אז מי מממן את מי?

על ציניותך אמר איוב "הן כגבינה תקפיאיני"

ייתכן שאתה לא עסקת בשאלת המס, אבל האשכול עסק בשאלה זו, והמס בהחלט מודד.

אכן, כשאנשים קונים גבינה, הם מפרנסים את החברה המייצרת והמשווקת. מה לעשות. כתבת שצריכת גבינה זה אומר שהם מקבלים. אבל לא כתבת שצריכת גבינה זה אומר שהם נותנים – נותנים כסף, למוכר, ולקופאית, ולמנהל החנות, ולמנקה של החנות, ולנהג של המשאית, ולעובדי תנובה.

הייצור, והצריכה, שניהם מישורים של תרומה. מי שעשיר משום שקיבל את הכסף מסבתא שלו בחו"ל, וצורך הרבה – תורם מסים למדינה, ומפרנס חברות יצרניות או גופים משווקים, גם אם הוא לא מייצר כלום. וכן מי שמייצר הרבה – תורם למדינה מסים, ומפרנס אנשים שמשווקים את תוצרתו. גם אם הוא לא צורך כלום.

אלו שני ענפים של תרומה.

הנקודה עליה דיברתי לעיל היא בצריכה, הצריכה החרדית היא בין השאר ממוקדת בפלחי שוק מסויימים, ומעניקה להם יציבות. לכן הגם שתרומתם מעוטה ביחס למספרם, כי הם יותר עניים, יש בה תרומה יחודית של יציבות פלחי שוק מסויימים.

אתה טענת עוד שבתחום הייצור, חרדי מייצר לחרדים, יותר מאשר חילוני לחילוניים. ובכך איני בטוח כלל. העובדה שהבאת לזכות טיעונך שיש פחות חרדים במקצועות המיועדים לכולם כמו רופאים, נגרמת קודם כל מהעובדה שחרדים פחות עובדים. על זה אין ויכוח שיש בקרב החרדים אחוז גדול שאינו עובד. והדיון צריך להיות על החלק שעובד, האם הוא תורם כאחד האדם, או שגם בזה הוא בוחר לשרת רק חרדים. (מלבד זאת מקצוע כמו רפואה קשה מאד להשתלבות חרדים שכן הוא מצריך הרבה מאד שנות לימוד).

ועל זה טענתי 1) בתחום הייצור כפשוטו ברור שזה לא נכון, כשחרדי מייצר מוצר מסויים השיווק משווק אותו בכל מקום. ובתחום השירות, כל אחד משרת את האיזור שלו בין אם הוא חילוני בין אם הוא דתי. בתחום זה החלוקה שלהם באוכלוסיה היא כפי מספרם (לא כפי מספר החרדים באוכלוסיה, אלא כפי מספר החרדים העובדים באוכלוסיה). ואני מוסיף: 2) כשם שיש מקצועות חרדיים של סופרי סת"ם וכדו', יש הרבה יותר מקצועות חילוניים של שחקנים, עורכי מגזיני אפנה, תקשורת, חינוך חילוני, ועוד תחומים רבים שהחרדים לא צורכים את שירותם. ייתכן שכשם שחצי מהחרדים העובדים עובדים בעבודה מגדרית חרדית, כך חצי מהחילונים העובדים עובדים בעבודה מגדרית חילונית.

לכן לפי הבנתי, ככל שיש אחוז חרדי עובד, הוא תורם לחברה בדיוק כמו האחוז החילוני העובד, גם מבלי קשר לתחום המס. אלא בתחום הייצור והשיווק, המספק פרנסה לאחרים.

גם אם נניח שהחרדים היו מפרנסים רק חרדים, ומפקחים על כך שכל אחוז ריוח מעבודה חרדית יגיע רק לכיס חרדי. בסופו של דבר מן הכיס החרדי הכסף יגיע ליצרנים ומשווקים חילוניים, ויפרנס אותם. כי מי שירויח יותר יצרוך יותר.

אתה לאורך כל הדיון מדבר על תרומה במובן של ייצור נטו, עצם זה שאני מביא לך גבינה, ואתה משלם כסף ולוקח אותה, ולכן תרמתי לך, כי יש לך גבינה. אני רואה בזה נושא שולי, למרות שמבלי מוצרים אי אפשר להתקיים. היצרן מרויח עלי, ולא תורם לי, הוא משרת אותי. ולכן אתה מדבר על שירות. אבל על השירות הזה אני משלם טבין ותקילין ואף משאיר לו ריוח. אני זה שמפרנס אותו עקב הצריכה.

ובקיצור: הצגת כאן פרדוקס, כיצד ניתן לומר שגם יצור וגם צריכה תורמים? התשובה היא: למדינה אכן שתיהם תורמים, על ידי מסים, ולחברה שתיהם תורמים כי גם גורמי הייצור וגם גורמי הצריכה, מפרנסים שורה של בני אדם הלוקחים אחוז מסויים. אבל ההגדרה הבסיסית קובעת כי הצריכה היא התורמת העיקרית, שכן היצרן לוקח כסף מאחרים על עבודתו, והצרכן משאיר כסף אצל אחרים על עבודתו. ולכן מבחינה כלכלית הצורך הוא זה שמחזיק את השוק. הוא מפרנס את העובדים, הוא הבוס של היצרנים.

זה לא משנה למה החרדים התיישבו ללמוד בהמוניהם. יכול להיות שהם לא יודעים למה. השאלה הנדונה כאן היא שאלת הנותן והמקבל. על שאלה זו ניתן להשיב שהציבור החרדי מקבל הרבה יותר ממה שהוא נותן, אך ניתן להשיב שהוא נותן הרבה יותר ממה שהוא מקבל. על זה אמרו חז"ל: "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". התורה היא זו שמקיימת את העולם בכלל, ואת העם היהודי בפרט. לולי התורה ולומדיה יִכלה העם היהודי, בצורה זו או אחרת.

אם , כטענתך, "אצל החרדי הטיפוסי הגישה לחברה הכללית היא של בוז, שנאה וציניות", אין זה נובע ממה שכתבתי. זה נובע מעוינות בסיסית ששורשיה נעוצים במלחמות הדת והתרבות בעם היהודי, שהחלו בתקופת ההשכלה ונמשכות עד היום. החילונים, לצערנו, כקולקטיב, אינם מספקים לחרדים שום סיבה מיוחדת לאהוב אותם. למרות זאת, כאמור, אין זה משנה לשאלתנו: מי *באמת* מעניק למי יותר.

ובאשר לסיפורך על מלחמת לבנון, הדברים אינם מדויקים. אותו רב יצא נגד יוזמה שכל לומד תורה יאמץ חייל מסוים וילמד עבורו. הוא טען שיש בכך זילות הלימוד, משום שלימוד התורה של לומד אחד הלומד ברצינות, עשוי להועיל להרבה יותר מחייל אחד. הוא טען שבחורי הישיבות עלולים לקבל מכך הרגשה של יחס של אחד לאחד בין ההשתדלות הגשמית להשתדלות רוחנית, בשעה שאין זה כך. ייתכן שניתן להתווכח על כך, אך אינני רואה כאן "טרפוד בבוז". מאידך, ידוע שבמלחמת ששת הימים למדו בישיבת מיר במשמרות של 24 שעות ביממה, בניצוחו של מרן ר' חיים שמואלביץ.

תוקן על ידי מטפחתספרים ב- 08/06/2010 12:15:04