בית פורומים עצור כאן חושבים

"אינדטרמניזם" ובעית "הידיעה והבחירה" במשנת הרמב"ם

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-15/6/2010 00:51 לינק ישיר 
"אינדטרמניזם" ובעית "הידיעה והבחירה" במשנת הרמב"ם

שיטתו של הרמב"ם בענין חירות בחירתו והחלטותיו של האדם, (מו"נ, יד-החזקה הל' תשובה, שמונה פרקים הקדמה למסכת אבות, ועוד) היא אינדטרמיניסטית מובהקת. כלומר האדם חופשי לחלוטין לבחור את התנהגותו רצייתו מחשבותיו. וממילא אחראי לכל תוצאותיהן. אין כל גורם המשפיע על החלטותיו של אדם, ההחלטה היא בראשיתית ברגע ההכרעה.
בכך מיישב הרמב"ם את כל עניני הגמול המיועדים לצדיקים ולרשעים. בלעדי חירות מוחלטת זו לא היה הוגן להשכיר או להעניש אדם על מעשיו המאולצים להיעשות מעצמם.
בזאת גם מטיל הרמב"ם על האדם, אחריות עצומה. שוב לא יוכל מאן דהוא לטעון הנסיבות אילצוני. כי ההחלטה נתונה אך ורק בידיו, לטוב ולמוטב (כמובן שככל שהשיקולים שווים האחריות כבידה יותר. אך גם במצבים לא שקולים האדם הוא הריבון המוחלט על החלטותיו). 
 
הגדרת "חירות" זו קשה מאוד. כי הרי האדם נולד כשנפשו לא צדיקה ולא מרשעת. היא חפה מכל וכל. א"כ כיצד באמת מתחוללת בחירה בצדק או ברשע, הרי שיקולי הבחירה המוטלת לפתחו של כל אדם ספציפי, מוטלת לפתח כולם במידה שווה פחות או יותר. א"כ מנין באמת כישור ההכרעה, וכיצד צומחים הבדלי הבחירה.
זאת, בנוסף לעצם הקושי ב"חירות" זו מצד עצמה, שהרי משמעותה האמיתית היא בריאה יש מאין של ההכרעה. (אבל ככל שדבר זה מחודש, הוא אכן יתכן, כל עוד לא יוכח להפך)
אמנם לא בזאת ענינינו, (למרות שיבורך כל מי שינסה להבהיר זאת)
 
בדעתי לעסוק בבעיה החמורה שצצה בעקבות ה"חירות" האנושית ובהצעת הרמב"ם להתמודדות איתה.
הבעיה (המובאת בסוף פ"ה מהל' תשובה, בסוף שמונה פרקים, מו"נ ח"ג פ"כ)  ידועה בשמה הקלאסי "שאלת הידיעה והבחירה". היא מתבססת על כך שהבורא יודע אחרית כראשית. העבר והעתיד פרוסים לפניו בהכרתו את כל פרטיהם, כהווה. (דבר זה נודע לנו מכח מקראות המורים על-כך וגם מתוקף שלמות הבורא, כאשר חוסר ידיעה מהווה חסרון בשלמותו).
 ועכשיו אם נאמר שהחלטותיו ובחירותיו של אדם נבראים ע"י האדם ממש בעת הבחירה ללא כל הטיה מגורם קדום כלשהוא, והם נתונים מסורים אך בידי יצירתו העכשוית-יש מאין, ללא כל גורם חיצוני המשפיע עליו, אף לא הבורא . א"כ כיצד הבורא יודע את אשר טרם נברא ואף לא עשוי להיברא על-ידו, שהרי את בריאת ההחלטה והבחירה מסר בידיו של האדם.(בנוסח השאלה מופיע צד נוסף לשאלה, והיא האפשרות שידיעת ה' קובעת את תוצאת הבחירה, כשהרמב"ם כקודמיו שוללים אפשרות זו).
 
שאלה זו נשאלה כבר טרם הרמב"ם ונענתה בתירוצים שונים. אך מפתיעה ותמוהה כיוונו של הרמב"ם בהכהיית חומרת התמיהה, לא רק שלא עוזרת ככיוון של תשובה. אלא אף העצימה וקבעה כפרדוקס בלתי אפשרי להחלה מבחינתינו.
 
כיוון הסרת קושי זה אצל הרמב"ם, היא ההבנה שאין אנו יכולים לדעת על מהות הידיעה האלוהית כלום, כך שאין לתמוה עליה כל תמיה.שהרי על דבר שלא יודעים עליו פרט נוסף מעבר להימצאו, אין להקשות עליו כלום.
 
