם מוזיקה" ומה לא. מה לעשות שבישיבות לצעירים, במקום המעבדה ישנו אוצר הספרים, ואת חדרי המחשבים מחליפים חדרי השיעורים. "הקריטריון מוגדר ומנוסח מראש, וממש מצער שאינכם עונים עליו" מהמהם הפקיד במשרד החינוך...
דוגמא שערורייתית נוספת, הוא החינוך ההתיישבותי, המזרים סכומי עתק לבתי ספר בקיבוצים ובמושבים ולישיבות תיכוניות מסויימות של המפד"ל. "למה בעצם שלא נקבל מליונים?", שואלים את עצמם הקיבוצים התרים אחר תוספת תקציבית, וממחשבה למעשה, חיש קל נשתלים להם חסה וצנון בשדה הסמוך לבית הספר. השלב הבא הוא תליית שלטי פרסום ברחבי הארץ, בהם נקרא כל בחור וטוב לבוא ולהסתופף תחת כנפי האידיאולוגיה החקלאית מיובלת הידיים.
התוצאה? ביזנס טוב. 60,000 תלמידים בחינוך ההתיישבותי, מקבלים תקציב של 2 מליארד ומאתיים חמישים מליון ₪. זאת לעומת 160,000 תלמידים בחינוך העצמאי המתוקצבים ב-750 מליון ₪. נחסוך לכם את חישוב היחס שבין הסכומים, ונגלה שהחרדי מקבל אחד חלקי שמונה (!) מהתלמיד העודר בערוגות הקיבוצים. ללמדך שחסה וצנון הם שמות קוד למכרה יהלומים.
"מיהו פרודוקטיבי?"
"הכל טוב ויפה", יגיד החילוני המוסת, "אבל מגזר שלא משתייך למעגל העבודה, וחמור יותר - לא משלם מיסים, מוטב שישב בשקט ולא יעשוק את קופת המדינה". האמנם? האם החרדים מצויים מחוץ למעגל העבודה? האם מדובר בציבור שאינו פרודוקטיבי?
הבה נתמקד בעובדות ובמספרים: בארץ ישנם כ-400,000 - 500,000 חרדים. כמות האברכים מגיעה בקושי ל-40,000. חרדים רבים שאינם אברכים עובדים לפרנסתם, ובניגוד להשמצות, משתייכים למעגל העבודה היצרני. ניתן למצוא חרדים בכל המקצועות: קבלנים, עורכי דין, סוחרים, ועוד. ניתן למצוא אפילו רופאים חרדים. חרדים רבים עוסקים בענפי מסחר המיועדים לייצוא, כגון: יהלומים, אתרוגים, תשמישי קדושה וכד', דבר המכניס כסף זר רב לקופת המדינה.
גם בקרב מרבית משפחות האברכים, האשה יוצאת לעבוד והיא המפרנס העיקרי. "ההסכם הפנימי" בין בני הזוג, לפיו האשה תעבוד והבעל ילמד, אינו אמור להיות מעניינו של איש. העיקר הוא שיש מפרנס במשפחה.
טענת הפרודוקטיביות מקוממת לכשעצמה. כאשר בוחנים מקרוב את מגוון בעלי המקצועות במגזרים האחרים שבמדינה, מגלים גם כאלו שאינם חברים בהסתדרות התעשיינים. האם טומי לפיד, שהיה עיתונאי כל ימיו, תרם תרומה יצרנית ממשית למשק הישראלי?
יש מקום לבחון את המקצועות הנלמדים באוניברסיטה. האם כולם פרודוקטיביים? רבים מהלימודים אינם בעלי משמעות כלכלית. החוג לאשורית עתיקה באוניברסיטה העברית לא יתרום מאומה לצמיחה במשק, וגם לא החוג לארכיאולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה.
חרדים ומיסים
הטענה הקשה מכולם היא ההשתמטות מתשלום מיסים. האם אכן נושאים החילוניים לבדם בנטל המס?
ובכן, הכנסות אוצר המדינה מתקבלות ממיסים ישירים כמס הכנסה, וממיסים עקיפים כמע"מ, מכס וכד'. בשנה האחרונה הכריע המע"מ את הכף, ומשקלו בהכנסות המדינה היה למעלה מ-50%.
