פילון:
"התכוונתי לחלוק על מה שכתבת לעיל שהימנעות מענישת חולי נפש קיימת במערכת המשפט המערבית בשל תפיסה מוטעית של בחירה חפשית בעוד שלפי השקפה דטרמיניסטית אין מקום להימנעות כזאת אבל כעת אתה מסכים להבדלי ענישה אז אני כבר לא יודע אם אני חולק עליך או לא
"
לא דיברתי על המנעות מענישת חולי נפש אלא המנעות מענישה ו/או הקלה בעונש המוענקת לכל מיני חבר'ה שמביאים תירוצים בסגנון:
חווייתי טראומת ילדות / לא חינכו אותי טוב / אני בן מיעוטים ויש לי זעם על הכיבוש / יש לי גן שיש להרבה רוצחים סדרתיים / הנוירונים במוח שלי התחברו במזל רע / וכן הלאה.
מאידך, חולי נפש שאימת העונש איננה משפיעה עליהם - גם אין מה להעניש אותם - כי ממילא הם היו עושים מה שעשו.
עכשיו, אולי גם בענישתם הייתה תועלת-מה מצד "למען יראו וייראו" - אבל ההנחה בדיון הזה שאנו בכ"ז אנשים מוסריים ואין לנו ענין להזיק לאנשים על לא עוול בכפיהם - גם אם יש בכך תועלת כלשהי.
"כעת תורי לשאול אותך התכוונת לחלוק עלי או רק להעיר על דברי
"
לחלוק עליך.
אתה כתבת:
"ובאשר להבדל שבין אדם למחשב אין לאדם שיקול דעת יותר מלמחשב אלא במובן זה שמערכת הסיבות הפועלת על האדם כוללת רציות וברציות ישנם הבדלי ''עוצמה'' מה שמאפשר הכרעה על פי הרציה ה''עוצמתית'' ביותר בניגוד למחשב שאינו רוצה מאומה ולכן מערכת הסיבות הפועלת עליו מוגבלת מהחלטה במצב של סיבות מנוגדות "
ז"א - אתה רואה ברצון משהו מהותית חורג מכל מערך סיבתי רגיל.
אז בעזרת דוגמת האבן שפינוזה מראה עד כמה הרצון איננו דבר מה שונה מכל סיבה אחרת.
אסביר:
אריסטו ניסח בזמנו סכמה [=תרשים] שנקראת "סילוגיזם פראקטי" [או "שכילה מעשית"]
http://en.wikipedia.org/wiki/Practical_syllogismהסכמה הזאת מתארת את היחס שבין התבונה לבין הרצון לבין המעשה
[אמנם באופן גס קמעה - אבל תואם בקוים כלליים לאופן בו מקובל לראות את היחס ביניהם בד"כ ע"פ השכל הישר].
הסכמה היא כלדלהן:
1. הנחה: פלוני מעדיף שיתקיים מצב ענינים S על פני התקיימותם של כל המצבים האלטרנטיביים ל-S שפלוני סובר אודותם שהם ברי השגה [=פלוני חפץ ב-S].
2. הנחה: פלוני סובר שהדרך האופטימאלית להבאתו של מצב ענינים S לידי התקיימות מבין הדרכים הידועות לו היא אופן פעולה A [=פלוני סובר ש-A היא אמצעי ל-S].
3. מסקנה: פלוני בא לידי עשיית A [= פלוני מתכוון לעשות A].
הנחה (1) היא התכלית שיש לפלוני [=מטרתו של פלוני. ותיהיה מורכבת ככל שתיהיה].
הנחה (2) היא הסברא התיאורטית של פלוני אודות המערך הסיבתי על פיו מתנהל העולם
["סברא" כמובן יכולה להיות תיאוריה מסובכת ככל שתיהיה. היא יכולה להיות גם שגויה] .
מסקנה (3) היא הדרך המעשית בה פלוני מתכוון לנקוט [ותיהיה מורכבת ככל שתיהיה].
הסכמה הזאת מתארת את מה שאנו קוראים לו: "שיקול דעת" או "ראציונאל של פעולה" או "החלטה".
