ראובן שוורצברגר היה מבחירי הישיבה, בחור שקדן מתמיד ולמדן, שמו יצא למרחוק, וכמובן שהגיעו אליו מגוון רב של הצעות שידוכים מצויינות, מהם בנות של ראשי ישיבות מפוסמים, מהם בנות עשירי ארץ, בעצת ראש הישיבה העדיף ראובן לקחת בת תלמיד חכם, צנועה וחסודה שתדע להעריך את תורתו של בעלה, החתונה התקיימה בשעה טובה, באחד האולמות בבני ברק, והזוג איווה למשכן לו בדירה פשוטה באחת השכונות בעיר.
בשנה ראשונה היה ראובן חוזר כל ערב לביתו ולומד עם חברותא בבית בציפייה שכמה שיותר מהר ישמע בבית קול בכי של תינוק קטן, או אז יוכל הוא לחזור גם בערב לביהמ"ד לשקוע בלימודו ללא הפרעות.
דא עקא חלפה לה שנה ואף שנתיים, ואין באופק שום דבר המראה סימן לחדשות טובות, התחילו לפנות לעזרה, ניסו כך ניסו אחרת, וביינתיים כמובן שראובן ממשיך לעשות חייל בלימודו, ואף נתמנה למשיב באחת הישיבות החשובות.
חלפו עוד כמה שנים ואז נתגלה שישנה איזושהי בעיה אצל רבקה אשת החבר של ר' ראובן, על פי עצת מומחים ניסו ללכת לכל מיני מומחים אולם ללא הועיל.
ר' ראובן השכיל לשמור בבית על אוירה חמה ושמחה, היה משתף את אשתו בחוויות מהכולל ומהישיבה, רבקה גם שיתפה אותו בקורותיה בסמינר בו היתה מלמדת, והחיים התנהלו להם על מי מנוחות.
חלפו להם עשר שנים, ואין כל חדש, לפתע, נזכר ר' ראובן במה שנאמר בגמרא ביבמות סד. 'הנושא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרשה' בודק הוא גם ברמב"ם ובשו"ע ואכן כך נפסק להלכה, ברמב"ם (אישות פרק טו) ובשולחן ערוך (אהע"ז סי' קנד) 'נשא אשה ושהתה עימו עשר שנים ולא ילדה הראויה יוציא ויתן כתובה ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא'.
אמנם הרמ"א שם כותב שבזמנינו לא נהגו לכפות, אבל כאדם ירש שמים רצה ר' ראובן לדעת האם אינו חייב על פי דין להפריד בין הדבקים ולתת גט לאשתו.
עד כאן ניסיתי לתאר [לא בהצלחה מרובה] תיאור של עובדה שהובאה בפתחי תשובה (אהע"ז סי' קנד ס"י) ושם הוא כותב שהיה סיפור כעין זה ובא הבעל לשאול היות וקשה לו מאד לגרשת את אשתו האם חייב הוא לעשות את זה אע"פ שלא נהגו לגרש.
ובפתחי תשובה שם רואים דבר מענין, נראה שברור לו על פי השכל שלא יתכן שהתורה תחייב אדם לדבר כזה, אבל על פי גדרי ההלכה הלא הוא חייב לעשות כן, לכן מנסה הפתחי תשובה למצוא כל מיני צידוקים הלכתיים מדוע אינו חייב לגרש. ומונה שם כמה טעמים להיתר. א. יש ראשונים שכל זה נאמר בארץ ישראל אבל בחו"ל לא נאמר דין זה. [הסיפור שם היה כמובן בחו"ל]. ב. המדובר שם היה שהבעל היה חלוש וקצת חולה, ובכגון דא ישנם ראשונים שהקילו. ג. אין אדם חייב להוציא יותר מחומש על מצוה ואף מצוה עוברת, וכיון שכתובתה מרובה, אין הוא חייב להוציא בשביל כך. ד. ובסוף הוא כותב שאולי יש גם לצרף שגם אינו יודע אם יכול למצוא אשת חיל ויראת אלוקים כמותה.
התמיהה העולה מהנ"ל היא בתרתי:
א. איך יתכן שעל פי התורה בעל שגר בארץ ישראל ואינו חולה ויש לו מספיק כסף לתת לכתובתה יהא חייב לגרשת את אשתו, היתכן שכך מחייבת דרך התורה?
ב. מדוע באמת בזמנינו לא נהגו כן אף גדולי הדור יראי ד' [ולא נזכיר שם שמות, יען כי הם מפורסמים ואין מכבודם להזכירם כאן] על איזה היתרים הלכתיים הם נסמכים?
ג. האם לכפות אדם להיפרד מאשתו זה פחות מאשר חומש מממונו שאינו מחויב להוציא כדי לקיים מצוה?
ברי לי שלחכמי הפורום יהיה מה לומר בנידון.