חלקם של החרדים בתשלומי המע"מ לא נופל מחלקם של החילוניים ואפילו עולה עליהם. לא רק באופן יחסי, אלא אף באופן מוחלט. זאת משום שסל הקניות של החרדי הממוצע מכיל כמות מוצרים המכפילה פי כמה וכמה את סל המוצרים של החילוני. למרות שהחילוני צורך מוצרי יוקרה, שסכום המע"מ המתקבל מהם הוא גבוה, אך הכמויות העצומות שהחרדים רוכשים ממוצרי הצריכה הפשוטים (יחסית), מקזזים סכומים אלו. מלבד זאת, גם בקרב החילוניים ישנם רבים המשתייכים לעשירונים נמוכים, אשר צורכים בעיקר מוצרי יסוד, ואיש אינו מלין עליהם שחלקם בנטל המס הוא נמוך ולא משמעותי.
ומה באשר למס הישיר? ובכן, חמשת העשירונים התחתונים לא מגיעים ברובם לסף המס. מחמשת העשירונים העליונים, נושא העשירון העליון חלק של כ-73%, העשירונים התשיעי והשמיני נושאים בחלק של כ-15%, והשאר מוטל על העשירונים הששי והשביעי. חלקם של החרדים בעשירון העליון אינו נופל מחלקם היחסי באוכלוסיה, ואפילו יותר. גם בשאר העשירונים, נשאר היחס המקביל.
סעיף נכבד המזרים כספים לקופת המדינה, הוא המסים הישירים והעקיפים הנגבים בקניית דירות. חלקם של החרדים בקניית דירות הוא עצום, וגבוה הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה. יש לזכור כי החרדי רוכש דירות לששת, שבעת, ואפילו עשרת ילדיו, ומכל דירה מקבלת המדינה את ליטרת הבשר שלה, ע"י המיסים הכבדים הקבועים בחוק.
נתון נוסף עליו יש לתת את הדעת, הוא התרומה החרדית להגדלת הצמיחה במשק. בעוד שהחילוני משתדל לרכוש מוצרים תוצרת חו"ל, כסמל סטאטוס ויוקרה, הרי שהחרדי, שיכולותיו מעטות יותר (וגם אינו מייחס משמעות חשובה ל"יוקרה"), מעדיף לקנות מוצרי "כחול לבן", ובכך מחזק את התעשייה המקומית ומביא לצמיחה במשק.
ילדים הם ברכה
רבים מהמשמיצים את הציבור החרדי, מלינים על ריבוי הילדים הנולדים בו. ובכן, לפני כל הטיעונים הכלכליים וההוכחות המספריות, יש מקום לערער על הטענה כי "ריבוי ילדים הוא נטל למדינה". כאן בא לידי ביטוי הפולמוס האידיאולוגי בין הכלכלנים, האם יש לשאוף למדינה בנוסחה הקיצונית של מילטון פרידמן, שתנוהל כחברה כלכלית לכל דבר? האם יש לבחון כל אפיק אליו זורמים כספים במדד של רווחיות? אם כך, לצד הקיצוץ בהוצאות על גידול ילדים, יש להפסיק את ההקצבות העצומות לענף החקלאות, שאיננה רווחית בעידן המודרני הפתוח לייבוא מכל העולם. יש לבטל את תקציבי ה"תרבות" כתאטרון ואופרה (אם הם רווחיים שיממנו את עצמם). יש לבחון היטב את נושא שירות הבנות בצבא, אשר לרבים הוא חשוב אידיאולוגית, אך הוא כרוך בהוצאת סכומי עתק, אשר אינם מחזירים את עצמם. יש לעקור את כל ההתנחלויות זוללות הכספים.
אלא שכל אחד מבין, שמדינה אינה חברה כלכלית, וחלק מתקציבה מופנה למטרות אידיאולוגיות, כגון אלו שהוצגו לעיל. אם כך, אין מקום לתלונה על הציבור החרדי, הסבור, אידיאולוגית, שיש להביא ילדים רבים לעולם.
