| נשלח ב-20/6/2010 13:34 |
 |
| |
ירוחם
בעבר דנו בפורום בשאלה מדוע עדים זוממים נענשים רק לפני שהתקיים העונש. העליתי אז את ההשערה כי הטעם הוא כזה: אם העדים המזימים באו רק לאחר קיום העונש, יש יותר סברה לא להאמין להם.
ארחיב. כוונתי כזו: מדוע בעצם שנאמין לעדים המזימים יותר מאשר לעדים הזוממים. זו כמובן השאלה הקלאסית, ויש לה שני פתרונות בשני כיוונים שונים.
הפתרון האחד הוא פורמלי, ומופיע כמדומה בטור. העדים המזימים אינם סותרים באופן ישיר את דברי הזוממים. הם מעידים על גופם. למה הדבר דומה, לכת עדים (2) שבאה לפסול את הכת הראשונה (1) מפני שהם פסולי עדות, כגון בעלי עבירה או פגומי יחס או כל דבר אחר. האחרונים יהיו נאמנים מפני שאין עדותם סותרת את הראשונה אלא רק משפיעה עליה בעקיפין.
הפתרון השני הוא אכן לקבוע שזו גזירת הכתוב, ואז נשארנו עם ספק בלתי מובן. ניתן אמנם לשער כי יש צד שהעדים האחרונים עדיפים. מדוע שיבואו שנים לשקר? אבל אותה שאלה ניתן להעלות לגבי הכת הראשונה.
ובכן, אנו מאמינים לכת השניה יותר מן הראשונה. אבל מתי? הבה נתבונן. נניח שאנו יודעים שיש כאן עדות מוזמת נגד הנאשם. האם נמתין להתפתחות המשפט, או שנזדרז להגיע מה שיותר מהר לבית הדין? מסתבר שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. ובכן, מדוע העדים המזימים אחרו להגיע עד לאחר שהתבצע העונש? (השאלה המתבקשת לגבי יוצאי דופן כגון שלא ידעו תידון לקמן). ניתן להבין שאדם דוחה את נסיעתו לבית הדין כדי לפסול עדים זוממים עד שיסדר את חובותיו האישיות (וכך מסתבר). אבל עד כמה? הרי לא יחכה עד לאחר ביצוע גזר הדין. לפיכך, אם כן המתין, רגלים לדבר שעדותו שלו היא שקרית. ועל כל פנים אין לה עדיפות על העדים שאותם הוא רוצה להפוך לזוממים.
מה עם המקרה שבו העדים המזימים לא ידעו על המשפט כלל עד לאחר שהיה מאוחר מדי? זה נראה מתבקש לשאול, אבל לא כל כך קשה לענות. ראשית, יתכן שזה יהיה יוצא דופן (וכמובן אין מי שכתב כן). שנית, אי אפשר לתת דברינו לשיעורים (פורמלית). שלישית, איך נברר אם ידעו או לא ידעו? (כמו בנימוק הקודם אבל עכשו יש סברה).
כל זה נכון לגבי דיני נפשות, שבהן אי אפשר להחזיר את הדין. אבל בדיני ממונות, כיון שאפשר להחזיר, הם נאמנים גם לאחר זמן. לא היה להם למהר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 14:19 |
|
| |
הרב מימוני
תורף דבריך היפים והנכונים כיום, שאינם בהכרח תואמים את המציאות שהיתה בתקופת הסנהדרין ןבתי הדין של כ"ג.
אז לא היתה סחבת בבתי הדין דיונים נמשכו ונגמרו בזמן קצר ביותר,
לא היה עינוי דין כמו היום- לפי הגמרא בסנהדרין הדיונים היו מתחילים ונגמרים בו ביום
כאמור בזמנם לא היתה טלויזיה רדיו טלפונים ויתד נאמן ולא כל אחד ידע מיד על הדיון בב"ד.
