לצענערענע:
"
,"עצם החריגה מהנורמה מקבלת ערך נורמטיבי בחברה האנושית המעודדת מקוריות." נראה לי שכלל זה לא נכון כשמדובר בחברה החרדית.
"
הבנתי איפה נפלה פה הטעות בהבנה.
אני התכוונתי לומר
שבאותן חברות המעודדות מקוריות, החריגה מהנורמה היא למעשה הליכה בתלם. החברה החרדית כמובן אינה כזו. אי לכך בטלה קושייתך.
אילו הייתי רושם פסיק בין "האנושית" לבין "המעודדת" אזי הערתך הייתה במקום.
אבל אני מסכים שהטקסט עלול להדמות לדו-משמעי בנקודה זו - בייחוד אם שומעים אותו מפי מישהו המקריא אותו בע"פ - כמובן, הטון עלול לא להיות בהיר מספיק כדי להחליט לאיזו אחת משתי האפשרויות התכוונתי.
"
ככל שמחקרי המוח מתקדמים- רעיונות שהיו מקובלים בעבר כמוחלטים הולכים ומשתנים ואנחנו מבינים יותר ויותר עד כמה הבחירה החפשית היא אשליה.
"
1. אני לא חושב שיש אשליה כזו.
זו לא אשלייה אלא טעות בהשקפה שמנביעה טעות בפרשנות.
אפיקורוס, באחת האגרות שלו, כותב בצדק שאדם לא יכול לטעות באשר לעצם התמונה הנגלית למול עיניו. למשל, אם בחלומו הוא רואה מולו עץ אין הוא עוד טועה כשהוא (נגיד) אומר לעצמו: "נגלה לפני מראה של עץ". כי הרי המראה הזה אכן נגלה לפניו. הטעות מתחילה כשהוא נותן פרשנות מוטעית לתמונה זו, כשהוא אומר: "מולי ניצב עץ". וזאת מתוך השקפה מוטעית - שהוא ער.
באותו אופן כאן - אדם טועה בהשקפתו כשהוא חושב שישנה בחירה חופשית מכל אילוץ, בחירה חופשית מוחלטת. ומטעות זו נובעת הטעות הפרשנית כשהוא מייחס מעשים מסויימים (שלו או של הזולת) לבחירה חופשית מוחלטת זו כתוצאותיה.
אגב, לדעתי, אם אדם יתבונן לתוך עצמו, הוא ייראה כמה,
אפילו ברמה הסובייקטיבית, הבחירה-החופשית-מכל-אילוץ איננה בנמצא:
את תכליותיו הסופיות אדם איננו בוחר, את הדרך האופטימאלית להגשימן איננו בוחר - אלא שני הדברים נתונים בפניו וכל אשר נותר לו הוא להגשים את תכליותיו בדרך האופטימאלית. [אגב, אם הוא טועה באשר לדרך זו, הרי לטעות אדם בטוח לא בוחר...]
פילוסופים דוגמת אפלטון, אריסטו וקאנט שהשוו חירות עם תבונה, בעצם השתמשו במונח זה, "חירות" באופן שונה מהשימוש הרגיל:
כי הרי את חוקי התבונה אין האינדיבידואל בוחר אלא הם נתונים בפניו.
למשל, תלמיד הפותר בעיית חשבון לא מחליט על חוקי המתימטיקה אלא הם נתונים לפניו - ופעילות תבונית מזו של פתרון בעיה מתימטית קשה להעלות על הדעת. [אגב, שוב, אם הוא טועה בפתרון, הרי בוודאי שלא פעל מתוך התבונה הטהורה או מתוך חירות מוחלטת אלא חוסר ריכוז, חוסר ידע וכו' - הם אלו שמנעו אותו מלפתור את התרגיל נכון]
אלא שלדעתם של אפלטון, קאנט ושות' לא מדובר בכפייה משום שהתבונה היא ה"טבע האמיתי" של האדם - ואי לכך הוא פועל "מתוך טבעו" כשהוא פועל מתוך תבונה - ולא מחמת אילוצים "חיצוניים" - כגון תשוקות, תאוות, הפעלות חומרית וכו'.