גם מבחינה כלכלית, אין בסיס לטענה הנ"ל. ראשית, כבר הוכחנו שילדים מגבירים צריכה וצמיחה. עשרת הדירות שהחרדי קונה לילדיו, מכניסות למדינה פי עשר מהדירה שהזוג החילוני הממוצע קונה לעצמו. זאת מלבד סל הקניות החודשי, שככל שיש יותר ילדים, הוא יותר גדול, כפי שכבר נכתב לעיל. בנוסף לכך, ככל שיש יותר תושבים במדינה, עולה חוסנה הכלכלי, מה שנקרא בלשון הכלכלה "הון אנושי". אין מקום איפוא לטענות על ריבוי הילודה בציבור החרדי, אלא אם כן עומדות מאחריהן הכוונה והרצון לראות ציבור זה כלה ונעלם מעל פני האדמה.
תרומות נוספות
תרומה מפליגה אותה תורם הציבור החרדי למדינה, היא הכנסת מטבע זר. המדינה מעוניינת בהשקעות מחו"ל, והיא זקוקה להן כאוויר לנשימה, אלא שהמדינה הפכה ליעד מסוכן למשקיעים והם נמנעים מלהשקיע בה. מלבד החרדים. המשקיעים החרדים מחו"ל, הרואים את ארץ ישראל שלא דרך משקפי הדיבידנדים, ממשיכים להגיע ארצה ולרכוש נכסים ודירות.
בעקבות המצב הבטחוני והכלכלי, נמנעים סטודנטים מחו"ל להגיע ארצה. למותר לציין, שתלמידי ישיבות רבים ממשיכים להגיע ללמוד בישיבות בארץ. דבר זה, מכניס כסף זר רב למדינה, ומזרים דם חדש לכלכלה המקומית.
גם תיירים נמנעים להגיע ארצה בתקופה האחרונה. התיירים החרדים הם כמעט היחידים שעדיין ממשיכים להגיע, ובכך הם תורמים רבות למדינה. גם בני משפחה של תלמידי חו"ל, מגיעים לעיתים לבקרם, ותורמים בכך כנ"ל.
גם בנושא תיירות הפנים תורם החרדי למדינה הרבה יותר מן החילוני. הרגלי הנופש של החילוני מובילים אותו לטורקיה, נפאל, אירופה או דרום אמריקה. רווחי הישראלים מושקעים במלונות ובאתרי נופש ברחבי העולם. לעומת זאת, הציבור החרדי נמנע עקרונית מלצאת את גבולות הארץ (שלא לצורך חיוני), ונוהג לנפוש ברחבי המדינה. יעידו על כך הקיבוצים והמושבים, אשר רבים מהם ביקשו הכשרים מהודרים, כדי שיוכלו למשוך את הציבור החרדי לנפוש אצלם.
אפיק נוסף המכניס מטבע זר לארץ, הן התרומות מחו"ל. ישיבה ממוצעת וכולל ממוצע, נתמכים בדרך כלל בתרומות רבות מנדבני חו"ל. הכסף הנכנס נשאר בארץ ומושקע בה. משיקול "כלכלי נטו", כדאי למדינה להשקיע את התקציב המועט של תמיכה בישיבות, ולקבל בתמורה כפל כפליים של מטבע זר המוזרם למערכת הכלכלית. "כסף מחוץ למערכת" הוא בסיסה של כל כלכלה מקומית, שהרי "אין הבור מתמלא מחולייתו". לכן משקיעה כל מדינה בייצוא ובתיירות וכד'.
מדוע מבין כל חילוני, שכדאי להשקיע כסף בענף המלונאות, כדי שיגרום בכך כניסת מטבע זר, והוא מתנגד בכל תוקף לסיוע לישיבות, למרות שהן כמעט היחידות המתמידות יבוא מטבע זר גם בתקופת מיתון?!
מחיר החסד
השנים האחרונות הביאו לקידמת הבמה את המתנדבים החרדים ואת ארגוני החסד. הפיגועים הקשים שהיו בשיאה של האיתיפאדה, לצד המצב הכלכלי הקשה במדינה, המחישו לכולם את תרומתם האדירה של ארגוני החסד השונים, שרובם המכריע חרדיים.
נראה שלמדינת ישראל אין שמץ של מושג, לגבי הסכומים האדירים הנחסכים למדינה כתוצאה מפעילותם של הארגונים הנ"ל. באופן עקרוני, כל פעילויות ארגוני החסד, צריכים היו להיות מוטלים על שירותי הבריאות, הרווחה ועוד ועוד.
ננסה לבחון פלח קטן מתרומתו של ארגון המתנדבים החרדי העצום "עזר מציון".
