פרשת קורח

ויקח קורח (קרח טז-א) בן שבע שנים היה רבי ישראל מהוסיאטין בעת שלמד את דברי רש"י בפרשת קורח: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו". פנה הילד אל מלמדו, הרב החסיד ר' יוחנן מסקאליט ושאל: "מדוע כתוב עינו, בלשון יחיד והלא לאדם יש שתי עינים!" "אדרבה", ענה המלמד, "אמור אתה!" והילד הסביר: "מה הסיבה שהאדם נברא בעל שתי עיניים? כדי שבעין אחת יתבונן תמיד בגדלות הבורא יתברך שמו, ואילו בעין השניה עליו להתבונן בשיפלות עצמו. "וקורח", המשיך הילד, "מנושאי הארון היה, ובעל רוח הקודש, ובעינו האחת בודאי היטיב לראות את גדלותו של הבורא, אך העין השניה, זו שבה צריך היה לראות את שפלותו עין זו הטעתה אותו, שכן ראה בה שושלת גדולה יוצאת ממנו וכלל לא ראה בה את שפלות עצמו!" ולכן יש לנו ללמוד לקח מעצת קורח, ובכל פעם שהיצר הרע מושך אותנו למחלוקת אנחנו נגיב לו בשלילה. מעשה שהיה בחסידות מסוימת באירופה שכל החסידות התנגדו להשקפת עולמה הרוחני של אותה חסידות, והויכוח הלך והחמיר ומשך אחריו לשון הרע חירופים וגידופים רחמנא ליצלן. החליטו להוציא על החסידות הזאת חרם, לא דיברו איתם כלל ולא השתדכו עם בניהם ובנותיהם כל החסידות הסכימו להוציא את החרם חוץ מחסידות אחת קטנה. בציווי של האדמו"ר החליטה שהיא אינה מתערבת וסותמת אוזנים החסידות שבאו לדבר ולשכנע את אותו אדמו''ר הוא אפילו לא היה מוכן להקשיב ולדעת על מה ולמה המחלוקת.אך חסידיו ידעו וכמה מהם התחילו להתערב ולהשתתף במחלוקת האדמו"ר כינס בשבת קודש את כל חסידיו ופסק חד משמעית שאסור לאף אחד להשתתף במחלוקת ואותה שבת היתה פרשת קורח וזעק וצעק להתרחק מהמחלוקת כמו מאש כי היא לא מרחמת על יונקי שדיים. וכדי לשכנע את חסידיו סיפר מעשה באריה מלך החיות שיומיים לא הזדמן לו טרף והלך ביער רעב ועצבני. קיבתו הצטמקה ונעימות שאגתו הפילו פחד בכל היער ופיו היה מסריח מרוב שלא טעם כלום במשך יומים והחליט לכנס את כל החיות ושאג שאגה גדולה וחזקה ובין רגע כל חיות היער נאספו מרוב פחד ואימה כולם באו חוץ מהחיות הראויים לטרף כמובן. כולם מסתכלים על האריה הזועם שאומר כבר יומים שאני לא אכלתי כלום ואני עצבני לכן אבקש שקט ביער ופתאום הביט מבט עצבני על הזאב ואמר, אתה מר זאב והזאב פחד ושאל מי אני? אמר לו האריה תתקרב מהר תריח את הפה שלי ותאמר לי את האמת, האם יש לי ריח רע בפה או לא. התקרב הזאב בשיקשוקים, פתח האריה את פיו וחשף את שיניו החדות. הריח הזאב את פיו המסריח ואמר הכן יש לך ריח מסריח. התעצבן האריה וזעק איך אתה מעז לומר לי דבר שכזה וטרף את הזאב באכזריות והניחו מאכל לנשרים. כל היער הזדעזע וברח עבר שבוע ועדיין לאריה לא היה טרף הסתובב העצבני וזעק שאגה גדולה שמזמינה לאסיפה את כל החיות. האריה קרא לסוס אתה מר סוס התקרב מהר, ותאמר לי אם יש לי ריח מסריח בפה כי לא אכלתי כבר שבוע הסוס התקרב בפחד והריח את פיו ואמר בליבו אני אהיה