הרעיון טמון בהבדלת ידיעת הקב"ה מידיעת האדם. הרמב"ם מביא חילוק זה בכמה מכתביו בצורה שאינה ברורה ונהירה כ"כ, כשפעמים ההסבר טעון השלמה ממקומות אחרים ופעמים אף מתגלים מעין סתירות בהסבר עצמו. אך בכלליות נראית כוונתו כדלהלן.
 ידיעת האדם היא ידיעת מה שחוץ ממנו, היא רק ידיעות על מושאים חיצוניים, אשר נקבעים בהליך הכרה וידיעה בלב יודעם (לדוגמה, ידיעת פרטי היקום ידועה לאדם היודע. כשלפנינו שלושה מובחנים: פרטי ההכרה ביקום שהם הדבר הידוע, הליך ופעולת ההכרה שהיא המדע, והאדם הפועל את ההכרה ובלבו נקבעים הידיעות שהוא היודע. א"כ כל מדע נחלק לשלושה בחינות, הידוע המדע והיודע).
 לא כן ידיעת הבורא, שהליך ההכרה אינו נפרד מעצמותו, שהרי אין הוא ודעתו שניים, אלא עצמותו ומהותו מזוהה עם ההכרתו עצמה. ולא עוד אלא שפרטי היקום כולו (שהם הידוע) נמצאים מהווים מאמיתותו ועצמותו, וא"כ כביכול הוא יודע את עצמו. ולסיכום זהו כוונת המשפט האריסטוטלי: הוא היודע הוא המדע והוא הידוע.
עכשיו שאנו תוחמים היטב בין סוג ידעתינו לסוג ידיעתו, שוב אין לשאול שאלות על ידיעתו מסוג השאלות שמוקשים לנו לפי הבנתינו את ידיעתינו.
 
בפ"ב מהל' יסודי התורה פירש את אשר רמז בסוף פ"ה מהל' תשובה.  וז"ל ( תשובה פי"ב הל' יב-טו):

יב  [ט] כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ--הכול מכוח אמיתו נמצאו.  ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גודלו ותפארתו ואמיתו, הוא יודע הכול ואין דבר נעלם ממנו.

יג  [י] הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא.  ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד.  אבל הבורא--הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה:  שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה--הוא וחייו ודעתו; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.

יד  נמצאת אומר:  הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה--הכול אחד.  ודבר זה--אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו, על בורייו.  ולפיכך אומרין "חי פרעה" (בראשית מב,טו; בראשית מב,טז) ו"חי נפשך" (שמואל א א,כו; ועוד הרבה, בצירי), ואין אומרין חי ה' אלא "חי ה'" (שופטים ח,יט; ועוד הרבה, בפתח)--שאין הבורא וחייו שניים כמו חיי הגופות החיים, או כחיי המלאכים.

טו  לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמות שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם; לפיכך מפני שהוא יודע עצמו, ידע הכול--שהכול נסמך בהוויתו לו. 

בהלכה יב' ביאר שידיעת הקב"ה את כל פרטי היקום נובעת מכח זה שהווית כל הפרטים היא מכח אמיתתו, וא"כ הרי הוא יודע את עצמו.

בהלכה יג' הוסיף שעצמותו וכח ידיעתו אינם שני מציאויות כבאדם, אלא חד הם.

א"כ ידיעת ה' היא אימננטית מיניה וביה, שהרי היקום כולו מהווה מכוח ה', וממילא נסמך למציאותו ולידיעתו המאוחדים.  ידיעת הבורא את בריאתו היא בעצם ידיעתו את עצמו כשהידיעה הזו עצמה מזוהה עם מהותו ועצמותו. בזה רצה בסוף פ"ה מהל' תשובה להבינינו שלא תיתכן הבנת התשובה ל"שאלת הבחירה והידיעה", מכיון שמושג ידיעת ה' נשגבת מבינתינו, וממילא גם לא נכון לשאולה (אלא שכאן השמיט את חלק הידוע, כלומר שגם היקום הידוע מזוהה עם היודע והמדע). וז"ל:

יא  דע שתשובת שאלה זו "ארוכה מארץ, מידה; ורחבה, מני ים" (איוב יא,ט), וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה; אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר.

יב  כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהן ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד; ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורייו.  וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג,כ)--כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא:  הוא שהנביא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה,ח).  וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם.

אמנם סתם הרמב"ם את התשובה. ורק פסק שכשם שלא נבין את מושג ידיעת ה', כן לא נבין כיצד יודע את אשר טרם נברא והומצא בידי האדם. אבל גם רמז שישנה תשובה ארוכה ורחבה לבעייה זו .

 בסוף שמונה פרקים (הקדמתו לאבות) סתמה כנ"ל. וז"ל:

וכבר התברר ב"מה שאחר הטבע" (לאריסטו) גם זה, שאין כוח בשכלנו להקיף מציאותו יתברך על בוריה. וזהו:
א) לשלמות מציאותו וחסרון שכלנו;
ב) אין למציאותו סיבות שיודע בהן;
ג) שקוצר שכלנו להשיגו כקוצר אור העין להשיג את אור השמש. שהרי אין זה לחולשת אור השמש, אלא משום שאור זה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו.
ודברו בעניין הזה הרבה, והכל דברים נכונים, ברורים.
ולכך יתחייב שלא נדע גם את "ידיעתו" ולא נקיפנה בשום פנים, מאחר שהוא-ידיעתו, וידיעתו - הוא. ועניין זה תמוה נפלא. והוא אשר נעלם מהם ואבדו. כי הם ידעו שמציאותו יתברך בשלמות המיוחדת לו, לא תושג ובקשו להשיג "ידיעתו", עד שיחול עליה שכלם.
וזה דבר שאי אפשר: שאלמלי היקפנו "ידיעתו", הקפנו "מציאותו", מאחר שהכל דבר אחד. כי השגתו, בשלמות היא, שיושג כמות שהוא במציאותו עם הידיעה, והיכולת, והרצון, והחיים ושאר תאריו הנעלים.