ובכן, המאגר לתורמי מח עצם פוטנציאלים של עזר מציון, הוא המאגר הגדול במדינה. לשם השוואה, במאגר בית החולים הדסה ישנן 18,000 דגימות, בעוד של"עזר מציון" ישנן 160,000 דגימות. המדינה מכירה בנחיצותו הקריטית של בנק מח העצם, ולמרות זאת אינה מממנת אותו בשקל עלוב אחד. יש לזכור שמאגר זה משרת את כל תושבי המדינה, ושזהו שירות בריאות חיוני, שהמדינה היא זו שהיתה צריכה להקים ולממן אותו. עלות ההפעלה השוטפת של בנק זה, מגיעה לשמונה מיליון ₪ בשנה. מלבד זאת, מבצעי התרמת מח עצם הנעשים מדי פעם, עולים ג"כ מליוני שקלים (עלות בדיקה ראשונית כ-180 ₪. אם ישנה התאמה מסויימת יש צורך בבדיקות נוספות יקרות יותר). כל ההוצאות הנ"ל מוטלות אך ורק על מנהלי עזר מציון!
האמבולנסים של עזר מציון מעבירים חולים מבתיהם לבתי החולים וחזרה, לשם קבלת טיפולים שונים שאינם טעונים אשפוז. עלות פעילות זו בשנה היא 6 מיליון ₪. ה"מדור לילד" מספק מגוון שירותים עצום, החוסך לקופת המדינה סכומי עתק בשנה.
בהוסטל "אורנית" לילדים חולי סרטן והוריהם, נהנים כלל הילדים החולים בארץ, חילוניים כחרדים. את חצי מליון הארוחות שמספקת "עזר מציון" מדי שנה, סועדים כלל תושבי המדינה, חרדים, דתיים, חילוניים.
ארגון חרדי נוסף, כנראה המפורסם שבהם, הוא "יד שרה". המכון לפריון עבודה בדק ומצא, כי ארגון "יד שרה" חוסך למדינה 220 מליון דולר בשנה, רק בסעיף ימי אשפוז!!! הארגון זכה בפרס קפלן, הניתן לחברות מסחריות, עסקים או יזמים על חסכון כלכלי!
ארגוני החסד נוסדים ומנוהלים ע"י החרדים, אך מעניקים שירות שווה לכל אזרח במדינה. מי שיבקר למשל, במחנה הנופש לילדים נפגעי טרור של ארגון המתנדבים "לב מלכה", יוכל להווכח בכך במו עיניו. תקציב הארגון מגיע מדי שנה ל-12,000,000 ₪. המדינה תורמת לארגון זה 220,000 ₪, במקרה הטוב.
ולא סקרנו את פעילותם המופלאה של ארגוני החסד "יד אליעזר", ו"חסדי נעמי", החוסכים לקופת המדינה הון עתק. שרותי הרווחה מודים, כי ללא בתי התמחוי "חסדי יוסף", "מאיר פנים" ועוד, המאכילים המוני רעבים, וללא ארגוני החסד הנוספים, היו מגיעים המוני אדם ללשכות הרווחה ומבקשים סיוע. החרדים "הפרזיטים" מקדישים את עצמם, כספם וזמנם, ומסייעים לכל פונה ופונה!
גם התרומות אותן מגייסים ארגוני החסד בחו"ל, מכניסים מטבע זר לקופת המדינה, ותורמים לכלכלתה.
מנגד, ראוי היה לערוך חשבון אמיתי על עלות הציבור החילוני למדינה. תקציב השב"ס ובתי הכלא, תוכניות הגמילה מסמים והפרוייקטים למניעת אלימות, מיועדים כמעט רק לציבור החילוני. החרדים, ב"ה, אינם "נהנים" מתקציבים אלו. מצד שני, מיסי הציבור החרדי מממנים את פעילויות הספורט, ה"תרבות" והאמנות, מהם לא נהנה ציבור זה אפילו באלפית האחוז!
לסיום
האמנם החלידה מערכת ההסתה המשומנת של התקשורת והפוליטיקאים, גם את ההגונים שבקרב החילוניים? ראוי לכל מוסת לערוך חשבון נפש וחשבון כלכלי, ולענות באומץ על השאלה: האם התרומה היא חד סטרית, ואם כן לאיזה כיוון?