זו הנוסחה שגם מאפשרת לנו לפרש בדיעבד את מעשיו של פלוני [או: לתת משמעות ראציונאלית למעשיו של פלוני] במונחי רצונו של פלוני וסברותיו של פלוני.
למשל:
1. הנחה: פלוני עשה A.
2. הנחה: פלוני סבר ש-A היא אמצעי ל-S.
3. השערה: כנראה שפלוני חפץ ב-S.
או:
1. הנחה: פלוני עשה A.
2. פלוני חפץ ב-S.
3. השערה: כנראה שפלוני סבר ש-A היא אמצעי ל-S.
וכן הלאה.
באופן זה אנו בדרך כלל [ביומיום - לא במדעי המוח] לומדים על אמונותיו ורגשותיו ורצונותיו של הזולת - ובכלל שיש לו כאלה.
[הערה: גם דיבור הוא מעשה].
סכמה זו גם נותנת לרצון האנושי ולהאמנה האנושית את המקום הראוי להם במערך הסיבות העולמי.
ז"א - הסכמה הזאת היא תוכנה [מפושטת או פרימיטיבית קמעה] המתארת את מה שאנו קוראים לו "פעולה" - בדיוק כמו תוכנת מחשב.
[הערה: לתנועות גוף בלתי רצוניות/שאינן מכוונות מטרה - כגון רפלקסים - אין אנו קוראים "פעולה" בדרך כלל.]
עכשיו, שים לב לכמה דברים:
א. לכך שההנחה (1) היא נתונה בפני האדם קודם לשיקול דעתו.
אמנם מטרות מסויימות שלנו הן לעתים אמצעים למטרות אחרות - כלומר, הינן מטרות ביניים. אבל לחשבונות האנושיים יש סוף - ולו משום שיכולת החשבון שלנו היא סופית.
א"כ הבה נפרש את S כתיאור של תכלית סופית כלשהי [ותיהיה ארוכת טווח או קצרת טווח ככל שתיהיה: למין הרוויית צמאון ברגע הנוכחי ועד זכייה בחיי העולם הבא או הושעת העולם מידי כוחות הסטרא אחרא].
כל מטרות הבייניים, איפוא, תיכנסנה תחת הכותרת A [=דרך פעולה].
מכיוון ששיקול דעת מעשי כבר מניח מטרה כלשהי, המטרה [הסופית] הנתונה עצמה איננה יכולה להיות תוצר של שיקול דעת זה.
[לפחות לא תוצר מכוון. כמובן שמעשים בתורם משפיעים על התכליות - אבל זה תוצר לוואי של התהליך]
ב. מה שזה אומר הוא שכדי שתיהיה לנו בכלל הבנה של מעשי הזולת, אסור שיהיה דבר כזה - בחירה חופשית - שיתערב לנו כל הזמן במעשים אלו.
אחרת, לנסות להבין את מעשי הזולת יהיה בדיוק כמו לנסות להבין את ההשגחה האלוקית.
משל: למה הדבר דומה? למאן דהוא ששואל: "מדוע האבנים נופלות על הקרקע?" ועונים לו "בגלל שכך ה' רוצה".
עכשיו, תשובה זו יכולה להיות אמת לאמיתה אבל איננה מקדמת את שואל השאלה בהבנתו את העולם - כי זו אמת שהיא אפריורית, אפילו אנאליטית [=מושגית], ואי לכך חסרת תוכן ממשי:
כי לא משנה מה יקרה, זה יקרה מכיוון שכך ה' רוצה שיקרה.
אין זה מספק לנו אינפורמאציה מה יקרה [כלומר, לא מאפשר לנו לערוך תחזיות]; אין זה מסביר מדוע ה' רוצה שיקרה כך ולא אחרת [שאבנים תיפולנה ולא תעופנה]; אין זה מספק לנו איפורמאציה איך לפעול כך שה' ירצה שאנו נשיג את המטרות שלנו [כגון: איך לבנות מטוסים שה' ירצה שהם לא יתרסקו]; וכן הלאה.
דווקא בגלל שהתשובה "כי זה מה שה' רוצה" היא תשובה
נכונה תמיד, היא גם
אף פעם לא אינפורמאטיבית.