חכם הזאב אמר את האמת ונטרף אני אשקר והנצל אמר הסוס בפחד וברטט לאריה שאין לו ריח מסריח בפה. שאג האריה וכעס וקרא לו שקרן כיצד יתכן שאין לי ריח בפה הלוא שבוע לא טרפתי והתנפלי עליו ושחטו. מרוב שהמעשה מזעזע נחרדו חיות היער וברחו כעבור שבוע האריה כבר איבד את השפיות והיה עצבני שאין כמוהו. ושאג שאגה גדולה וכולם התאספו וראו אותו ממש רועד ומקציף ומרוב עצבים וכולם מתוחים כי אינם יודעי מה יהיה הפעם והפעם שאג האריה לכיוון השועל. בוא הנה מהר השועל משקשק מפחד ואומר מי אני? כן אתה אומר הארי רוץ לכאן מהר. והשועל הלך בשיקשוקים ובקול מגמגם אמר לו הארי אני כבר שבועיים לא אכלתי וברצוני לדעת אם יש לי ריח רע בפה, תקריב את אפך לפי ותאמר לי מה אתה מריח. פתח האריה את פיו והריח אותו השועל פחד פחד אימים כי הזאב אמר את האמת ונטרף הסוס חשב להתחכם כששיקר ונטרף ומה אני אומר חשב השועל, אך השועל היה ערמומי והבחין שהארי רוצה תשובה שיהיה לו סיבה לזרוק את זעמו על חיה מסכנה ופתח את פיו ואמר בפחד שאיננו מריח כלום כי אני מנוזל ואפי סתום. שמע האריה את תשובתו ובא לזעקו ולטרוף אך לרגע שעיכל את סברת השועל אכל את עצביו בליבו כי לא היה לו שום סיבה לטרוף אותו וכך יצא השועל בריא ושלם והארי זעק ושאג לשמים ומרוב כעס ועצבנות. עד כאן המשל. אמר להם האדמו"ר הנימשל ברור מאליו למה אסור לכם להתקרב לאש המחלוקת כמו שהתקרב קורח וניכבה תהיו גם אתם כאותו שועל מנוזל שאפו סתום ולא מריח באש המחלוקת. ברגע שתריחו ברגע שתישמעו אחד מהצדדים אתם תהיו חייבים לישפוט ולהביע עמדה אם תגידו זה צודק או זה אינו צודק המחלוקת תיטרוף אותכם כי כל מה שהיא רוצה זה שתריחו הסירחון שבפי המחלוקת כדי שתיבלע אותכם חיים אנשים נשים וטף ועד יונקו שדיים כמו שקרה לקורח לכן איני רוצה לדעת במה מדובר וזה לא מעניין אינני רוצה שבחסידות שלי יריחו את ריח המחלוקת אלא תהיו כאותו שועל מנוזל שלא מריח כלום ואז לא תהיה תביעה עליכם משום צד שהוא. ודברים אלו חדרו וגרמו לתוכחה גדולה בכל אירופה עד שהחליטו לבטל את החרם להתרגל אחד לשני בטוב וברע (מעשיהם של צדיקים). בנו של החפץ חיים מספר בספר "שיחות החפץ חיים" סיפור דומה על מניעת מחלוקת: פעם התלקחה מחלוקת בישיבה בראדין בקשר למשגיח הישיבה. מחצית הישיבה עמדו לצידו והמחצית השניה התנגדו לו. כדי להכריע בין הצדדים, הושיבו בית דין שהיה מורכב מטובי הלמדנים. בתחילה העלימו את הענין מהחפץ חיים, אך מאוחר יותר, כשנודע לו הדבר, היתה לו עוגמת נפש גדולה. הוא נכנס לישיבה ודיבר כשעתיים במרירות נפש על עוון המחלוקת. בין יתר דבריו הוא אמר: "הרמב"ם פוסק בהלכות דעות שכת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא. בספרי על הלכות לשון הרע, אמר בעל ה"חפץ חיים", השמטתי הלכה זו בכוונה תחילה, כי לא רציתי להביא דברים כה חריפים בספרי. אבל גם אם לא העתקתי דין זה, סוף סוף הלכה היא. מובא