הנה כבר בררנו, שהמחשבה בהשגת "ידיעתו" היא בערות גמורה. רק יודעים אנו שהוא "יודע", כשם שאנו יודעים שהוא "נמצא". ואם ישאלונו: "איך היא ידיעתו?" נאמר: שאין אנו משיגים זאת, כשם שאין אנו משיגים מציאותו על בוריה.
וכבר נדרש לגנאי מי ששואף לדעת "ידיעתו" יתברך. 

במו"נ ח"א פס"ח, האריך הרמב"ם בביאור מושג היודע המדע והידוע. הוא מבאר שם שלמעשה כל ידיעת אדם כשהיא כבר בפועל (כלומר משנקבעה ונודעה ידיעה כל שהיא בשכלו) היא מתאחדת עם האדם עד שלא ניתן יותר לאבחן את שלושת המושגים הללו כנפרדים, אלא מאוחדים הם באדם. והאבחנה בהם היא רק טרם נודעה הידיעה לאדם (כשהידיעות עדיין בכח ולא בפועל). שונה הדבר ביחס לבורא שאין אצלו חילוק בין ידיעות בכח לידיעות בפועל, שהרי אין שייך אצלו  שינוי,וידיעתו את הכל בעבר ובעתיד קבועים תמיד הם. ולכך המושג הוא היודע והמדע והידוע. קבוע בו תמיד.

בפס"ט (שם) האריך הרמב"ם בחלק הידוע (ידיעת כל פרטי היקום) ביחס לה', ומבאר שם באריכות שה' הוא הנותן את ההוויה המתמדת ליקום, ויחסו למציאות היקום אינה דומה לבעל מלאכה שיצר משהו שבגמר היצירה מסתלקת זיקתו מן היצירה ומציאותה מעתה עצמאית. אלא שכל פרטי היקום מהווים ממדרגות שעל גביהם גבוה מעל גבוה עד להווית ה' המתמיד בקיומם. נביא פה את סיכומו לנושא זה בהתקפה על ה"מתכלמין" שסברו אחרת וז"ל:

ודע שכמה מאנשי העיון מאותם ה"מדברים" הביאו אותם הבורות והחוצפה לכך שאמרו, שאילו הנחנו שהבורא נעדר לא היה מתחייב שייעדר הדבר הזה אשר הבורא הביאו לידי מציאות, והכוונה לעולם, מכיוון שלא מתחייב שמושׂא הפעולה ייעדר, כאשר נעדר הפועל לאחר שפעל אותו31. מה שהם אמרו היה נכון אִילו הוא היה רק פועל, והדבר הפעול לא היה זקוק לו לשם המשך קיומו. כמו שכאשר מת הנגר אין כלה הארון, מכיוון שהוא אינו מספק את המשך קיומו. אולם מכיוון שהאל יתעלה הוא גם צורת העולם, כפי שהסברנו, והוא מספק לו את המשך הקיום וההתמדה, מן הנמנע שיסתלק המספק ויישאר קיים מקבל האספקה, אשר אינו יכול להתמיד אלא במה שהוא מספק לו. עד כדי כך מגיע דמיון-השווא המתחייב מן הטענה שהוא פועל בלבד, ולא תכלית וצורה. עכ"ל

קטע זה מוסיף לבאר את אשר ביאר בפ"ב מיסודי התורה בדבר סמיכות הווית העולם לעצמות ה'. ואי האפשרות ליקום להתקיים ללא התמד בריאה מה'.

בח"ג (שם) פי"ט מחדד הרמב"ם את הסברא במוחייבות ידיעת ה' את הכל.

ובפרק כ', שוב חזר ללבן את כל פרטי ידיעת ה'. העתיד כעבר, ודעתו המאוחדת עם עצמותו. וחוסר האפשרות האנושית להכיר כלל בדרך ידיעת ה' כחוסר ההכרה בה' עצמו. וממילא אי האפשרות לתמוה את הקושי שבידיעתו לעומת אפשרות הבחירה שהפקיד בידיו הבלעדיות של האדם. וז"ל