אילו היה דבר כזה, רצון חופשי, היכולת שלנו להבין את מעשי הזולת ולחזות אותם [שהיא יכולת חיונית בהתנהלות שלנו בחברה!] הייתה בדיוק כמו היכולת שלנו להבין את ההשגחה האלוקית - כלומר, נעדרת כליל.
כי כל מעשי הזולת היו מוסברים ע"י רצונו החופשי של הזולת - כלומר, לא מוסברים כלל.
בתשובה לכל שאלה מהסוג "למה פלוני עשה כך וכך?" התשובה הייתה האימרה הגנרית [=כללית, סתמית]: "כי זה מה שפלוני רצה לעשות".
אבל העובדה היא שיש לנו יכולת [לא מושלמת, כמובן] להבין את התנהגות הזולת ואף לחזות אותה!
למשל: כל אחד יודע שלא כדאי לירוק לבוס בפנים, פן יבולע לו....
משמע - אין בחירה חופשית!
ג. כמו כן, מה שזה אומר הוא גם ש"רצון חופשי" - כזה שהוא תוצר של שיקול דעת/החלטה/ראציונאל - הוא מושג חסר משמעות - לפחות אם אנו משתמשים במילה "רצון", "החלטה" וכו' באותו מובן בו אנו משתמשים במילים אלו בסכמה זו.
זאת משום שהסכמה הזאת מניחה שעל מנת שתיהיה בכלל החלטה, צריך שיהיה רצון נתון מראש. ההחלטה מוסברת ע"י הרצון וההאמנות ולא להיפך, ע"פ סכמה זו.
ד. אין צריך לומר שהאמנה [=סברא] איננה חופשית:
כשאדם מאמץ האמנה, הוא מאמץ אותה כתיאור של המציאות הקיימת בפועל - בין אם הוא מרוצה מכך ובין אם לאו - כלומר, בנפרד מרצונותיו לגביה.
אדם לא שוגה במכוון.
[זו אפילו סתירה במושג, כמקובלנו ממור
http://en.wikipedia.org/wiki/Moore's_paradox].
ה. מכיוון שההאמנה איננה חופשית והרצון איננו חופשי, בהנחה שהסכמה לעיל נכונה, הרי שגם פעולה איננה חופשית: שהרי היא תוצאה ישירה של הרצון וההאמנה.
מש"ל.
עכשיו, בחזרה לדוגמת שפינוזה:
אם נייחס רצון ואמונות לאבן, אז כשנראה אותה נופלת, נשער שהיא חפצה להיות מוטלת על הקרקע ומאמינה שנפילה זו היא האמצעי להשיג מטרה זו.
במילים אחרות - ייחוס רצון או האמנות לאבן לא יגרום לנו לנטוש את תורת ניוטון, למשל. ייחוס כזה של רצון הוא פשוט יהיה תיאור של אותם מצבי הענינים המתקיימים ע"פ תורת ניוטון רק בדרך יותר מסורבלת ופחות מדוייקת.
[ואגב, תיאור כזה איננו רחוק מהטלאולוגיה [=תכליתנות] הקלאסית עליה כתבתי פה
http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2778198&forum_id=1364]
עכשיו, במקרים של אבנים נופלות, אין שום צורך הסברי בייחוס רצון לאבן. אבל במקרה של בני אדם יש צורך כזה:
1. גם כי אנו בקושי יודעים משהו (עדיין?) על פעילות המוח
2. וגם אם ידענו הכל, ברור שהמכאניזם הפיזיקאלי הרבה יותר מורכב מהסכמה לעיל
3. זאת ועוד: אנו לומדים על הזולת בראש ובראשונה מתוך התבוננות בנפשינו פנימה - ושם אנו בטוח לא מוצאים נוירונים אלא דווקא רצונות והאמנות...
לגבי נקודה 3, ישנה תיאוריה פסיכולוגית שלמה שרואה ביכולות החברתיות של אדם [בין אם זה תקשורת או אינטראקציה אחרת] תוצר של סימולאציה נוירופיזיאולוגית של הזולת בתוך מוחו של אותו אדם.
על זאת כאן
http://plato.stanford.edu/entries/folkpsych-simulation/מקוה שהבהרתי את מה שהיה להבהיר.
