יום שלישי כ"ו בסיוון תש"ע
פרקי הפתיחה של ספר איוב
פתיחה:
מקובל לחשוב כי ספר איוב דן בנושא של "צדיק ורע לו". זאת מתוך הנחה, כי איוב היה צדיק גמור והצרות שפקדוהו, בוימו על-ידי השטן ובגללן איוב נאלץ לסבול.
במאמר זה, ננסה להציע גישה שונה, מתוך עיון במילים הכתובות כרמז וכפרשנות בפרקי המבוא של הספר.
איוב – דמות פאסיבית
הספר פותח בפסוק: "איש היה בארץ עוץ, איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלוקים וסר מרע".
יש כאן תיאור חיצוני חריג בסוגו במקרא. הכתוב טורח לפרט את מקום מגוריו של האיש, אך למרות התיאור, אנו נותרים עם מידע כה מעורפל, עד כי בחז"ל קיימת מחלוקת, מי היה איוב ואם היה בכלל. בדיעבד מתברר, כי גילוי מוקדם זה של מקום המגורים, אינו נועד לשם מיקום גיאוגרפי אלא לצורך אחר. שם המקום – עוץ, מלמד אולי, כי מרחב הפעילות של איוב, אינו במישור המעשי, אלא בתחום האינטלקטואלי.
הספר מונה את שבחי האיש:
תם - תם, למרות היותו נקי מרבב, אך הוא עשוי להיות אטום. חסר רגישות כלפי הסובב. כמו הבן התם של ליל הסדר. שם התמימות אינה מעידה על חכמה יתירה אלא על תכונה גולמית.
ישר – בקהלת פרק ז, פסוק טז נאמר: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".
מכאן משתמע כי היושר הנה תכונה מולדת. האדם לא נדרש לחנך את עצמו בכדי לזכות במעלה הזו, אלא הוא מצווה רק לשמור על התכונה הנפלאה הטבועה בו מיום היוולדו.
ירא אלוקים – חסרה כאן מידת האהבה, אהבת ה'.
סר מרע – לא כתוב שעשה טוב. כפי שכתוב בתהלים, לז, כז: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב וּשְׁכֹן לְעוֹלָם".
מארבעת כינויים אלו, איוב אכן מצטייר כאדם אשר לא טרח לקידומו האישי. הוא לכל היותר שמר לבל ירד מבחינה ערכית ומוסרית.
בפסוק ד' מתואר כי בניו עשו משתה בכל יום בבית אחד מהם, וכשגמרו נהג איוב להקריב קורבנות עולה – כמספר בניו, בכדי לכפר עליהם, כי חשש שמא חטאו וקללו את הקב"ה בלבם. אגב, נשים לב כי שוב, אין מדובר בעשייה בעייתית, אלא במחשבה בלבד.
התיאור הזה מלמד על שני דברים:
האחד: מצב הבנים - מבחינה רוחנית – לא היה שפיר. איוב – כפי הנראה - לא חינך אותם. שוב, דבר המורה על פאסיביות בעבודת ה', כפי שלמדנו מארבעת התיאורים שבפסוק א'.
הדבר השני הוא, שאיוב לא טרח לבדוק אם בניו אינם בסדר. אלא הקריב קורבן משום שחשש שמא חטאו. וגם תחום חטאם – פאסיבי ביסודו: "אולי חטאו בני וברכו אלוקים בלבבם" (פ"א, ה).
שוב, אנו למדים על תפקוד לקוי מצד איוב מבחינת ה"קום ועשה".
גם חסר פה המרכיב האנושי.
התפקוד הדתי המצופה מן האדם, מצד הקב"ה, אינו מתמצה ביחס האדם אל קונו בלבד, אלא גם ביחס של בין אדם לחברו.
היחסים האנושיים נעדרים כליל מן התיאור של מידותיו המאפיינות של איוב. הם נעדרים גם מן התיאור של התנהגות הבנים. הבנים מתעסקים כאן באכילה ושתייה, בתוך מערכת משפחתית תחומה, בה נמצאים עשרה אנשים בלבד. רק האחים. בלא רעים, או קשי יום.
גם החששות של איוב, ביחס לבניו, אינם במישור האנושי, כי אם רק בהקשר האלוקי.
אם כן, במה מתעסק איוב, אם אינו עסוק ב"עשה טוב"?
על כך עונה הכתוב (אם כי לא בשביל לידענו במה עיסוקו): "ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמר בקר וחמש מאות אתונות ועבודה רבה מאד...".
אך גם הצלחתו הכלכלית, לא נבעה מיוזמתו האישית, וכפי שמלמד אותנו השטן: "מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ" (פ"א פסוק י'). – ההצלחה של איוב איננה תוצרת של עמל וכשרון אישי.
בניגוד לאיוב המגלם את הדמות הפאסיבית, קמה בספר דמות אקטיבית אחת - השטן. השטן שט בארץ ומתהלך בה. הוא המציע לאלוקים – כביכול - לשנות את המצב.
מיהו השטן?
בבא בתרא דף טז עמוד א: "אמר ר"ל: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות".
הגמרא אומרת: הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום לידי חטא.