דבר מוסכם הוא שלא ייתכן שתתחדש לו יתעלה ידיעה כך שיֵדע עכשיו מה שלא יָדע לפני-כן. ולא ייתכן שתהיינה לו ידיעות רבות, מרובות-מספר, אפילו לדעת המאמינים בתארים1. מכיוון שזה הוכח הוכחה מופתית2, אומרים אנו, קהל בני-התורה3, שבידיעה אחת הוא יודע את דברים רבים מרובי-מספר. לגביו יתעלה אין הידיעות שונות זו מזו בשל השוני שבין מושׂאי-הידיעה, כמו שזה לגבינו. כן אנו אומרים שאת כל הדברים המתחדשים האלה הוא יָדַע לפני היותם, ידעם מעולם. לכן בשום אופן לא מתחדשת לו ידיעה על אודותם, כי ידיעתו שפלוני נעדר עכשיו, ושיתהווה בזמן פלוני, ויתמיד להימצא במשך תקופה מסוימת, ולאחר-מכן ייעדר - הרי שכאשר יבוא אותו פרט לידי מציאות בהתאם לידיעה על אודותיו שקדמה לו, לא תתווסף ידיעה ולא יארע מה שלא היה ידוע מלפניו, אלא יארע מה שהיה ידוע (לו) מעולם שיארע כפי שהוא בא לידי מציאות4.
בהתאם לאמונה זאת מתחייב שהידיעה תתייחס להֶעְדֵּר ותקיף את האינסופי5. אנו מאמינים בזאת אפוא ואומרים שלא מן הנמנע שדברים אלה6 שאותם ידע מראש - והם בגדר יכולתו - יהיו מושׂאים של יכולתו. אבל מה שלא יבוא לידי מציאות כלל הוא ההֶעְדֵּר המוחלט7 מבחינת ידיעתו. אליו אין ידיעתו מתייחסת כמו שאין ידיעתנו מתייחסת אל מה שנעדר מבחינתנו. אבל יש פקפוק האם ידיעתו מקיפה מה שאינסופי8.
כמה מבעלי-העיון דגלו בקביעה שהידיעה מתייחסת למין ונמשכת אל כל פרטי המין במובן-מה. זאת היא דעתו של כל בן-תורה3 כמסקנה הכרחית מן העיון.
ואילו הפילוסופים פסקו וקבעו שידיעתו אינה מתייחסת להֶעְדֵּר ואינה מקיפה את האינסופי. מכיוון שלא מתחדשת לו ידיעה, לא ייתכן שיֵדע דבר מן המתחדשים. אין הוא יודע אפוא אלא את הדבר הקבוע אשר אינו משתנה.
לאחד מהם נולד ספק אחר. הוא אמר: אף אילו יָדַע את הדברים הקבועים, הרי היו נעשׂות לו ידיעות רבות, מפני שעִם ריבוי מושׂאי-הידיעה רבות הידיעות. כי לכל מושׂא-ידיעה יש ידיעה המיוחדת לו. מכאן שאין הוא יודע אלא את עצמוּתו (הוא).
מה שאני אומר הוא שהסיבה לכל מה שנלכדו בו היא שהם קבעו יחס בין ידיעתנו לידיעתו יתעלה, וכל קבוצה מעיינת בדברים הנמנעים בידיעתנו ותסבור, לפיכך, שזה מתחייב (גם) בידיעתו, או שיהיה הדבר מפוקפק8 בעיניה. לכן גדולה הנזיפה (שיש לנזוף) בפילוסופים בשאלה זו יותר מבכל אחד, כי הם שהוכיחו הוכחה מופתית שאין ריבוי בעצמוּתו יתעלה, ואין לו תואר חוץ לעצמוּתו9, אלא ידיעתו היא עצמוּתו ועצמוּתו היא ידיעתו10. והם שהוכיחו הוכחה מופתית שאין שְׂכָלֵינו מסוגלים להשׂיג את אמיתת עצמוּתו כפי שהיא, כמו שהבהרנו11. כיצד טוענים הם אפוא שהם משׂיגים את ידיעתו, בעוד שאין ידיעתו משהו מחוץ לעצמוּתו? אלא עצם אותה אי-יכולת של שְׂכָלֵינוּ להשׂיג את עצמוּתו היא אי-היכולת להשׂיג כיצד היא ידיעתו את הדברים. אין זאת ידיעה ממין ידיעתנו שנקיש ממנה, אלא היא דבר שונה תכלית השוֹני.
כשם שיש עצמוּת מחויבת-המציאות12, שממנה מתחייב כל נמצא לדעתם13 - או שהיא העושׂה את כל מה שזולתה אחר ההֶעְדֵּר לדעתנו14 - כן אומרים אנו שאותה עצמוּת משׂיגה את כל אשר זולתה ולא נסתר ממנה דבר כלל מכּל מה שנמצא. אין שותפות בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין שותפות בין עצמוּתנו ועצמוּתו. מה שהטעה כאן הוא שיתוף השם15 "ידיעה", מפני שהשותפות היא בשם בלבד, בעוד שהשוני באמיתתם16. בשל זאת מתחייבים האבסורדים17. שכּן אנו מדמים שכּל הדברים המתחייבים מידיעתנו מתחייבים מידיעתו.
גם מתברר לי מלשונות התורה שידיעתו יתעלה ש(דבר) אפשרי כלשהו עתיד לבוא לידי מציאות, כלל אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבע האפשרות, אלא טבע האפשרות נשאר עִמו, ואין הידיעה איזו אפשרות תארע מחייבת ש(הדברים) יהיו בהכרח על-פי אחת משתי האפשרויות18. זה גם יסוד מיסודות תורת משה שאין בו ספק ולא מחלוקת. לולא כן לא היה אומר ועשֹית מעקה לגגך (דברים כ"ב, 8). וכן דברו [ומי האיש אשר ארשֹ אשה ולא לקחה ילך וישֹב לביתו], פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה (שם, כ', 7)19. וכן כל מתן-המצוות, הציווי והאיסור, מבוססים על עיקרון זה שידיעתו את מה שיהיה אינה מוציאה את האפשרי הזה20 מטבעו. יש קושי8 עצום להשׂיג זאת בִּשְׂכָלֵינוּ קצרי-היכולת.
התבונן אפוא בכמה הבדלים שונה ידיעתו מידיעתנו לדעת כל בן-תורה3. ראשית, בכך שהידיעה האחת חופפת על מושׂאי-ידיעה רבים ממינים שונים. שנית, בכך שהיא מתייחסת למה שלא בא לידי מציאות. שלישית, בכך שהיא מתייחסת למה שהוא אינסופי21. רביעית, בכך שידיעתו אינה משתנה עִם השׂגת המחודשים. אך נראה שהידיעה שדבר-מה עתיד להימצא אינה זהה לידיעה שהוא כבר בא לידי מציאות. אלא יש כאן תוספת כלשהי, והיא שמה שהיה בכוח הפך להיות בפֹעַל. חמישית, שבהתאם לדעת תורתנו אין ידיעתו יתעלה מוציאה מאחת משתי אפשרויות, אף-על-פי שהוא יתעלה כבר יָדַע ברורות מה יהיה בסופה של אחת מהן22.
מי ייתן וידעתי במה דומה ידיעתנו לידיעתו לדעת המאמינים שהידיעה היא תואר נוסף23, והאם אין כאן אלא שותפות בשם. אבל על-פי דעתנו, שאנו אומרים שאין ידיעתו דבר נוסף על עצמוּתו, מתחייב באמת שידיעתו שונה מידיעתנו שוני בעצם כמו שעצם השמים שונה מעצם הארץ. הנביאים אמרו זאת מפורשות. נאמר: כי לא מחשבותַי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכַי, נאֻם ה'; כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכַי מדרכיכם ומחשבֹתַי ממחשבֹתיכם (ישעיה נ"ה, 8-9).
סיכומו של העניין שאני אומר ומסכם הוא שכשם שאין אנו משׂיגים את אמיתת עצמוּתו ועִם זאת אנו יודעים שמציאותו היא המציאות השלמה ביותר ושאין פוגמים בו חיסרון ולא שינוי ולא היפעלות כלל, אף שאין אנו יודעים את אמיתת ידיעתו, שכּן היא עצמוּתו, כן יודעים אנו שאין הוא יודע פעם ולא-יודע פעם (אחרת), כלומר, שלא מתחדשת לו ידיעה בשום אופן, ואין ידיעתו מתרבה, ואין לה סוף, ושום דבר מן הנמצאות כולם לא נסתר ממנו. ידיעתו אותם אינה מבטלת את טבעיהם. אלא האפשרי נשאר בטבע האפשרות24. כל מה שנראה כסתירה במכלול אמירות אלה הוא מנקודת-ראות ידיעתנו שאינה שותפת עִם ידיעתו אלא בשם בלבד. כן הכוונה נאמרת בשיתוף על מה שאנו מתכוונים אליו ועל מה שנאמר שהוא כוונתו יתעלה25. כמו כן ההשגחה נאמרת בשיתוף על מה שאנו משגיחים עליו ועל מה שנאמר שהוא יתעלה משגיח עליו.
הנכון הוא אפוא שמשמעות הידיעה ומשמעות הכוונה ומשמעות ההשגחה המיוחסות אלינו אינן משמעויותיהן של אלה המיוחסות לו. לכן, כאשר תופשׂים את שתי ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכוונות ככלולות במשמעות אחת באים הקשיים8 ומתעוררים הספקות שהוזכרו. אבל כאשר יודעים שכּל המיוחס אלינו שונה מכּל המיוחס אליו מתבררת האמת. הוא קבע במפורש את השוני בין המיוחסות אליו והמיוחסות אלינו באומרו: ולא דרכיכם דרכי (שם), כמו שציינו לפני-כן.