בגמרא שהתנאים התאספו פעם, והחליטו לשפוט ולמנות את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, מפני שבפסוק כתוב עליו כי עשה את הרע בעיני ה'. עודם מדברים בענין זה ואש יצאה ושרפה את הספסלים שעליהם ישבו. למרות שהיה בכך אות, שאין מסכימים עמם בשמים, לא השגיחו והתקבצו שנית להוציא את החלטתם לפועל. גם בפעם הזאת עכבו אותם משמים על ידי בת קול. ויש לתמוה, מה איכפת בשמים מהחלטות בני אדם, עד שראו לנכון להפריע להם בדיוניהם? אלא, האמת היא שמיום שניתנה התורה לבני אדם נמסרה הרשות לבית דין של מטה, וכפי שמחליטים כאן למטה, מקיימים בבית דין של מעלה. ואם היו פוסקים שאין לשלמה חלק לעולם הבא, באמת לא היו יכולים להכניסו לשם. כמו כן, אמר ה"חפץ חיים" בנידון שלנו. כל אחד מבעלי המחלוקת חושב: "אני פועל למען האמת, ומכיון שאני בן תורה ומתיגע בלימודי בודאי לא ידחוני מהעולם הבא". אמנם דעו לכם! אם הרמב"ם פוסק דין להלכה, לא יועילו בעולם הבא שום עצה וזכות! עם סיום דבריו הסתלק החפץ חיים מהמקום, ולא היה מוכן להשתתף בדיונים. בכל זאת, לאחר זמן, כאשר המחלוקת לא שקטה, לחש החפץ חיים באוזנו של המשגיח, כי למען קיום הישיבה יעתיק מקומו לישיבה אחרת. (מורשת אבות). ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלח בני ראובן (קרח טז-א) בשעה שהודיע משה לישראל מצות ציצית שאלה אשתו של קרח את קרח, איזה חידוש היה היום בישיבתו של משה רבינו. אמר לה קרח: מצוה חדשה צוה אתנו היום, היא מצוות ציצית עם תכלת. אמרה לו אשתו: מצוה זו של תכלת מה היא. אמר לה קרח: כך אמר לנו בשם הש"ת שיש להטיל ציצית בכל אחד מד' כנפות הבגד של ארבע כנפות, שלשה חוטים של לבן ואחד של תכלת. אמרה לו אשתו: צחוק עושה עמכם זה, שכל יום הוא בא אליכם בדבר חדש ואומר שכך ציוה לו הקב"ה. אין זה אלא מעצמו אומר הדברים. עכשיו שבדא אותו מאחר שהתכלת כ"כ חשובה, שבחוט אחד יוצאים ידי חובה, אעשה לך עכשיו ולכל האנשים שעמך טליתות שכולן תכלת ותלכו בפני משה ותאמר לו מה הדין בטלית כזו, אם חייבת בציצית אם לאו, ותראה מה שיענה אותך. ומשם תדע שכל הדברים שאמר לכם בדא מלבו, וכך נטל כל הגדולה לעצמו, שהוא המלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולבני אחיו עשה סגני כהונה, הוא אומר: התרומה לכהן, הבכור לכהן, בעוד שאתם הלווים אינם נוטלים אלא מעשר ותו לא. ומזה עליכם להפריש מעשר ולתת לכהן. ועל כל זה עשה עמכם צחוק, שנטל את הלווים וגילח כל שערה שבראשכם, שכך אמר שציוה אותו השי"ת: והעבירו תער על כל בשרם. וכן אמר שציוה אותו השי"ת: והנפת אותם תנופה, שנטל כל אחד ואחד מן הלווים והיה מניע אותם כלולב לכל רוחות העולם, וכל זה בודאי עשה כדי לעשות אתכם ללעג ולקלס. אמר לה קרח: לא יתכן שעשה כן כדי לצחוק עלינו, הרי הוא עצמו עשה כן, שגילח את שערו כפי שעשינו. אמרה לו אשתו: מזה שאף הוא התגלח אין להביא ראיה, שמאחר שנטל כל הגדולה