בכדי להבין זאת נקדים כדלהלן:
האדם מטלטל כל חיו בין מצב של "יצירתיות", לבין מצב של "שימור עצמי". המצב הבריא הוא החלק היצירתי שבאדם. אלא שקיימת סכנה פן האדם יימשך בעת יצירתו, אל תוך פעילות פסולה מתוך שכחה עצמית, או לחילופין- גם אם תחום הפעילות שלו הוא חיובי, קיים חשש שמא אופן הטיפול בו שגוי (כגון: אדם הלומד תורה. תוכן העיסוק – עשוי להיות שגוי לעיתים, כגון אם הוא נדרש לפרנס את משפחתו, או שעושה זאת בשעות הלילה המאוחרות. כנגד זאת, יתכן שעצם העיסוק הוא מוצדק, אלא שאינו לומד בצורה המתאימה והנכונה לו).
בגלל האפשרות לטעות הזו, העמיד הקב"ה את האדם במצב בו הוא מסוגל לראות ולבחון את הדברים מבחוץ. עמידה כזו מאפשרת ביקורת. בעמדת הביקורת, האדם שואל את עצמו: האם זה מה שעלי לעשות, האם לשם כך נולדתי? וכדו', שאלות שמקורן הוא חשיבה של האדם על עצמו. זהו "שימור עצמי".
הבעיה עם השימור העצמי היא, שהעיסוק של האדם בעצמו מעבר לזמן הדרוש לשם ביקורת, מהווה סכנה נפשית – כפשוטה. המצב הבריא הוא תנועה ממצב של יצירתיות למצב של שימור עצמי, כאשר רוב הזמן מוקדש ליצירתיות והאדם "קופץ לביקור" מידי פעם, למצב של שימור עצמי.
שקיעה מופרזת בשימור עצמי, כשהאדם עובר את המינון הראוי, מסכנת את בריאות נפש האדם.
הבטלה היא חוסר מעש והיא מביאה כאמור – לשעמום.
השעמום – הוא מצב בו האדם שרוי ב"שימור עצמי". דבר המביאו לידי "חטא".
חטא – "אין אדם חוטא, אא"כ נכנסה בו רוח שטות". זהו מצב של אי שפיות, של חוסר מודעות עצמית.
יש להדגיש, כי גם אדם העסוק למעלה מראשו, עשוי להיות במצב של שימור עצמי. זאת במקרה שהאיכות האנושית שלו גבוהה, ותחום העיסוק שלו, אינו מאפשר לו להביא לביטוי ולמיצוי אותה איכות. אז, חוסר הסיפוק מביא את האדם לחשוב שוב על עצמו.
לאיוב, אומנם הייתה עבוּדה רבה. אולם לא היה בה, בכדי להוציא מן הכוח אל הפועל את איכותו הנפלאה.
וכאן מגיע השטן והורס – כביכול – כל חלקה טובה. השטן – הוא יצר הרע, פועל על האדם מבפנים – רק כשהוא שקוע בשימור עצמי. ואז הוא מתחיל לשאול שאלות: האם אני בסדר?, האם אני אכן אדם כזה טוב? אולי לוּ היה לי ממון הייתי אדם גרוע בהרבה?
שאלות אלו, הורסות את האדם מבפנים ומרוקנות מתוכו כל שביב של שמחה.
השטן הזה, נמצא בתוך איוב. הוא מציע לאיוב את ההצעות הללו, ואז, כנבואה המגשימה את עצמה, איוב מתדרדר והולך, עד למצב בו הוא מרוקן לגמרי.
ברגע שאיוב מתחיל לבא בטענות, מתחוללת בתוכו סערה גדולה, אשר מטלטלת אותו לכל הכוונים. מתוך ביקורת כלפי הקב"ה, מתחיל תהליך הולך ומתפתח של בחינה עצמית אשר בסופו של דבר, לקראת סוף הספר, תוביל אותו למצב של מודעות עצמית.
אדם חוטא הוא אדם חסר מודעות עצמית. כפי שחז"ל לימדונו: "אין אדם חוטא, אא"כ נכנסה בו רוח שטות". רוח שטות היא מציאות של חוסר מודעות עצמית.
וכאן, מאדם פאסיבי, הופך איוב עם הזמן לאדם אכפתי יוזם ופועל. בפרק מב, אנו מוצאים כי איוב מתפלל בעד רעיו, ובזכות זה ה' השיבו למה שהיה בראשונה ואף יותר. מכאן צומחת ישועתו.
יש כאן תיאור ממצא, אודות סגולותיו הטרומיות של הסבל, באשר קיים בו כח מניע המאפשר לאדם להתקדם לקראת ההשתלמות הנכספת.
סיכום:
הצענו גישה, לפיה איוב מייצג מציאות של חוטא, אשר משתנה בעקבות הסבל שחווה והופך – עם הזמן, להיות לאדם בעל מודעות עצמית גבוהה יותר ויותר.
השטן יזם שינוי בכדי להפיל את איוב. אך כאן מופיעה ההנהגה האלוקית, לפיה גם כשדומה הדבר, כאילו האדם נמצא בירידה ונופל ביד השטן – הוא יצר הרע, הרי שבפועל הוא מתעלה על ידי כך.
וכך איוב, למרות ייסוריו שגרמו כביכול לירידתו הרוחנית, הרי שבפועל העלוהו דרגה, ומאדם פאסיבי, העובד את אלוקיו רק באורח סביל, הוא הופך בייסוריו להיות לאדם אקטיבי, מודע יותר לעצמו ופחות תמים, הטוען טענות, והופך להיות לעובד אלוקים במובן המעשי והשלם יותר, אשר קיומו אינו מסגרת מצומצמת של משפחתו אלא גם מחייבת יחס אל סביבתו.