כאן האריך ללבן את אשר קיצר בהם במקומות הקודמים, ושוב חזר להסביר שידיעתו את הבריאה שזולתו, מבוססת על כך שהיא מוהוות ממנו ומציאותה נסמכת להוויתו אותה באופן מתמיד. ומכאן האפשרות לידיעתו את האינסופי לכל פרטיו אף במה שעדיין בטבע האפשר (שטרם הוקבע כיצד יהיה). רק שהאדם לא מבין את מהותה של ידיעה זו הנובעת ממציאותו של הבורא.                                                                                                                                                                              כאן גם ביאר יותר את אשר סתם בפ"ה מהל' תשובה בקשר לאפשרות הבורא לדעת את העתיד הבלתי קבוע עדיין, בכך שהוא נובע מידיעתו את עצמו המהווה הוויהמתמדת את הבריאה כולה. ומלבד מה שלא נדע מה היא מהותה של ידיעה זו , מ"מ נדע את דרך פעולתה. שהיא מיניה וביה ידעתו את עצמו וממילא את המהווה ממנו.                                                                                                                          

אך כאן צצה הבעיה בכל חומרתה. כי אם ידיעתו את העתיד וגם את הדברים שטרם הוקבעו כיצד יהיו, כגון בחירת האדם. נובעים מכך שהוא סיבת ההוויה. והמציאות כולה נובעת מסיבתו. ולכך יודע הוא אף את אשר טרם הוכרע, כי ההכרעה בסופו של דבר תעשה בהוויה שתבוא מצידו. ולכך הוא יודעה בטרם תבוצע. א"כ יוצא שאפשרות חופש הבחירה עצמה, מאבדת את תוקפה האנושי. שהרי מהוויתו מהווה תדיר אפשרות הבחירה ואף ההכרעה שתבוא לבסוף. ונשללה איפה העצמאות ההכרעתית, שהרי מה שמהווה ע"י מה שלעילא ממנו (ומכח זה הלעילא יודעו) לא נשארה בו עצמוניות, שהרי נסמך הוא בהוויתו למהוו. וכל תוקפו וצורתו הוא מכח המהווה אותו. גם צורת האפשרות והיפעלות של הבחירה מהווים מהבורא. ומה נשאר שלא תחת שליטתו והוויתו?