[והשוו לפרשנויות המקובלות על "על תקרי 'חרות' אלא 'חירות' - כי אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה".]
יוצא, לפי דעתם, שאף אם אדם "פועל מתוך תבונה" בגלל שהדיקטאטור/הגורו/האדמור/המלך הפילוסוף/.. מאיים עליו שיוציאנו להורג אם לא יעשה כן, הוא למעשה פועל מתוך חירות - אלא שיכול להיות שאיננו יודע על זה...
אבל במובן (מוזר) כזה של 'חירות", גם לדעת שפינוזה יש חירות: כי הרי גם ה"עצם" פועל מתוך טבעו ולא מחמת אילוצים חיצוניים - כי אין כאלו - כי אין דבר חיצוני לעצם.
[והשוו ל"שני המושגים של חירות" של ישעיה ברלין. וכן ראו כאן
http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/320.pdf במאמרו של נדב שנרב וכן ראו דברים שאני כתבתי כאן
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=4&topic_id=2792079&forum_id=1364]
2. אני לא חושב שמדעי המוח יכולים להכריע בשאלה זו יותר ממדעים אחרים: כי הרי ההנחה בדבר קיומה של הסיבתיות היא הנחה
פילוסופית אפריורית של המדע [של המדע בכלל - לא רק של מדעי המוח] - לא הנחה שהמדע "מגלה" אלא הנחה שהמדע מניח - הנחה שבלעדיה המדע בכלל לא יכול להתקיים.
מדעי המוח מאד יעזרו [וכבר עוזרים] לנו לגלות את המכאניזמים הקונקרטיים על פיהם אדם מתנהג, חושב וכן הלאה - אבל עצם ההנחה שאדם מתנהג וחושב וכו'
בהתאם למכאניזמים כלשהם היא הנחה מקדימה - חוץ מדעית - שמדעי המוח מניחים עוד טרם החלו בכלל במחקר שלהם [אחרת אין להם מה לחפש בכלל].
לשם ראיה: האם הנחה זו ניתנת להפרכה? הרי אם לא מצאנו מכאניזמים קונקרטיים המסבירים תופעה אנושית X , כל שזה אומר הוא ש"עדיין לא גילינו אותם" - לא שעקרון הסיבתיות האוניברסאלית שגוי. אי לכך, אין זו הנחה מדעית אלא מטאפיזית [במובן של פופר].
"
נראה לי שבעתיד יותר ויותר אנשים לא יכנסו לכלא על פשעים שביצעו בגלל שעורכי דין יעלו טענות המבוססות על מחקרי המוח האחרונים .
"
אני חושב שדווקא ההיפך הוא הנכון:
כשיבינו שאדם
לעולם איננו חופשי לחלוטין, אז בכלל יבטלו את ההקלות הניתנות לפושעים מחמת שפעלו באופן מסויים בגלל החינוך שלהם, בגלל הטראומות שספגו בילדות, בגלל ה"זעם השחור" [יש מונח משפטי כזה בארה"ב !], בגלל תכונות מולדות , בגלל מה שלא יהיה.
כי
תמיד אדם פועל כך או כך בגלל משהו או משהו אחר.
אם כבר, אז הסברא נותנת שנסיבות כאלו [חינוך, נטיות גנטיות וכן הלאה] הן מחמירות ולא מקילות (!):
כי אם הרתיעה מפני העונש הסטאנדארטי לא מספיקה ע"מ למנוע את הפשע במקרים בהם ישנם גורמים לא סטאנדארטיים המשפיעים על מעשי פלוני - כגון התעללות וכו' - וזאת מחמת הנסיבות בהן הפושע נתון כשהוא חוכך בדעתו - אז צריך
להחמיר את העונש על מנת שהלה יהיה בעל יותר אימפקט על מערך שיקוליו של הפושע הפוטנציאלי ויכריע את ה"זעם השחור" שלו או את נסיבות גדילתו.
אבל, אני כמובן לא מציע לחוקק כדוגמת זאת בחוק. אני מציע בכלל שזה לא יהיה שיקול.