לעצמו אמר: תמות נפשי עם פלשתים, אמר: אעשה ממני צחוק קצת ובלבד שאעשה כולם ללעג ולקלס. כששמע קרח את כל זאת מאשתו אמר בלבו: יש לבקש אנשים כדי לחלוק על משה, היה הולך ומסובב בכל מחנה ישראל ולא הכירו אותו, כי היה מגולח לגמרי, השפה והזקן וגבות העיניים. שאלו אותו: מי עשה לך כל זה. ענה: כך עשה לי משה. ולא לי בלבד עשה כך אלא לכל הלוים, שהיה מנענע אותנו כמו לולבים והיה אומר לכל אחד הרי את טהור, הרי את טהור. ולאחיו אהרון הלביש וקישט והושיב אותו כמו כלה באהל מועד. וכששמעו אויביו של משה את הדברים האלה התחילו אף הם לחדד את הסכין והסיתו את כל בני ישראל ואמרו: כיצד אפשר לסבול את משה זה. שעשה עצמו מלך ואת אחיו עשה כהן גדול, ולשני בניו עשה סגני כהונה. התרומה לכהן. כ"ד מתנות כהונה, לכהן. אחרי כן נאספו סביב קורח המון אנשים וקורח התחיל ללגלג על משה ובדא דברי ליצנות מליבו. אמר להם: שמעו ואספר לכם מעשה שאירע לאלמנה עלובה שהיתה גרה בשכונתי. וכך היה המעשה: בשכנותי גרה אלמנה עניה, ולה היו שתי בנות. וכל רכושה היה שדה אחת קנה שממנה התפרנסה היא ושתי בנותיה. התחילה אותה אלמנה לחרוש השדה שלה. אמר לה משה: הזהרי שלא תחרשי בשור וחמור יחדיו. שכך ציוה הקב"ה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. וכשבאה לזרוע אמר לה שכך ציוה הקב"ה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. וכשבאה לזרוע אמר לה משה: הזהרי שלא תזרעי שדך כלאים. באה לקצור אמר לה משה: הזהרי להניח לקט שכחה ופאה. באה לשים הדגן באוצר אמר לה משה: עליך לתת תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, והאלמנה סבלה בדומיה ועשתה ככל אשר ציוה לא משה. וכשראתה כך אמרה האלמנה: לא כדאי לי להחזיק שדה ולהתחייב בכל הטורח הזה. מכרה את השדה וקנתה ב' טלאים כדי להשתמש בצמרם, שתגזוז אותם ומכך יתפרנסו היא ושתי בנותיה. וכשהכבשים עמדו ללדת בא אהרון ואמר לה ליתן לו את הבכורות, שכך ציוה הקב"ה: כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. סבלה האלמנה צערה בדומיה ונתנה לו את הבכורות. אחר כך כשבאה לגזוז את צמרם, שוב בא אהרון ואמר לה: עליך לתת לי את ראשית הגז שכן אמר הקב''ה: ראשית גז צאנך תתן לו. אמרה האלמנה עד עכשיו נפלתי בפח ולא יכולתי להיפטר. עכשיו אשחוט אותם. כששחטה אותם שוב בא אהרון ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה האלמנה: אני רואה שגם בשחיטתם לא נפטרתי מהם אם כן אעשה הכל חרם ונראה מה יאמר.