ושוב חוזרת במלא עוצמתה. הניגודיות שבין בחירה עצמונית של האדם ללא תליה כל שהיא בחוץ ממנה אל מול ידיעת הבורא את אשר יבחר ויוכרע ע"י האדם. וזה עם זה לא יכולים להיות מובנים לנו כאחד. דהוו כתרתי דסתרי.אלא שעכשיו, שלא כמו בניסוח הראשון של השאלה, הועמדה השאלה לא כתמיה כיצד תיתכן הידיעה ביחס לבחירה, אלא כשתי מושגיםהסותרים זה לזה שאינם יכולים כלל להתקיים יחדיו.  ומה כיוון הרמב"ם בהבנת הדברים??.



תוקן על ידי אנליטיס ב- 15/06/2010 00:52:20




תוקן על ידי אנליטיס ב- 15/06/2010 00:54:21



תוקן על ידי אנליטיס ב- 15/06/2010 00:57:52




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 14:27 לינק ישיר 
הוספת השמטה

בטעות נשמטו (לפני נוסח השאלה הסופי, לעיל) דברי הרמב"ם מו"נ ח"ג פכ"א. המבהירים יותר מכל את רעיונו בדבר ידיעת ה' מכח הוויתו את הכל.
 
יש הבדל גדול בין ידיעת היוצר את מה שיצר וידיעתו של מישהו אחר את המיוצר הזה1. כי אם הדבר המיוצר נוצר על-פי ידיעת יוצרו, אזי יצר מה שיצר בעקבות ידיעתו. ואילו האחר, המתבונן במוצר זה ויודע אותו, ידיעתו באה בעקבות המוצר. דוגמה לזאת שהיוצר, שיצר תיבה שבה נעים משקלות על-ידי זרימת מים והיא מצביעה על השעות שעברו מן היום או הלילה2, משׂיג ויודע את כל המים הזורמים בה, את השתנות כיוון הזרימה, כל חוט הנמשך וכל גוּלה היורדת. אין הוא יודע את התנועות האלה מתוך התבוננותו בתנועות הנוצרות עכשיו. אלא להיפך, התנועות שנוצרו עכשיו נוצרו על-פי ידיעתו. לא כן המתבונן בכלי זה. אלא כל-אימת שהמתבונן רואה תנועה כלשהי, נוצרת לו ידיעה חדשה. הוא ממשיך להתבונן, וידיעותיו מיתוספות ומתחדשות בהדרגה עד אשר הוא רוכש על-ידי זאת ידיעה של מכלול הכלי. אילו הנחת שתנועות הכלי הזה אינסופיות, לא היה המתבונן מקיפן בידיעתו לעולם. כן אין המתבונן יכול לדעת תנועה מתנועות אלה לפני היווצרותה, שכּן הוא יודע מה שהוא יודע רק מתוך מה שקורה.
כן המצב באשר למכלול המציאות ויחסו אל ידיעתנו ואל ידיעתו יתעלה. כי אנו יודעים את כל מה שאנו יודעים רק מתוך התבוננות בנמצאות. לכן אין ידיעתנו מתייחסת למה שעתיד להיות, ולא לאינסופי. ידיעותינו מתחדשות ומתרבות בהתאם לדברים שמהם אנו רוכשים את ידיעתם. ואילו הוא יתעלה אינו כך. כוונתי שאין הוא יודע את הדברים מתוכם, כך שהיו חלים ריבוי והתחדשות. אלא הדברים באים בעקבות ידיעתו הקודמת הקובעת3 אותם בהתאם למה שהם4: או מציאות (של משהו) נבדל (מן החומר), או מציאות פרט חומרי קבוע, או מציאות חומרית שפרטיה משתנים על-פי סדר שאינו נפגם ולא משתנה. לכן אין אצלו יתעלה ריבוי ידיעות ולא התחדשות ידיעה ולא שינוי ידיעה, כי בידיעתו את אמיתת עצמוּתו הבלתי-משתנה הוא יודע את כל מה שמתחייב ממעשׂיו כולם. שאנו נבקש להבין5 כיצד זה - (הרי זה כאילו) ביקשנו שאנו נהיה הוא והשׂגתנו השׂגתו.
מה שראוי אפוא לאיש-אמת ישר להאמין הוא ששום דבר אינו נסתר כלל ממנו יתעלה, אלא הכול גלוי בפני ידיעתו שהיא עצמוּתו6; ושבלתי-אפשרי שאנו נדע אופן זה של השׂגה בשום פנים. אילו ידענו כיצד הוא, היה לנו השׂכל אשר בו משׂיגים באופן זה של השׂגה7. כי זה דבר שאינו נמצא במציאות אלא לו יתעלה, והוא עצמוּתו. הבן זאת אפוא. כי אני אומר שזה מופלא8 מאוד ודעה נכונה, שכאשר בודקים אותה אין בה שום טעות ושום סילוף ולא אבסורדים9. גם אין בה משום ייחוס חיסרון לאל. שהרי אי-אפשר בשום אופן שתהיה הוכחה מופתית בעניינים נשׂגבים וכבירים אלה, לא בהתאם לדעתנו, קהל בני-התורה10, ולא בהתאם לדעת הפילוסופים על חילוקי דעותיהם בשאלה זאת11. ובכל הבעיות שאין עליהן הוכחה מופתית ראוי ללכת בדרך שבה הלכנו בשאלה זאת, שאלת ידיעת האלוה (את זולתו). הבן זאת אפוא!