הרי אפילו בבא ההרוג ברגליו, יש מחלוקת אם העדים לוקין? הרי כאן אין את הנושא של העדים שאחרו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 14:42 |
|
| |
ירוחם,
ישנה גישה (כמדומני שמקורה בראשונים, אך אין בידי מקור מדויק) הגורסת כי משמים לא יאפשרו לאדם חף מפשע לההרג על לא עוול בכפו. אם הנאשם כבר נהרג, אות הוא שהיה חייב מיתה (אם לא על חטא זה אז על משהו אחר) וממילא אין להאשים את העדים הזוממים (שנתכוונו לבשר חזיר ועלה בידם טלה).
אני אינני חסיד של הסתכלות מעין זו, אך בפשטם של דברים אינני חושב שיש מקום להאשימם ברצח, גם אם יד העדים היתה בנאשם. מרגע שנגזר דינו בבית דין על פי כל הכללים, הרי הם מבצעים את פסק הדין כפי שהם צריכים. ידוע המעשה בשמעון בן שטח שעדים טפלו שקר על בנו, ולאחר שנגזר דינו הודו כי העידו שקר. שב"ש שלח את בנו להריגה משום ש"אינו חוזר ומגיד" - אין לעדים סמכות לחזור בהם. במלים אחרות, ההליך השיפוטי הוא אוטונומי וגם כאשר איננו צודק הוא מחייב (ונא לא לגלוש למסקנות אקטואליות בנושאים שעל הפרק). יתכן שהסיבה העמוקה לכך היא אותה גישה שהצגתי לעיל, ויתכן שמדובר בהכרח פורמלי שבלעדיו לא תיתכן סמכות לבית דין. כך או כך, מרגע שנגזר דינו של אדם למיתה, אין לבוא בתביעות למבצעי גזר הדין, גם אם הם יודעים שגזר הדין אינו מוצדק.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 15:06 |
|
| |
הגישה שאתה מדבר עליה מבוססת על הפסוק
תהלים פרק פב
א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט:
, והראשונים לומדים זאת כעין חומר שלא יכולה להיות כל טעות בבתי דין, יש המוסיפים כי זו הבטחת הבורא. אם נאמץ את הרעיו הזה. הרבה מהסוגיות וההלכות בש"ס ובפוסקים צריכות להמחק. ההלכה היא עם הדיין טעה בשיקול דעת הוא משלם מכיסו, והפסק בטל הרי בענייני העדים השהוזמו- ודאי הם שהטעו את בית הדין,
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 15:19 |
|
| |
אתה הולך צעד אחד מעבר למה שאני אמרתי, ומתוך כך מקשה קושיות. לא טענתי שבית דין אינם טועים, אלא שהקב"ה לא יתן לאדם למות "סתם" בגלל טעות שכזו, ואם מת - אות הוא שהיה מגיע לו למות. (זהו דין בקדושת החיים ולא דין בעיני הבדולח של בי"ד). בית דין יכולים לטעות (ומעשים בכל יום יוכיחו), ומי שגורם לטעות - עדים זוממים למשל - צריך לשאת בתוצאות. רק כאשר יש אומדנא שהתוצאה היתה מוצדקת (שהרי אחרת לא היו נותנים משמיא לאדם לההרג) אזי לא ניתן להעניש את העדים. זה עדיין לא אומר שאין כאן טעות, ובי"ד צריכים לשוב בתשובה שהרי מגלגלין חובה ע"י חייב וכו' וככל שדנים במעשה העבירה המסויים שנידון במקרה זה, כנראה האדם לא ביצע אותו. אך מכיוון שבחשבון שמיימי כולל אדם זה היה חייב מיתה (כפי שהוכיח סופו...), לא נבוא בתלונות אל העדים. כפי הנראה גם לא ניתן להם שלישי/ששי, אבל להאשימם ברצח אין צורך.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 15:31 |
|
| |
עציוני
הבאתי את המקור לדברי הראשונים שהבאת. בעניין אם יתכן טעות של הריגה בטעות על ידי בית דיו
הגמרא במכות ה,
אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג, אמר: קולי שלי הוא, תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע
|
|
|
|
|