כשעשתה הכל חרם בא אהרון ואמר: עכשיו תתני לי הכל. שכך אמר הקב"ה: כל חרם בישראל לך יהיה. וכך נטל ממנה הכל ולא השאיר לה ולב' בנותיה שום דבר ומתו ברעב. אלו הם המעשים שעשה משה עם אחיו, והם תולים הכל בהקב"ה ואומרים שכן ציוה להם הקב"ה ולא ציוה. ומן הסיפור הזה שסיפר להם קורח מוכח כמה גדול כוחה של לשון הרע, שאע"פ שהשומעים יודעים שכל מה שמדבר בעל הלשון הרע, שקר וכזב, בכל זאת נכנסים הדברים לליבם, שהרי כשהיו ישראל במדבר לא היה מקום לא לחרישה ולא לזריעה, כמו שאומר הכתוב: לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון (במדבר כ). אם כן מהיכן היתה לאותה אלמנה שדה שחרשה אותה וזרעה אותה ואהרון תבע ממנה את מתנותיה. ועוד שעדיין לא נצטוו על מצוה זו של מתנות, ועוד בהיותם במדבר לא היו חושבים כלל בעניני מזונות, שהכל היה יורד להם מן השמים, אם כן כיצד מתה אלמנה זו מרעב. אלא כל הדברים האלה בדא קורח מליבו כדי לדבר לשון הרע, ונכנסו הדברים לליבם של מחוסרי הדעת. ויקח קורח טלית שכולה תכלת ועמד בפני משה ושאל אותו, טלית שכולה תכלת חייבת בתכלת או לא, אמר להם: חייבת. התחילו ללגלג ואמר: כיצד יתכן שטלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטר אותה, ואילו טלית שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. חזרו ושאלו אותו: בית מלא ספרים חייב במזוזה או לא. אמר להם: חייב. שוב התחילו מלגלגים עליו, אמרו: כיצד יתכן הדבר שבית ריקן מספרים, אם נותנים בפתח ב' פרשיות קטנות שהם שמע והיה אם שמוע די בכך, ובית מלא ספרים, שיש בו גם חומשים עם כל פרשיותיו שהם מאתים ושבעים וחמש, אינו דין שיהיה פטור מזוזה. ומכאן מוכח שכל המצות מדעתך יצאו. ולכן נסמכה פרשת קרח לפרשת ציצית כדי ללמדנו שתחילת מחלוקתו של קרח היתה בענין הציצית, וזהו מה שאומר הכתוב: ויקח קורח, שלקח טלית שכולה תכלת ועמד בפני משה כדי להתחיל לריב עמו. ויש אומרים שזה שאומר הכתוב ויקח קורח, שלקח את ראשי העדה והסית אותם שיעשו עמו יד אחת. וי"א שויקח לשון ריב ומחלוקת כמו שנאמר: מה יקחך לבך שהוא לשון התנגדות וריב. וזה ששאל קורח למשה ב' השאלות האלו האחת בטלית והשניה במזוזה, מפני ששני הדברים האלו היו נוגעים למחלוקתו, שהתחיל לריב עם משה ואהרון. שהמזוזה רומזת למשה שעל ידו ניתנה תורה, וזו היתה מעלתו. והתכלת רמז לאהרון שמעלתו היתה בגלל בגדי הכהונה. ורצה לומר: מאחר שכל העדה כולם קדושים ומלאים תורה, שכולם אנשים גדולים, למה הם צריכים למזוזה שהוא משה ולתכלת שהוא אהרון.

תוקן על ידי שרית560 ב- 04/07/2024 16:43:23

להשתתפות או באישי או באשכול .

לענ
אברהם יעקב הכהן בן צדוק ז"ל
גרשון צבי הכהן בן ישראל חיים ז"ל
פסיה חנה בת יצחק הכהן ז"ל
אברהם ישכר הכהן בן גרשון צבי ז"ל
מרים לאה בת אלתר גרשון ז"ל
סמדר שמחה בת שמעון ז"ל
דבורה פריידל בת דוד ז"ל
יהודה משה בן יוסף ז"ל
משה בן חנום ז"ל
יחזקאל עמיצור בן מרים ז"ל
אהרון בן יחזקאל ז"ל
מרים חנה בת משה יוסף הכהן ז"ל
שרגא בן דב ז"ל
חיה אסתר בת רבקה ז"ל
יוסף בן גריפה ז"ל
אשר בן גאולה ז"ל
מיכל בת יחזקאל ז"ל
יונתן בן מרים ז"ל
גבריאל בן שמואל ופנינה ז"ל
אורה בת מכלוף ז"ל

לרפואת
רות בת לאה
חוה רחל בת בלה בינה
משה בן רומיה
שמעון בן תמר
צבי בן מרים ליבא
מלכה בת מרים
גיא בן חנה

ושנזכה לניסים גלויים
שבת שלום