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 14:48 לינק ישיר 

שאלת תם
מדוע ידיעה שבאה 'מבפנים' אינה סותרת את הבחירה בניגוד לידיעה 'מבחוץ', איפכא מסתברא.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 15:08 לינק ישיר 

בעלבעמיו כתב:
שאלת תם
מדוע ידיעה שבאה 'מבפנים' אינה סותרת את הבחירה בניגוד לידיעה 'מבחוץ', איפכא מסתברא.


תשובת תם: ידיעה מבחוץ משיגים רק בדבר מוכרח: ולכן יש להקשות איך יש בחירה בזמן שיש ידיעה ? הרי ידיעה מושגת בגלל המוכרחיות של הדבר,

ידיעה שבא מבפנים = לא ידיעה מבחוץ, כלומר אין שום משמעות למילה בפנים, רצונם לומר, לא ידיעה רגילה שהיא מבחוץ
רק ידיעה שאין לנו הבנה בזה,

תוקן על ידי maxmen ב- 15/06/2010 15:26:42




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/6/2010 15:54 לינק ישיר 

אז הבה ונעזוב את כל הדיון ונאמר שאנחנו לא מבינים את ידיעתו של הקב"ה.
אבל אני לא בטוח שגם זה מועיל.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 16:22 לינק ישיר 

בעל:
נכון מאוד ולכן אני טוען ששאלת ידיעה בחירה היא ככל שאלה מכשילה
http://bhol-forums.co.il/topic.asp?topic_id=2766614&forum_id=1364



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/6/2010 16:32 לינק ישיר 

לגבי שאלת הידיעה ובחירה, לדעתי אין כאן סתירה בהכרח, כי אין קשר הכרחי בין הבחירה למושג הזמן.
אמנם בחיי היום יום אנו תלויים בזמן ולכן כמו בכל מקרה אחר גם הבחירה שלנו מתרחשת בזמן, אך מושג הבחירה עצמו יכול להתקיים גם ללא הזמן. הבה נניח שאלוהים רואה את כל ההיסטוריה רשומה על סרט, מבחינתו אין מושג כזה "הווה", כי אין לו אינדקטור שבאמת מבדיל בין השניים. נניח שהוא מסתכל על קבוצת פריימים בסרט והוא רואה שפלוני בחר במשהו, מכיוון שאין אצלו "הווה", מבחינתו פלוני זה בוחר כל הזמן, רק אנחנו מבדילים בין פלוני בחר, פלוני בוחר או יבחר.
ניתן לומר שכאשר אנו בני האדם רואים שפלוני בוחר במשהו, מתגלה לנו מהותה של הבחירה שהייתה קיימת תמיד. השאלה "האם היתה לו ברירה לבחור אחרת?" נובעת רק מההנחה שפלוני עוד לא בחר.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 16:41 לינק ישיר 

דון:
אתה לא חושב שצריך קודם להוכיח שיש בכלל דבר כזה מעל הזמן מקביל לזמן



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/6/2010 17:12 לינק ישיר 

לא צריך להוכיח כלום, הדיון הוא במסגרת ההנחות.
א. יש אלוהים.
ב. אלוהים יודע את העתיד.
ג. יש בני אדם התלויים בזמן שבוחרים או לא.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 17:38 לינק ישיר 

אנליטיס

 

להלן תקציר דבריך

 

1- ה' הוא הנותן את ההוויה המתמדת ליקום. (לשון הרמב"ם- והוא [ה'] מספק לו את המשך הקיום וההתמדה. [משנ"ת] שהכול נסמך בהוויתו לו.)

2- ידיעתו [של ה'] את הבריאה שזולתו, מבוססת על כך שהיא מוהוות ממנו ומציאותה נסמכת להוויתו אותה באופן מתמיד. (לשון הרמב"ם- [תרגום שוורץ] הדברים באים בעקבות ידיעתו הקודמת הקובעת אותם בהתאם למה שהם: [תרגום הרב קאפח] אותם הדברים תוצאה של ידיעתו שקדמה והיא שהניחתם כפי שהם)

3- אם ידיעתו את העתיד וגם את הדברים שטרם הוקבעו כיצד יהיו נובעים מכך שהוא סיבת ההוויה. והמציאות כולה נובעת מסיבתו, א"כ יוצא שאפשרות חופש הבחירה עצמה, מאבדת את תוקפה האנושי. שהרי מהוויתו מהווה תדיר אפשרות הבחירה ואף ההכרעה שתבוא לבסוף.

 

***

 

עוד כתבת

4- ידיעת האדם היא ידיעת מה שחוץ ממנו, היא רק ידיעות על מושאים חיצוניים, אשר נקבעים בהליך הכרה וידיעה בלב יודעם, לא כן ידיעת הבורא, שהליך ההכרה אינו נפרד מעצמותו, שהרי אין הוא ודעתו שניים, אלא עצמותו ומהותו מזוהה עם הכרתו עצמה, ולפיכך שוב אין לשאול שאלות על ידיעתו מסוג השאלות שמוקשים לנו לפי הבנתינו את ידיעתינו.

 

ועל כך שאלת, מה ההבדל בין 2 הידיעות, כיצד ידיעה שהיא בעצמותו אינה מונעת את הבחירה החופשית, יותר מאשר ידיעה שהיא חוץ מעצמותו?

 

***

 

לאחר שסיכמנו את דבריך נכתוב תשובות, נתחיל מסעיף 4.

 

ההבדל היסודי שיש בין ידיעת ה' לידיעת האדם, שידיעת האדם בכח וידיעת ה' תמיד בפועל, נקודה זו הודגשה במו"נ ח"א פס"ח, כתבת זאת בדבריך, כיוון שכן, אצל ה' ידיעתו תמידית, ולא ניתן לדבר עליה במושגי זמן, נמצא ששאלת הידיעה והבחירה נפתרת, כי ידיעה שאינה במושגי הזמן לא יכולה להגביל אדם שהוא נברא במושגי זמן.  

 

***

 

נעבור לדון ב-3 הסעיפים הראשונים.

 

סעיף 1 אין משמעותו שכל דבר בעולם שמתרחש קורה בגלל הוויית ה', עד שיבוא האומר לומר כעת עצמתי את עיני בגלל הוויית ה', כעת הלכתי על רגלי בגלל  הוויית ה', אלא משמעותו שאין העולם יכול להתקיים (להיות הווה), אין העולם יכול להתנהל בצורה תקינה, מבלי הוויית ה', ה' מחזיק את הגלגלים במיקומם ומסובב אותם אחד מסביב לשני, ה' גורם לשמש שתזרח, וכל כיוצא בכך.

 

סעיף 2 כנ"ל, אין משמעותו שכל דבר בעולם שמתרחש קורה בגלל ידיעת ה', עד שיבוא האומר לומר כעת עצמתי את עיני בגלל ידיעת ה', כעת הלכתי על רגלי בגלל  ידיעת ה', אלא משמעותו שכל דבר שקיים בעולם, לדוגמה שתזרח השמש, או שיהיו כוכבים, אותם דברים כבר נודעו לה', והם נוצרו כתוצאה מידיעת ה', כי כל דבר שידע ה' ורצה להוותו, לבסוף כך היה.

 

נמצא שנפתרה השאלה שבסעיף 3, למרות שכל העולם נסמך בהווייתו לה', אבל אין הדבר סותר את הבחירה החופשית שיש לאדם.

***

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/6/2010 20:34 לינק ישיר 

לדרוםחוקר
את מה שכתבת שאלה 4 לא מצאתי בשאלת אנלטיס, אולי זה שאלת בעלבעמיו, אנלטיס דווקא אמר שזה תרוץ הרמבם

אבל את מה שענית על שאלה 3 של אנלטיס לא הבנתי, אם ה' יודע את הכל בגלל שהוא עושה את הכל אז גם הוא עושה את הבחירה, ואם הוא רק גורם לבחירה כמו שאתה כותב (ואני גם לא מבין את זה כ"כ מה זה לגרום לבד בלי לעשות) אז איך הוא יודע את מה שיגרם אם יש 2 אפשרויות שהם שוות

ומי יודע איפה רדףאשיג שכבר לא מגיב כמה זמן הוא מגיב מאוד יפה ומאוד במקצוע



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/6/2010 08:47 לינק ישיר 

הגוילם

סעיף 3, ה' מהווה את חוקי הטבע, והעולם מתקיים אך ורק בזכות חוקי הטבע, אבל את מעשה בני האדם הפרטיים ה' לא מהווה ולא כופה.

סעיף 4, אכן אנליטיס לא כתב את הדברים בצורת שאלה, אבל כל דבריו בנויים שאין בדברי הרמב"ם תשובה אלא אדרבה סתירה, ואם אין בתשובת הרמב"ם מענה, א"כ צריך לבאר את תשובת הרמב"ם.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/6/2010 08:51 לינק ישיר 

לדרוםחוקר
אז לפי דבריך חוזרת השאלה שאם הוא לא מהווה את מעשי האדם איך הוא יודע אותם, אתה כל הזמן לוקח רק צד אחד בבעיה הזאת



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/6/2010 08:56 לינק ישיר 

עכשיו קראתי עוד פעם את הרמב"ם שאנלטיס הוסיף בעוד קטע וכתוב שמה במפורש שה' יודע מהתחלה כי הוא עושה את זה אז איך מסתדר אם האפשרויות שהוא נתן רק לאדם ולא לעצמו יש כאן ממש סתירה מפורשת



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/6/2010 08:58 לינק ישיר 

הגוילם

אתה כותב, אם הוא לא מהווה אז איך הוא יודע, כלומר אתה מניח שיש אפשרות ידיעה רק למי שמהווה בפועל.

תשובה: יש אפשרות לדעת מבלי שיהיה קשר והשפעה בין הידיעה לבין עשיית המעשים, ידיעה היא מאגר נתונים, ומעשה בחירי הוא חלון הזדמנויות, ואין קשר בין מה שכתוב במאגר הנתונים (שם כתוב מה יקרה בעתיד) לבין חלון ההזדמנויות שהוא תלוי ברצונו החפשי של האדם.

 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/6/2010 09:17 לינק ישיר 

אני לא רוצה ליכנס לעצם מה שאתה טוען עכשיו

אבל הרמבם אומר בפירוש לא כמוך, הוא אומר שה' יודע (בבירור) את מה שיהיה כי הוא עושה ומתכנן את זה
ואם הבחירה לא מתוכננת אז איך הוא יודע



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > "אינדטרמניזם" ובעית "הידיעה והבחירה" במשנת הרמב"ם
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 6 7 8 לדף הבא סך הכל 8 דפים.

bholext